אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שיאכלו נקניקיות: הסגירה של קיקה כמטאפורה לטעם הישראלי

שוב מתברר שהצרכן המקומי מחפש חווית קנייה מסעירה לכל המשפחה ומתפשר על איכות, טעם טוב וייחודית

תגובות

ישראלים אוהבים רשתות ענק. מעבר לכך, הם מתרגשים מהן ורואים בהן סוג של מקדשים מודרניים, שבהם אפשרויות הסגידה הן אינסופיות. על סף האקסטזה, הם נוהרים כעדר נטול פנים לסניפים של H&M, של Forever 21, של איקאה, ושם הם מתפללים לאלוהי הקמעונאות. זה עושה להם נעים וחמים מבפנים, נותן להם תחושה של שייכות לקהילה הגלובלית, מושיע אותם מהמצוקה הפרובינציאלית שבה הם נתונים. עבור הישראלים, חוויה של צפיפות, זיעה, רעש של ילדים ומבצעים, עושה להם את זה.

לעוד טורים של דנה שוופי:» בראנג'לינה כסיפור טרגדיה יוונית» אהוד ברק: כרוניקה של כרס» קותי סבג הוא המחאה החברתית של 2012

אותם ישראלים, צרכנים נלהבים ונאמנים שכמותם, נורא רצו להרגיש כך גם כלפי קיקה, רשת הריהוט האוסטרית שפתחה שעריה בנתניה, בקרבת איקאה, בספטמבר האחרון. אבל קיקה איכזבה אותם בצורה בלתי נסלחת. היא רמזה לגאולה, לארץ מובטחת, אבל בפועל היו בה רק מצעים ב־1,900 שקל וארונות שצריך לחכות שבועיים עד לאספקתם (האם הם לא שמעו שהמעמד הבינוני נשחק?). ״הבטחתם נקניקייה״, זעקו ההמונים, ״ונתתם לנו קפה בוטיק״.

מה קרה לנקניקיות? קיקה (צילום: נמרוד גליקמן)

לאחר שכשלה בדרכה אל לב העם, נותרה קיקה פחות או יותר שוממת, לפחות במונחים של מעצמות, ולבסוף נאלצה להודות בתבוסה. עם הזנב בין הרגליים וגירעון של יותר מ־50 מיליון שקל, היא נעלה את הדלת, ארזה את המזוודה וזחלה לנתב"ג בחיפוש אחר קהילה נאורה יותר. לא רוצים, לא צריך. תמיד תהיה לנו את פריז. והישראלים? הם חזרו בשמחה לארונות הסיבית הזולים וקערות הפלסטיק הצבעוניות שמעמיסים על הגגון של האוטו כבר באותו היום. הם שבו לחיקה השמנוני של נקניקייה בחמישה שקלים פלוס פחית פאנטה.

הסיפור הקצר והעצוב הזה מכיל בתוכו מוסר השכל, מסר לדורות אם תרצו. והוא, בפשטות, שהישראלים כבר מזמן ויתרו על הטעם שלהם לטובת חוויית הרכישה. מה שמעניין את הצרכן הישראלי הממוצע – יותר מאסתטיקה, עיצוב, נוחות ואפילו יוקר המחיה – זה שיהיה לו מה לעשות. ואיקאה נותנת לו מה לעשות, לו ולכל משפחתו. היא נותנת לו אטרקציות כמו ג'ימבורי, מזנון ואפילו סט של כפות עץ בפחות מעשרה שקלים. קיקה, שומו שמים, לא נתנה להם הרבה יותר מתצוגה של פרטי עיצוב למכירה. היא היתה חנות, ולא שום דבר אחר.

קיקה היא לא מקרה יחיד, היא מקרה מבחן. גם שוק הביגוד התמוטט באופן חלקי לאחר כניסתן של רשתות הענק למשחק. הצרכן הישראלי הפסיק לבדוק את האיכות של הסחורה שהוא רוכש, או את רמת העיצוב ומה שהדבר הזה מקרין עליו, כבר לא אכפת לו מי מסתכל בקנקן. הוא הפך לקלישאה של סף ריגוש גבוה, כזה שרץ לשדרג את האנגרי בירדס הרבה לפני שהוא משיג שלושה כוכבים בכל המסכים.

יקר פה צלחות מפלסטיק. קיקה (צילום: ניר קידר)

במקום לברור את קניותיו ולרכוש כמות מוגבלת של בגדים ורהיטים - מעט יקרים, אך עמידים, יפים ונוחים – הצרכן המקומי מעדיף לרכוב על הגל של תרבות האינסטנט. הוא מעדיף להעמיס, להתפלש בשפע לכמה רגעים, לזרוק אחרי שזה נשחק, ובעונה הבאה חוזר חלילה. הוא מעדיף הרבה על יפה, ופאן פאן פאן על פני איכות. הוא שכח כבר מה זה טעם טוב. 

קיקה, איפשהו בין איקאה להביטאט, היא לא בהכרח מופת של עיצוב וחדשנות, אבל היא כן שמה דגש על האופציה לרהט את הבית בכבוד, במחשבה קדימה. קיקה ניסתה לפנות לרציונל של הצרכנים, ושם היתה הטעות המרכזית שלה. בארץ זבת חלב, דבש וסיבית, עדיף לפנות למכנה המשותף, עדיף להאכיל אותם נקניקיות.

כתבות שאולי פספסתם

*#