נינט פינת סיגלית לנדאו: האם האמנות הופכת לעממית?

יותר ויותר אירועים מנסים להפוך את האמנות לזמינה ומובנת יותר לקהל הרחב. אבל האם יריד ענק הוא מצב נכון יותר מאשר תערוכה מצומצמת? האם האמנות זקוקה לעם או שעדיף לה להישאר אליטיסטית?

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

פתיחה של תערוכה היא לרוב עסק די מצומצם. קומץ קטן של אנשים שנפגשים פעם אחר פעם בימי חמישי בערב, עומדים בפתח הגלריה עם סיגריה ביד אחת, כוס יין בשנייה ומעסיקים את עצמם במינגלינג, נטוורקינג וריכולים על הפתיחה הצפויה הבאה. בסך הכל מדובר בסיפור די אליטיסטי, קפוץ ומסוגר. מסוג האירועים שאם סתם אדם מהרחוב ייכנס אליהם, הוא עלול לקבל מבטים מתנשאים של "אתה לא שייך, צא מהמועדון הפרטי שלנו".צבע טרי 2011 - כל הפרטיםאולי זו הסיבה שעולם האמנות נותר בפה מעט פעור כשהוא נוכח לגלות שאל יריד האמנות צבע טרי נהרו עשרות אלפי אנשים, רבים מהם משפחות עם ילדים, שלא "מבינים באמנות" ולא מורגלים לשמור על פאסון קורקטי ומאופק לנוכח הפסלים, הציורים, הרישומים ועבודות הווידאו שמוצגים בפניהם, שלא לדבר על דוכני הנקניקיות, הפאנל בהשתתפות נינט וההופעה של עברי לידר שצפויים ביריד הקרוב. היריד, שהתקיים כבר שלוש פעמים בעבר ועומד כעת בפני הסיבוב הרביעי שלו (9-5 באפריל בגן הבוטני של קרן ריאליטי), דומה יותר לפסטיבל חגיגי והמוני מאשר לאירוע שמאפיין את סצנת האמנות המקומית הזעירה.אז כיצד ייתכן הקרנבל הזה? רבים יצביעו על צבע טרי כייצוג שיא של מגמה הולכת וגוברת של אירועי אמנות שעיקר מטרתם למשוך קהל רב ככל האפשר. זו כוללת גם את ArTLV, שהתקיים לפני שנתיים בלוקיישנים שונים בעיר, פצ'ה קוצ'ה שמתקיים ב־380 ערים בעולם אך נחשב הכי מצליח כאן בתל אביב, ומיזמים נוספים כמו שירה על הדרך; פתיחת המקלטים של אמנים בתמיכת אגף התרבות של העירייה; אוהבים אמנות - אירוע פתיחת עונת התערוכות ועוד. השאלה המתבקשת היא, האם לצד הקהל הגדול, ההשקעה הכספית הניכרת והתחושה הכללית של מסחור גם האמנות עצמה "יורדת לעם"?כמה שיותר אירועים לכמה שיותר אנשים. ArTLV (צילום: טלי שני)"היצירה לא אמורה להיפגע"  רבים מסכימים כי הניסיון הוא לייצר סביבה ידידותית ומושכת יותר לצופה, להאכיל אותו בכפית אם תרצו. "יש לי ביקורת על דברים מסוימים בצבע טרי", מסביר עודד שתיל, מנהל גלריה ג'ולי מ. המשתתפת ביריד. "אבל בעיקרון זה קצת מעורר את השדה ומשדר פתיחות לציבור, וזה מבורך". גם אמון יריב, בעליה של גלריה גורדון, מברך על העשייה: "המטרה הראשונית היא אולי מסחרית, אבל יש ערך מוסף", הוא אומר ומתייחס ל־48 האמנים הצעירים שאינם מיוצגים על ידי גלריה ומציגים את עבודותיהם למכירה ביריד. "בניגוד לירידים אחרים בעולם, כאן ניתנת תשומת לב וחשיפה גם לאמנים בתחילת דרכם". עירית זומר, בעלת גלריה זומר לאמנות עכשווית ואחת מיזמיות ArTLV, שתתאחד השנה עם הביאנלה בהרצליה, סבורה שאירועי הענק מרחיבים את קהל צרכני התרבות בארץ והם תוצאה של תהליכי גלובליזציה ושל פתיחות גוברת לאמנות. "חוויית הצפייה שאירועים כאלה מציעים לא באה על חשבון חוויית הצפייה של גלריה, אלא נוספת לה. אם התערוכה טובה, גם מבחינת איכות היצירה וגם מבחינת האוצרות, היצירה לא אמורה להיפגע"."