אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תמיכה טכנית: איך הטכנולוגיות החדשות שינו את עולם העיצוב?

הטכנולוגיות החדשות הפכו את עולם העיצוב על פיו, אבל האמת היא שאף אחד עוד לא לגמרי יודע איך לעבוד איתן

תגובות

“עיצוב זה לא רק איך זה נראה וכמו מה זה מרגיש. עיצוב זה בעיקר איך זה עובד”, אמר סטיב ג’ובס, אל מודרני, וסימן את הזנקת תפקיד המעצב ממשהו שמזכיר ועדת קישוט למתקדמים לאחד המקצועות הלוהטים בשוק, ולשחקן מרכזי במהפכה הדיגיטלית של העשורים האחרונים. כשמדברים עם גורמים מובילים בתחום, כולם מסכימים שאנחנו נמצאים בעיצומה של מהפכה תפיסתית שבאה לידי ביטוי במיוחד בעולם העיצוב, אבל רובם מתקשים להסביר מה זה אומר, או איך בדיוק היא הופכת אותנו.

“בשנים הראשונות של האינטרנט, מה שנקרא ‘אוטוסטרדת המידע’, האנשים שתיפעלו אותו לא היו כאלה שאסתטיקה היתה בראש מעייניהם, וככה זה גם נראה”, נזכרת עידית פרנקל, שותפה וארט דירקטור בסטודיו RSVP, “אבל באותן שנים כאוטיות נוצר מצב קסום, כי גם בתוך חוסר האסתטיקה הזה היה אלמנט אסתטי. הפוסט מודרניזם, בהיותו פוסט מודרניסטי, הלך ושיכפל את האלמנטים שנוצרו אז שוב, והביא אותם היום לשימוש מודע, מבודח וכזה שמרפרר על עצמו”.

באותן שנים, הרשת עדיין היתה נחלתם השמורה של מהנדסים מחברי קודים. אבל העידן ההוא נגמר כשבתחילת האלף התפוצץ לכולנו בפרצוף עולם אינסוף האפשרויות והצרכים שילדה הקדמה הטכנולוגית. בהקשר הויזואלי של המפץ הגדול הזה, מעצבים נאלצו לשאול את עצמם האם לא כדאי שבנקודת המפגש בין האדם למידע תתנהל מערכת יחסים יותר מתחשבת מבחינה ויזואלית, או בקיצור, למה הכל נראה כל כך מכוער. “היה צורך בשאילת שאלות ובמתן תשובות ויזואליות, כי מדובר היה בפורמט שונה מזה שהכרנו”, מסבירה פרנקל, “לעומת הפרינט, למשל, שבו יש מבנה טקסטואלי ברור, באינטרנט או באייפון לא צריך לדפדף. יש עמוד אחד, ובתוכו אתה יכול לייצר לינקים שפותחים אפשרות לעוד מקומות. אז איך מעבירים סיפור עם התחלה, אמצע וסוף כשבכל רגע המשתמש יכול לקפוץ לאלף ואחד מקומות אחרים? איך אתה מייצר שקט בתוך הבלגן ההיסטרי הזה? איך מייצרים חוקים, והאם צריכים בכלל להיות חוקים? לתוך זה נכנסת המון פילוסופיה וגם פסיכולוגיה התנהגותית – מה יגרום לאדם ללחוץ על כפתור, האם הוא צריך להיות כפתור ורוד מהבהב או דווקא רגוע ואלגנטי, ועוד”. השינוי המחשבתי ניכר היום באוניברסיטאות המובילות בעולם, שבהן נלמדים מדעי הקוגניציה, העוסקים באופן אינטנסיבי בהתנהגות בני אדם בסביבות דיגיטליות; מה מפעיל ילדים, מה עובד עבור מבוגרים שלא גדלו לתוך עולם דיגיטלי, או כיצד מגיבים משתמשים כבדים לחידושים לעומת משתמשי קצה.

עיצוב עובד. סטיב גובס (צילום: AP)

כשאפל פרצה לשוק בסערה עם האייפוד והאייפון, החליף המושג User Experience (חוויית משתמש, או בקיצור UX) את הביטוי User Interface (ממשק משתמש, UI) כמושג המרכזי בעולם הדיגיטלי. מה ההבדל בעצם? בעוד שממשק משתמש הוא נקודת החיבור בין האדם למכונה לשם מטרה כלשהי, חוויית המשתמש מכוונת להתנסות הוליסטית, שבה ממשק משתמש הוא רק חלק מהפאזל, שכולל גם את העיצוב, ארכיטקטורת המידע, האסטרטגיה, השיווק והטכנולוגיה. המהלך הזה הציב את מעצב המדיה האינטראקטיבית כשווה בחשיבותו למהנדס או מתכנת, וזה לא עניין של מה בכך. מארטיסטים עם סוג של מקצוע ביד הפכו המעצבים לאנשי מקצוע מבוקשים, הכרחיים וחיוניים. חלקם בטוחים שאנחנו לא מבינים עד כמה אנחנו זקוקים להם

