אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסיפורים שמאחורי המדור "מצב משפחתי"

לקראת התערוכה החדשה במוזיאון ארץ ישראל, אבנר ורלי אברהמי מספרים על צילומים מחדרי מדרגות, על הספה המיתולגית, על האפלייה התל אביבית ועד כמה הישראלים באמת מאושרים

תגובות

"בהתחלה אמרו לנו בעיתון 'יש לכם מדור בלי פואנטה'. אפילו במדור אוכל הפואנטה היא המתכון של הממולאים. כאן הכותרת הוא שם משפחה של מישהו. זה מתכון לשיממון". לפני עשר שנים פנה אהוד אשרי ז"ל, עורך מוסף הארץ, לצלמת העיתונות רלי אברהמי וביקש ממנה להרחיב את פינת המשפחות שהייתה לה במוסף "סגנון" של מעריב. היא השיבה בחיוב אבל דרשה להכין את המדור ביחד עם בעלה העיתונאי והעורך, אבנר אברהמי שעבד בהארץ. השאר הוא היסטוריה. במשך 10 שנים ברציפות מופיע המדור "מצב משפחתי" במוסף הארץ ובשמונה החודשים האחרונים עבר למעריב.

מעטים המדורים שיכולים להתחרות באתגר ש"מצב משפחתי" מציב לנו כצופים על עצמנו, על מקומו של הבית בחיינו ועל מקום המשפחה בחברה הישראלית. עד כמה הזיכרונות מתעתעים בנו? מה מצבנו הכלכלי? מהן השאיפות שלנו? ושאלת השאלות: מהו מדד האושר שלנו? אלו מושגים שרלי ואבנר אברהמי הוסיפו לחיינו, עינגו אותנו והטרידו אותנו במשך זמן רב. הנה כמה דברים שלא ידעתם על אחד המדורים הוותיקים בעיתונות הישראלית.

» רלי אברהמי ואבנר אברהמי - מצב משפחתי - לכל הפרטים

הקונספט וחלוקת התפקידים: אבנר (58) ורלי (52) דאגו לא לעבוד ביחד עד המדור. "מצב משפחתי" היה המפגש הראשון שלהם. אבנר, כמדובב והמראיין המרכזי, דוגל בשיטת ההרגעה בתחילת הראיון. "אני מספר להם שזה לא יכאב, שהם חופשיים להגיד את כל מה שעולה על רוחם, שאפשר לשנות אחר כך ושלא חייבים לענות אם לא רוצים. הרעיון הוא להירגע ולקחת את זה בקלות".רלי: "אני מעמידה תאורה, מסדרת את הפריים ודואגת כמפיקה שכל האנשים שגרים פיזית בבית, כולל הכלבים והחתולים, מוכנים לצילום. בצילום כל הנוכחים מצטלמים מכף רגל עד ראש. יש שאלות קבועות על החתונה, רכישת הדירה, משכנתא, עבודה, רכבים ומדד האושר. אחרי הצילום אני מצטרפת לשאלות, אבל לא תמיד קל להשחיל שאלה כשאבנר באזור. הוא לא מקליט, הוא כותב על מחברת בדיוק את מה שיצטרך".