קהל הגלריות לא גדל, מדובר בקבוצה מצומצמת של יודעי ח"ן שמגיעים לאותם מקומות ידועים מראש", אומרת רותי דירקטור, האוצרת הראשית של מוזיאון חיפה. "כאן אנחנו עדים לניסיון לשנות את הרגלי הצפייה המקובלים כדי לייצר עניין מוגבר אצל הצופים ולהתאים את האמנות לתנאים של פסטיבל כדי שתהיה קלה ומושכת יותר". רוצה לשדר פתיחות. עודד שתיל (צילום: אריאל בשור)איתי מאוטנר, מאוצרי הפצ'ה קוצ'ה, סבור כי המסקנה הבולטת ביותר מהצלחה של אירועי האמנות היא עובדת קיומו של קהל רב. "יש צימאון", הוא אומר, "מדובר בקהל אדיר, שלא מקבל ייצוג בערוץ 2 או במדורי תרבות נקראים כמו של 'ידיעות אחרונות'. הרי הפצ'ה קוצ'ה הוא מזמן לא אירוע נישתי או היפסטרי, חברות של אמא שלי באות לשם".

להוריד שח לדרגת שש בש לצד כל המחמאות והברכות מחממות הלב קשה לשכוח כי בסופו של דבר מדובר באירועים עם אג'נדה מסחרית מאוד, שלעתים עומדים מאחוריהם גופים כלכליים גדולים. זאת במקביל להתבססותה של סצנת האמנות הבינלאומית כסוג של בורסה למסחר ביצירות. "בארץ, שוק האמנות השתנה מאוד מאז מהפכת ההייטק", אומרת תמר דרזדנר, אוצרת וסוחרת אמנות, לשעבר שותפה בגלריה טבי דרזדנר, "נוצר מעמד סוציו־אקונומי של מתעשרים חדשים, הרבה כסף עובר בידיים פרטיות, והסצנה כיום רותחת.כתוצאה מכך, מעגל רוכשי האמנות התרחב, ולאספנים המקצועיים התווספו גם ספקולנטים שרואים באמנות אפיק השקעה נוסף או אנשים שיכולים לאפשר לעצמם אמנות מקומית שמחליפה את הפוסטרים של פעם. זאת נוסף על פתיחה של גלריות חדשות, הצטרפות של אמנים נוספים לשוק ודו שיח אינטנסיבי עם המתרחש בעולם. כתוצאה מכך אמנות הפכה לדבר שקונים, להשקעה כדאית. בעבר לא אהבו לחבר בין המילה כסף לאמנות, ואמנות טובה נתפסה כמשהו שמנותק משיקולים מסחריים. היום ברור שהחיבור בין אמנות וכסף הוא בלתי נמנע". וכשכסף נכנס לתמונה, אפילו הגלריות האליטיסטיות והוותיקות ביותר בארץ לא יהססו לקפוץ לקלחת. ב"צבע טרי" תוכלו למצוא בין היתר את גורדון, זומר, דביר וגבעון. "מאחר שמדובר באירוע מכירה, הדברים המוצגים יותר 'מכירים', פחות מרשים לעצמם להיות רדיקליים", אומרת דירקטור. "האמנות של האירועים הגדולים יש בה משהו מאוד ספקטקולרי, חווייתי ועובד על החושים"."