עוטפים דגים וירטואליים האבולוציה שכפתה הטכנולוגיה על עולם העיצוב הכחידה מקצועות ישנים (כמו סדר דפוס), והעמידה חדשים. הבולט ביניהם, נכון לעכשיו, הוא זה של מעצב חוויית המשתמש – מעצב ה־UX. “מעצבי ה־UX רוצים להעניק למשתמש חוויה שלמה, שלתוכה נכנסים גם היבטים פסיכולוגיים ואמוציונליים”, מסביר תומר שמי, מעצב מדיה אינטראקטיבית ומרצה בבצלאל, “השאלה המרכזית היא איך המשתמש מרגיש מול המוצר”.

בהתאמה, מהמעצב נדרשים היום כישורים חדשים, כאלה שההגדרה שלהם חמקמקה למדי. “זה קצת כמו לשחק בארגז חול”, אומר המעצב אורי סוכרי, “הרבה מהדברים שאנחנו עושים, למשל לתכנת, אני אישית לא יודע לעשות, אבל אני יכול לחשוב עליהם, לשאול שאלות, ואז לנסח ארגומנטים עד כמה שאפשר כי אנשים בישראל מעדיפים לפנות לאנשים שיש להם תשובות”. השאלות והתשובות האלה הן שבעזרתן סוכרי גם בוחר את העובדים שלו. “הפרויקטים השתנו ומכאן שגם הלקוחות השתנו”, הוא אומר, “השוק פועל מהר יותר, ולכן הדרישות שלי ממעצב הן קצת פנומנליות. לא אדם שיודע לעשות רק דבר אחד, אלא שגם יבין תנועה וגם יהיה מספיק נועז בשביל להסתכל על מכשיר טכנולוגי, ללמוד אותו, ולהגיד ‘אני יכול לעשות אותו יותר טוב’. אני אומר את זה בצער, כי הדרישות גדלו והמעצבים עוד לא מגיבים לזה נכון; כולם מדברים על חוויית משתמש אבל יש פה עולם שלם שאף אחד לא מצליח באמת לפצח אותו, ומטבע הדברים אנשים נוטים להאחדה ולחיקוי במקום לחשיבה מחדש”.

כשרוב האינפורמציה נמצאת על המסך, הגישה, המיומנות וגם השאלות שמעצב נדרש לעמוד מולן משתנות מן היסוד, וסוכרי הוא לא היחיד שחש שעולם העיצוב עוד רחוק מלהפנים את השינוי. “כשלמדתי עיצוב גרפי בבצלאל, השאלה העיקרית שהנחתה אותנו היתה ‘מהו המסר’ מבחינה חזותית”, נזכר שמי, “היום העיקר הוא הפונקציונליות. יש לך שלוש שניות לשכנע את המשתמש להקליק, ולאור כמות האינפורמציה שאנחנו חשופים אליה, משימת המעצב נעשית יותר תובענית. היום מודדים את אחוזי הנטישה של משתמשים ובודקים סטטיסטית באיזה מקום באתר הגולש עובר, מה נקודת החולשה של האתר. את רוב האתרים נוטשים כבר בהומפייג’, כך שלמעצב יש עוד הרבה מאוד עבודה”.

הרבה פילוסופיה ופסיכולוגיה התנהגותית. עידית פרנקל

אחריות חדשה נוספת שהוטלה על כתפי המעצב היא דווקא להעלים חלק ניכר מההתרחשויות וליצור ניקיון ושקט עבור המשתמש, שגם ככה מתמודד עם כמות בלתי נתפסת של תכנים בכל רגע נתון. “כשמשתמשים בשאזאם כדי לזהות שיר, הגולש כביכול לא יודע שבזמן הזה מתרחש חיפוש של המידע ברשת”, אומר שמי, “החוויה שלו היא סוג של קסם, כך שבהרבה מובנים המטרה היא דווקא להעלים את הקרביים של מה שקורה, ליצור מערכת סופר חכמה ומורכבת, אבל כזו שעבור הגולש תהיה סופר פשוטה”.