מכף רגל ועד ראש. משפחת סוויסה תל אביב

ההתחלה: "בהתחלה המדור התקבל בספקנות גדולה, גם במערכת הארץ וגם אצל הקוראים", מספר אבנר. "אני כאדם עם בטן עריכתית לא פחות מכתיבתית, ידעתי שהמטרה היא להפוך עניינים בנאליים לנכונים. לא למסעירים, אלא לנכונים. בוא נלך בקטן ואם ניפול זה ממדרגה לא יומרנית. בעיתון אמרו לנו: 'יש לכם מדור בלי פואנטה'. אפילו במדור אוכל הפואנטה הוא המתכון של הממולאים. כאן הכותרת הוא שם משפחה של מישהו - מתכון לשיממון מוצדק".רלי: "בתקופה הראשונה צלמנו את כל מי שהסכים לארח אותנו, ולא בקשנו שיגידו דבר יוצא דופן. האמנו שבדוקומנטציה שאנחנו עושים תצמח דרמה קטנה של האנשים הפשוטים. היום בעידן הריאליטי, שאנשים כל כך אוהבים להיחשף, אנחנו מעדיפים להגיע לאנשים ולא להיפך".הסגנון: המשפט הזה הוא שמוליך את רלי ואבנר לאורך השנים. חשוב להם שהטקסט יהיה מאופק, שקט ואפילו מרוחק. הם לא רוצים להעצים שום דבר שיש לו אפשרות להיגמר בפאדיחה מצד המשפחה. מעניין אותם לשמוע במה אנשים ממלאים את יומם. אנשים פשוטים, אנשים מהיישוב, לא סלב ולא אנשי ציבור שאותם הם לא מראיינים.אבנר: "מה שיפה זה שתמיד מישהו מאזכר דברים שישר הופכים לזיכרון קולקטיבי של דור. למשל לא מזמן אמרה לי מישהי: 'יצאנו לרבעו"ש בקוס'. רבעו"ש זה מושג צבאי עתיק לצאת מרביעי עד ראשון בבוקר, והאי קוס זה הסמל של חופשת הכל כלול. הסחבקיות הזו מורידה מחיצות. פעם מישהי שחשבה שהיא מבוגרת ממני ואמרה לי שיונה אברושמי היה בן כיתתה. אמרתי לך שהיא בן גילי ומיד התחברנו. הגורל הזה שלכל שני זרים יש מכר משותף".

זיכרון קולקטיבי. משפחת אלוש-לישנסקי, הוסטל חפציבה

ההפקה: "מה שמנחה אותי הוא העניין הגיאוגרפי", מספרת רלי. "בתל אביב לא נבקר משפחה עם הורים, שני ילדים וכלב. התל אביבים מופלים לרעה. יש יוצאים מהכלל כמו הקהילה הגאה, או קשישה עם סיפור חיים מרתק. לפעמים אני פותחת מפה ומוצאת מושב בשם מיוחד. אני מתקשרת לוועד היישוב ומתמלאת אנרגיה למצוא שם משפחה. אנחנו לא פוגשים כאלו שעברו את הסלקציות המטורפות של תכניות הריאליטי. אין לנו עניין בהם. אין נקודת חיכוך בין המשפחות שלנו לבין אלו שפונים לאח הגדול, למשפחה חורגת או למרוץ למיליון".

קו מנחה של אבנר : בניגוד לאחד מכללי העיתונות, אבנר מקריא לכל משפחה את הטקסט לפני שהוא שולח לעיתון. "אני לא נותן להם את זה כטקסט בוורד כדי שלא יחפרו בו. אני קורא לאט ושואל אותם מה הם היו רוצים לשנות. 'לא מצביע מרץ אלא ליכוד' – אין בעיה לשנות. מדד האושר: 'אתה יודע 10 זה רק לאלוהים תשנה ל-7' - בסדר גמור. אדם ברוך אמר פעם משפט יפה: 'תחשוב על נסיבות ההזמנה'. אתה לא יכול להגיע לבית של אנשים לארבע שעות כמתעד חברתי נטול שיפוטיות, ולא לתת להם את הצ'אנס לחזור על דברים שיתחרטו עליהם אחר כך. בשבילי זה סקופ קטן, אבל בשביל האנשים הללו הכתבה הזו היא עולם ומלואו. אני לא עושה תחקיר. בטלוויזיה גדודי תחקירנים נברניים מחפשים סיפור. אני מוצא כמה סיטואציות, כמה משפטים חזקים ויחד עם הצילום אנחנו מספרים סיפור כן, פשוט ונוגע ללב על משפחה".

יש אפשר להתחרט. משפחת אבו בלאל, רהט קו מנחה של רלי: "חוץ מצלמת אני משמשת גם כמפיקה ותפקידי לוודא מראש שכולם יהיו נוכחים. לפעמים מנסים לתחמן אותנו: 'הילדה אצל חברה, תחזור יותר מאוחר'. אז אנחנו מחכים. אם היא לא חוזרת אנחנו הולכים. מבחינתי זה ייהרג ואל יעבור כי זה חלק מהתפישה של הבית. אני מאמינה שהצילום והטקסט צריכים לתעד את הדינאמיקה בבית ולא את המשפחה הרחבה, זה מחדד את הגרעיניות של המשפחה. לא אכפת לי לראיין זוג שילדיו פרחו מהקן כי דרך הסיפור שלהם אנחנו מקבלים גם את הסיפור של הילדים שכבר לא חיים שם. הנוכחות שהיתה, החדרים הריקים, הבדידות, האלבומים, הזיכרונות. כל אלו מעלים אותם". סיפור בלתי נשכח: "היה זוג שהגבר בן 95 והאישה בת 93 שקראתי להם את הטקסט טלפונית", מספר אבנר. "אסתר אמרה שהחלום שלה זה לא לקום מחר בבוקר. בעלה אמר לה שהוא לא רוצה שאני אכתוב את זה. הם התווכחו ובסוף אמרה לשנינו שהיא רוצה בפירוש שזה יכתב. היא שכנעה אותי וזה נכנס. אם היא היתה נענית לפנייתו הייתי מוריד".