אני מתעבת את המילה הנגשה", מכריזה גליה יהב, מבקרת אמנות ואוצרת. "הרי היא מכבסת את המסחור ואת הפיכת האמנות לבידור. אין שום דרך להגן על האיוולת הזאת מבחינה רעיונית, אלא רק במונחים של פופוליזם. הנגשה היא הנמכה". יהב מדגימה זאת באמצעות פרויקט פתיחת המקלטים של אמנים צעירים בראשות אגף התרבות בעירייה, "פרויקט נצלני וירוד שלא לוקח בחשבון שאמן עובד במקלט מתוך אהבתו למקלטים אלא ממצוקת נדל"ן. למה שאמנים יהוו פתרון למשפחות בשבת? זה אירוע בנוסח שוק האיכרים או קיפצובה, ויש מי שמאמין שזה קשר בלתי אמצעי עם הקהל. אבל למה בעצם שיהיה קשר בלתי אמצעי איתו? שיסתפק ביצירה, שיאמין בה. כשהכל מסביב פופוליסטי, לימור לבנת ו'האח הגדול', יש ניסיון לגרור גם את התרבות הגבוהה למטה". למרות החשש שתיתפס באמירה מתנשאת, יהב סבורה כי "מותר להניח לרגע למשטר ההמונים. העובדה ששחמט אינו נחלת ההמונים לא אומרת שצריך להוריד את הכל לדרגת שש בש. אגף התרבות היה אמור לתמוך דווקא במה שמתעקש על שכלול השפה ואיכותה. זה הטמטום הקלאסי: ההמונים לא מבינים, אז נוריד הכל לדרגת ההמונים. בוא נשים את הכסף איפה שאנשים אוהבים. הקהל אוהב את התחושה שצריכים אותו. אבל הרי לא צריך לתמוך בשוק האיכרים, אנשים יבואו גם ככה". "הגיון המצליחנות הוא התאבדות אינטלקטואלית" "באירוע כזה הכל נמכר בגדול, ואפשר להסתכל על זה באופן מעט ציני", אומרת דירקטור. "הרי ידוע שזה שנים עולם האמנות הוא חלק מהשיטה הקפיטליסטית, חלק מפס ייצור שבסופו של דבר מבוסס על כסף, וגם אמנות שאינה מסחרית במהותה נשענת על כסף". "זו סוגיה מורכבת ביותר", מסכים מאוטנר, "צריך להיזהר, כי המניע הראשוני הוא להוציא דבר החוצה. אני רוצה למכור, להתקיים כדי לעשות את שלי, למכור דבר מה מכיר, ובמובן הזה זה עשוי לחטוא ליצירה, ובמקום המקום הטרי, הגס והבלתי מעובד יוצא משהו שהוא קצת מור אוף דה סיים. אין ספק שבסוף עולם המכירות תמיד מנצח את כללי המשחק של עולם יצירה טבעי ורגיש. החוכמה היא לאפשר לשני האלמנטים להתקיים במקביל".לא חלק מהקו האמנותי - אז למה הוא שם? (עבודה של דיוויד לה שאפל)אם המשוואה היא רייטינג = הצלחה, אז אפשר לשים גם את מוזיאון תל אביב לאמנות באותו קו עם אירועי האמנות הגדולים. בייחוד אפשר לציין את התערוכה של דיוויד לה שאפל, שהתקיימה בקיץ האחרון ולא ממש הלמה את הקו האוצרותי הרגיל של המוזיאון, וכן את טבע האדם, התערוכה של צדוק בן דוד, שאליה הגיע מספר שיא של כ־150 אלף מבקרים. "אפשר להתווכח על הקו האוצרותי", מסכים מאוטנר, "אבל כשמיכל רובנר הציגה שם הגיעו אוטובוסים עמוסים מבקרים. גם כשסיגלית לנדאו הציגה בביתן הלנה רובינשטיין של המוזיאון המקום המה אדם, ולא מדובר באמניות פופוליסטיות לכל המשפחה".יהב לא קונה את זה. "מדברים תמיד על כמות האנשים שהגיעו לסיגלית לנדאו או ללה שאפל, אך כשמציינים את כמות הצופים כמענה לספק או לביקורת זה רק ממחיש כיצד המדים הבידוריים חדרו לאמנות ומערפלים את אמות המידה. מדוע מוזיאון מרכזי במקום להתגאות בתוכן, בהרחבת השיח ובשפה, באיכות הדיון, ביצירת הקשרים, מתגאה בכמות האנשים שהגיעו למוזיאון? אם הפרמטר העיקרי הוא שהעם הצביע, אז בואו ננהל מוזיאון באס.אם.אסים. היגיון המצליחנות הוא התאבדות אינטלקטואלית, כמו שרשימת הבסט סלרס בספרות תכתיב את הביקורת ואת היקף הדיון הספרותי כולו".