הכלים העיצוביים שעומדים לרשות המעצבים במשימות החדשות האלה עברו בשנים האחרונות גם הם תהפוכות משל עצמם. הגיפים למשל, תמונות ברזולוציה נמוכה, עם טווח צבעים מוגבל ואנימציה פרימיטיבית, שהעניקו לרשת את הלוק המגורען הקדום שלה – נעלמו וחזרו בשנים האחרונות בגדול ככלי רטרואי מגניב. לעומתם נותרו בסביבה כלים שרבים מאיתנו היו שמחים להיפטר מהם, כמו הבאנרים למשל, שהם עדיין הלחם והחמאה של הפורטלים הגדולים. וישנם כלים שנדמה ששולטים בשוק, אבל נראה שהכיסא שלהם כבר מתנדנד. אפליקציות, למשל, הן עניין משגשג היום – לאייפון לבדו יש יותר מ־250 אלף כאלה – אבל יש מי שכבר חוזים את הסוף שלו. “התפיסה שהיא הבאז וורדז באזורים שלנו היא Responsive Design”, מסבירה פרנקל, “ולפיה בעתיד אנחנו נראה פחות ופחות אפליקציות שעובדות רק על מכשיר מסוים, ויותר אפליקציות מבוססות דפדפן. כלומר, לא צריך לעצב את אותה אפליקציה פעם אחת לדפדפן ופעם לטאבלט. מספיק לכתוב את הקוד ולהתאים את העיצוב והרכיבים הגרפיים למקום שבו שאתה נמצא, ולשמור על הלוק אנד פיל של המותג. ככה זה”, היא מסכמת, “כל דבר שמתרגשים ממנו, מחר יעטפו בו דגים ווירטואליים. וזה גם בעוכרינו – יש התלהבות מטורפת מרשת חברתית כזאת או אחרת, ובתוך שנתיים היא נבלעת בתוך פייסבוק והופכת ללא רלוונטית”.

להאמין לז'ול ורן מבחינה יותר פרקטית, גם לעובדה המשמחת שהמקצוע נמצא בתנופה יש צדדים פחות משמחים, כשעודף ההיצע גורר לפרקים ירידה באיכות. בעיני ירון (jewboy) שין, אמן, מאייר ואחד המעצבים העסוקים בארץ, הדבר מוביל אפילו לרגרסיה בתחום. “הבעיה היא שאנשים שלא הולכים ללמוד עיצוב מעצבים", הוא מסביר, "הם מזיזים קצת את הפוטושופ ועושים איזה אפקט, ופתאום אני מעצב. בניינטיז אנשים חיו על עיצוב פלאיירים. היום מקבלים עליהם 200 שקל, כי יש חצי מיליון איש שיעשו את זה, ומעט מהם באמת טובים. זה מוריד את האיכות הכללית”.

מעצבים בכאילו. ירון  שין (צילום: דניאל בר און)

יש שטוענים שהסיבות למצב הפרוץ נובעות מכך שלא מתקיים שיח משמעותי בנושא העיצוב בעידן העכשווי. “אנחנו חיים בעידן של טרום המצאת המחרשה”, טוען סוכרי, “עולם של הפרעת קשב ענקית. יש לי חמש אפליקציות שמנסות לבנות לי את היום, וזה לא עובד, המחרשה לא עוזרת לי לחרוש. אחת הסיבות היא שלא מתקיים דיון אמיתי, ולא נשאלת השאלה הבסיסית – מהי טכנולוגיה? מה עושים איתה? במקום זה יש התעסקות אנאלית מאוד בלהצליח או לא להצליח”.

“השיח לא מתקיים באקדמיה”, מצטרף שמי, “ולדעתי זה אבסורד שהשטח רץ לפניה. בתי הספר לעיצוב לא הפנימו עד הסוף את המהפכה, וחלק גדול מהתפיסה שלהם מוכתבת על ידי הדור הקודם. אחת התוצאות היא שמעט סטודנטים בוחרים במדיה אינטראקטיבית כהתמחות, בעוד שמרגע שיסיימו את הלימודים, 90 אחוז ממה שהשוק יוכל להציע להם יתמקד בזה. הרבה מהסטודנטים החזקים מרגישים שבחירה כזאת משמעותה שהם יתעסקו יותר מדי עם טכנולוגיה, ולא יביאו לידי ביטוי את יכולותיהם הויזואליות והאינטלקטואליות, כשבעצם זה ההפך”.

“השיח מתקיים”, מתנגד מושון זר אביב, מעצב ומרצה בשנקר ובבצלאל, “והיום יותר סטודנטים נמשכים לשם. ברור שבהתחלה זה היה הניו קיד, אבל היום המצב כבר אחר. יש כל מיני סוגי שיח באקדמיה, וחלקו מעט קורבני. העולם משתנה, וחייבים ללמוד אותו, אחרת נישאר בלי פרנסה. ויש שיח, שאני בוודאי דוחף, לפיו מתרחשת מהפכה משמעותית ותפקידנו לא להיגרר אחריה אלא להוביל אותה, מתוך תפיסת עולם הומניסטית. המעצב הוא הכי קרוב למשתמש והוא נציגם של אנשי התרבות. לכן תפקידו לא רק לבצע בריף, אלא לשאול שאלות פילוסופיות וחברתיות. רק כך הוא יוכל להוביל את התחום ולהפוך אותו לא רק ליפה ופונקציונלי, אלא גם למעניין, ובעיני זו לא פחות משליחות”.