כל הבית נוכח. משפחת ניקוליינקו-קאקומה, בת ים

הספה המיתולוגית: "עד כמה שהספה היא נושא מרכזי בתרבות הישראלית, בשבילי היא יותר עניין פרוזאי", מספרת רלי. "להכניס חמש או שש דמויות משפחתיות למצלמה זה לא פשוט. רוב הדירות לא גדולות. אני צריכה מרחק ואני צריכה לתפוס את כולם מכף רגל עד ראש. ראיינו אישה ערביה מהגליל שבגלל דירתה הקטנה מיקמתי את המצלמה בחדר מדרגות. היה זוג מבוגרים בנתניה שראיתי רפרודוקציה של 'העבודה משחררת' מאושוויץ. ודאי שצלמתי בחדר האוכל כששניהם משני צידי השולחן והצילום ברקע".

על חיוכים ואושר: רלי דואגת לא לכפות את הצילום. לא מביימת ולא קובעת את טיב היחסים בצילום. היא מבקשת מהם לשבת איפה שמתאפשר - רק שיופיעו בפריים מלא. אבל מי יישב איפה, ייגע או לא ייגע זה לגמרי לרשותם. אבנר: "לאימהות מאד חשוב שיחייכו. הצעתי שלספר הבא שלנו יקראו: 'לא חובה לחייך'".רלי: "הרבה אימהות רוצות שהבעל והילדים יתלבשו חגיגי. אם מישהו מרגיש צורך להיות חגיגי זה בסדר, אבל לא צריך לחפש מחלצות בארון. להרבה משפחות חשוב לחייך בשביל להפגין אחדות גורל וקשר חזק בין בני הבית. בסופו של דבר זה לגמרי ענייין אישי, ומי שלא רוצה פשוט לא מחייך".

לא חובה לחייך. משפחת ניקוליינקו-קאקומה, בת ים

מדד האושר הישראלי: 8.25. אחרי כ-500 מדורים זה הממוצע שהגיעו אליו רלי ואבנר. "הרבה פעמים אחד מבני הזוג אומר 9 או 10 והבן זוג שלו אומר 8", מספר אבנר. "זו לא סתם התרסה. זו אמירה מפורשת כלפי בן הזוג וזה מכניס הרבה מתח ומבוכה. השאלה הזו לא פשוטה. נתקלתי בבחור צעיר שאמר לי שאת האושר שלו הוא לא מכמת וכך כתבתי. הכי מעניין אלו המשפחות שההורים נותנים ציון גבוה למדד האושר ואז תור הילדים לענות. יש מתח אדיר באוויר עד שהילדים עונים. אם הם עונים 9 או 10 יש תחושת הקלה. ממש אפשר לשמוע את אנחת הרווחה של ההורים. הם קבלו אישור על כך שהם הורים טובים. רלי: "יש משפחות 'קוליות' שהילדים אומרים 5 או  6 וההורים לא עושים מזה עניין". אבנר: "ויש חכמולוגים שאומרים לי לרשום 8.372".

עד מתי?אבנר: "עד שיקרה משהו חשוב אחר. אני לא החלטתי שהייעוד שלי זה לראיין משפחות. במקביל אני שותף באתר שהוא פלטפורמה רב-לשונית להעלאת תקצירים". רלי: "אני כן הטלתי על עצמי להיות מפקד האוכלוסין הויזואלי של מדינת ישראל ואני אשמח לעשות את זה עוד שנים ארוכות".

» רלי אברהמי ואבנר אברהמי - מצב משפחתי, החל מיום חמישי ה-3.5 ועד ה-30.8. מוזיאון ארץ ישראל, חיים לבנון 2, תל אביב. שעות פתיחה: א'-ד' 10:00-16:00, ה' 10:00-20:00, סופ"ש: 14:00-10:00.

*#