סימנים של שוליים אבל איפה האמנים עצמם בתוך כל זה? הדור החדש, ככל הנראה, לא ממש מוטרד מכל שיח הדינוזאורים הזה ודווקא עסוק בלגלות אמצעי הנגשה אחרים, בעיקר דרך האינטרנט. אם בעבר האמן הצעיר נדרש לעבור את המסלול המפרך והמסורתי של סיום בית ספר לאמנות, חיפוש אחר גלריה שתייצג אותו, השתתפות בתערוכות קבוצתיות ולאחר מכן, בשאיפה, תערוכת יחיד - הרי שהיום נראה שהגבולות נפרצו וכללי המשחק אינם כשהיו. אם "צבע טרי" הוא שחקן בכל זה, הרי זה בהזדמנות שהוא נותן לאותם אמנים להציג ולמכור את העבודות שלהם יחסית ללא תיווך ובתנאי קבלה לא מאוד מחמירים.הפתיע את עצמו עם המועמדות. עבודה של אבישי פלטק"בכלל לא חשבתי שאגיש מועמדות", אומר אבישי פלטק, אמן צעיר שהציג בשנה שעברה תערוכת יחיד בגלריה אלפרד ולאחר היסוסים החליט ללכת על זה. "בשנים קודמות הייתי מאוד אליטיסטי כלפי התופעה הזו, אבל בשנה שעברה הגעתי והייתי בהלם, כולם לוקחים בזה חלק, מגלריסטיות צעירות ועד גלריות ותיקות. הייתי בירידים מובילים בעולם כמו הדוקומנטה בקאסל שבגרמניה או הביאנלה בוונציה, וכשהסתובבתי ב'צבע טרי' בשנה שעברה הכל היה נראה עשוי בטעם. אמרתי לעצמי שבתוך המגבלות של מסחריות מדובר באירוע די מרשים, והחלטתי לעשות סוויץ' בראש וללכת על זה, שזה מעשה יצירתי כשלעצמו"."לייצר אמנות ישר לוריד" "השאלה היא מה הצגה בממדים כאלו עושה לאמנים שלא עברו תערוכה בגלריה או תצוגה נורמטיבית, וישר נזרקים לשוק ומתמחרים", תוהה ציבי גבע, אמן פעיל ומוכר שמאחוריו תערוכות רבות בארץ ובעולם. "זו שאלה שחורגת מאירוע זה או אחר ומתייחסת למה שקורה עכשיו באופן כללי. בעבר היו בעולם בסך הכל שלושה-ארבעה ירידים גדולים, ואילו היום רק באיטליה יש חמישה ירידים. אז האמן נדחף למצב שהוא צריך לייצר אמנות ישר ליריד. רבים לא מצליחים לבנות שום גוף עבודה, להעמיק במחקר רציני, אין מספיק זמן דגירה כי מתמחרים עבודה לפני שהיה אפשר לומר עליה משהו. כאמן ותיק אני שואל, לאן האמנות הולכת אם ההוויה של ירידי אמנות השתלטה וקבעה את הקודים החזקים ביותר, ובדרך דרסה את הביקורת והאוצרות?"."ישר נזרקים לשוק ומתמחרים". ציבי גבע (צילום: רון עמיר)ואולי הבעיה האמיתית בסצנת האמנות המקומית היא לא הגלריות האליטיסטיות ולא האירועים המפלצתיים אלא היעדר קיומה של אלטרנטיבה. כלומר, אי קיומן של סצנות שוליים משמעותיות שיגשרו על שלל הפערים שנוצרו בין האנשים שאוהבים אמנות לאלה שמספקים אותה. לרגע אחד היה ניסיון רציני לייצר סצנה סביב אמנות רחוב, אך זו בתוך רגע נבלעה אל תוך המיינסטרים שהכתיר מתוכה שניים-שלושה כוכבים והותיר את השאר מאוסים וללא מקום אמיתי להתפתח בו."