אבל גם מגבלות השיח לא יוכלו להמעיט בחשיבות התמורות המשמעותיות שמייצרת השפעת הטכנולוגיה על העיצוב. “הרפרנסים שלי קשורים תמיד למוזיקה”, אומרת פרנקל, שבעיניה השפעת הטכנולוגיה על העיצוב היא פאנק לכל דבר, “אם בשנות ה־70 המוזיקה היתה כמעט אקדמית, והיה צריך לדעת לנגן, להלחין ולכתוב אפוסים, בא הפאנק באייטיז ובעט בממסד ובכל המוסכמות. אז גם במהפכה הדיגיטלית יש אלמנט פאנקיסטי של דו איט יורסלף. וגם העתיד של המהפכה הזאת לא ידוע, אולי בכלל לא יהיו בה מסכים אלא הולוגרמות. כי העניין הוא רעיונאות עתידנית, שאין סיבה לא להאמין לה. כמו לקרוא ז’ול ורן ואז לראות כדור פורח. היום אנחנו יודעים שלא היתה סיבה שלא להאמין לכדור הפורח של ז’ול ורן”.

לא קל להיות מעצב. בכל שנה נפלטים מאות מעצבים טריים לשוק הקטן ממילא, ולמרות הפריחה בתחום, מקומות עבודה רבים עוד תופסים עיצוב כעניין אסתטי שולי ולא כמקצוע בעל ערך. קהילת המעצבים הישראלית רוצה לשנות את המצב. בעצומה ששלח נשיא הקהילה דוד גרוסמן לשר התמ”ת שלום שמחון, הוא מבקש לתקן “כשל שוק”, לטענתו, בתעשיית העיצוב הישראלית. גרוסמן, מבכירי המעצבים בארץ, קורא למשרד לבדוק את תוכניות הממשלה לקידום עיצוב ביחס למודלים עכשוויים מהעולם. “המטרה שלנו אינה נקודתית, אנחנו לא דורשים להעלות את שכר המעצבים מהיום למחר”, הוא מסביר, “אלא לקדם את ההבנה של חשיבות העיצוב ותהליכי העיצוב. זו תעשייה שכוללת אלפי עסקים קטנים, מפרנסת עשרות אלפים, ויוצרת ערך כלכלי של מאות מיליונים בכל שנה. תהליך כזה יעשה טוב להם לא פחות מאשר לנו”.

מגיע להם יותר. מעצבים גרפיים (צילום: Dreamstime)

מה בעצם הבעיה היום?“במדינות שונות, ואנגליה בראשן, מתייחסים ל’תעשיות יצירתיות’ כאל תחום מועדף, ויש לכך השלכות תרבותיות וכלכליות. גם אנחנו רוצים שיתייחסו אלינו כתעשייה ויבינו את ההשפעה העצומה שיש לעיצוב על הכלכלה. המעצב לא מעורב רק ביצירת מוצר ספציפי, אלא בתהליך שלם של מיתוג ושיווק. ההבנה הזו עוד לא חילחלה, ולכן אנחנו מעוניינים בקידום המודעות בקרב הדרג הבכיר של התעשייה והעסקים, וביצירת תוכניות אסטרטגיות לטווח ארוך”.יש מי שיטען שלעומת מקצועות מקופחים אחרים, מצב המעצבים לא מצריך עצומות.“זו עצומה שקוראת לשיפור הדדי של המצב - שכל הצדדים, קטנים כגדולים, ירוויחו ממנו”. אתה מאמין שלקהילת המעצבים יש מספיק כוח ומעמד להוביל צעד כזה?“עובדה שאנחנו היחידים שמדברים על זה, אבל אני אופטימי: בתוך שבועיים נוספו 1,200 חתימות, חלקן של משרדים שמחזיקים 50-30 איש, כך שמדובר במספר גדול של חותמים. כל המשרדים הגדולים בתחומי העיצוב התעשייתי והתקשורת החזותית חתומים גם הם, כך שיש לנו השפעה מבפנים. האם יש לנו השפעה מבחוץ? את זה נראה בסופו של דבר. לא נוכל לשנות את המציאות בבת אחת, אבל אנחנו אופטימיים”.

כתבות שאולי פספסתם

*#