לא בומבמלה של אמנות" אולם בתקופה האחרונה יש סימנים להתחלה של שוליים דינמיים ומעניינים, בייחוד בדמות גלריות חדשות וארעיות שצצות מדי כמה חודשים בדרום העיר ומופעלות בידי צעירים, חלקם אמנים שהחליטו להמציא לעצמם את הבית שלא מצאו במקום אחר. "הפרינג' בהחלט יותר נוכח לאחרונה", אומרת הדס קידר, אמנית ואוצרת, שבימים אלו עובדת על תערוכה בגלריה 121 ברחוב הרצל. "נוסף על מיזמים כאלה שממשיכים להתפתח ישנו מודל של אירועים חד פעמיים שבאחרונה צצים בעיר במגוון מתחמים, או אירועים מודולריים שיכולים להתנייד ולא מחויבים בשום צורה למקום". התפתחות הסצנה לפי קידר כוללת בעיקר מגוון סוגי מודלים ששוברים את הדיכוטומיה בין מסחרי ללא מסחרי, "כמו גלריות עצמאיות שאינן למטרות רווח אבל הן כן מסחריות, כלומר מוכרות אמנות אבל מטרתן היא רק לכסות הוצאות". השבירה מתבטאת גם במגוון התפקידים שלוקחים אמנים על עצמם, ובהם קידר עצמה, שאצרה תערוכה ארעית בבניין משרדים בלילינבלום ולאחר מכן תפסה את עיני "הממסד" וקיבלה לאצור ביתן ב־ArTLV. "יותר ויותר אמנים מעזים לאצור תערוכות, לנהל גלריות, לקיים אירועים מקוריים וייחודיים. זה הופך את הסצנה לפחות ריכוזית ויותר מגוונת".הסצינה הופכת ליותר מגוונת (מתוך עבודת וידאו של הדס קידר)"אני מבינה ללבם של אנשי מקצוע שעובדים קשה במסלול המקובל ולפתע מישהו עוקף אותם בסיבוב, אבל חשוב באותה מידה שתהיה גם פעילות חוץ קנונית שתיעשה בדרך חדשה ולא מקובלת. יש אנשים שיש להם מה להגיד והם עושים את זה בגישה רעננה וחדישה, ואם האמנות לא יכולה להרשות לעצמה להיות גם אקספרימנטלית, רדיקלית ושונה ורק לנוח על הסטרוקטורות הקיימות אז היא נידונה לשמרנות ולקיפאון".עם זאת, גם קידר סבורה שבסצנת השוליים הנגשת האמנות היא רעיון מבורך, "אחת הדרכים להנגיש אמנות ולמשוך קהל היא להפוך אותה לאירוע, ואירוע יכול לכלול גם מוזיקה, שתייה, סוגים שונים של אמנות ולהפוך את זה לפאן. אבל לא מדובר בבומבמלה של אמנות. זה צריך להיות מאוד נכון ומדויק, אחרת זה הופך לקלישאה".מה קורה ביריד "צבע טרי" 2011?מצגת: הצצה לפרויקט "הגלויה הסודית"צבע טרי 2011 - כל הפרטים

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