פצ'ה קוצ'ה 12: אמנות אמיתית לא שוקטת ולא נחה

עם תשעה אמנים מתחומים שונים ושני סבבים, גם השנה אירוע הפצ'ה קוצ'ה לא אכזב וספק לקהל הצצה לעתיד, טעימה מהעבר, שיעור יצירה ואהבה אמיתית ובוערת לאמנות

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

ההאנגר 11 בנמל תל אביב רגיל לארח אירועים גדולים. לרוב זה מסיבות גדולות או הופעות רוק צפופות שכוללות קהל להוט ודחוס, שמזיע כמו חזיר ומקלל כמו נהג אוטובוס. הפצ'ה קוצ'ה 12, שהשתלט אמש על החלל לשני סבבים של מיצגי אמנות  - היה ההפך הגמור. הקהל שהתנפל בשבוע שעבר על עמדות מכירת הכרטיסים, התקהל בסבלנות סביב הבר ועמדת הנקניקיות, ומורן אביב ("תאונת שרשרת") ודיג'יי מוחמד ג'באלי חיממו צופים ספורים בלבד באולם הקפוא. ולמרות התנועה האיטית, בשעה שבע וחצי בדיוק כבו האורות וההאנגר 11 כבר היה בתפוסה מלאה.

» פצ'ה קוצ'ה 12 - לכל הפרטים» קצין מילואים ומומחה לאורגמי» תומר אשד והפלמינגו הורוד » פריק של אותיות ואופניים

שש דקות ו-40 שניות יש לכל אחד מן המציגים, תשעה במספר - זהו הקונספט של הפצ'ה קוצ'ה. הגו אותו לפני כשבע שנים שני אדריכלים - אסטריד קליין ומארק דיתהם בשביל למשוך קהל לחלל האירועים שלהם בטוקיו. מאז התפשטו ערבי הפצ'ה קוצ'ה בכל רחבי העולם, כשהמצטרפת הטרייה ביותר היא קאבול, אפגניסטן. האירוע מתקיים השנה בתל אביב בפעם ה-12 בחסות ארגון פאזה ובאדיבותה של ענת ספרן, שגם הנחתה לצד איתי מאוטנר את הערב. בזמן הקצר שהאירוע קיים הוא הפך להיות אחד מאירועי האמנות החמים ביותר בעיר, ואכן -  תשעת הנבחרים של ליל אמש בהחלט חיממו את הלב.ממשיכים למלא אולמות. הפצ'ה קוצ'ה ה-12: (צילום: מנחה נופה)ריקוד אינטימי עם המנורת שולחן

הערב התחיל עם ד"ר גיא הופמן, מומחה לרובוטיקה, שהחליט להחיות את מנורות השולחן המיתולוגיות של פיקסאר. "רובוט צריך לרגש לא במראה שלו, אלא בהתנהגות שלו", פסק הדוקטור מהבמה, ופנה להציג יצורים שהיו גורמים ל – וול E לשכוח את איב בו במקום. הרובוט הראשון שיצר אכן דומה בצורתו לאותה מנורה מקפצת, מניע את ראשו וממצמץ לסירוגין את פנס אישונו הבודד, לפעמים מתחנף ולפעמים מאיים. הרובוטים האחרים, המאוחרים יותר שיצר המדען, מעדיפים מוסיקה על פני אימפרוביזציה, וכך קסילופון אחד מנגן על עצמו יחד עם להקה ואחר דווקא מעדיף מוזיקה שחורה. בעשור הקרוב אולי תוכלו לאמץ אחד בסניף "צער בעלי תוכנות" הקרוב לביתכם. מיצג מדעי מקסים נוסף היה שייך למהנדס יריב בש. בסיפור חוויתי מלא בקסם אישי, תיאר בש איך הוא ועוד זוג חברים החליטו להתרומם מעבר לסטרטוספרה ולהנחית חללית ישראלית בלתי-מאוישת ראשונה על הירח. הכל התחיל ממרוץ לחלל בחסות גוגל, המבטיחה לזוכה 20 מיליון דולר, עליהם הבטיח בש שהם יתרמו לפיתוח וחינוך למדע בישראל. בשונה מהשפה המקצועית בה הציג ד"ר הופמן דגמים שובי לב, הצליח בש להפוך את פרויקט SPACE IL, שהיה עלול להפוך לנקודת השעמום של הערב - למופע סטנד-אפ מלא הומור עצמי.

נסיעה לחלל וסטנדאפ על חשבון הבית. הקהל הנלהב

עם זאת מה שפרט על מיתרי הלב הייתה דווקא החזרה לימי טרום הטכנולוגיה. העיתונאי אסי חיים הציג את פרויקט הצילום "המורדים", אותו הוא מתעד בבלוג שלו. מסעדות, מכולות, חנויות אלקטרוניקה וספרים – קטנים, עצמאיים, נשכחים. בתי עסק קטנים שמנוהלים על ידי אנשי הדור הישן, מיושנים בעצמם, אך מסרבים להיכנע לקדמה ולקפיטליזם. אותן פינות קטנות עם השלטים הדהויים, העמוסות לעייפה בכלי מטבח מאובקים; המגישות אוכל ביתי; המציעות שירותי תיקון למוצרים שהקהל מזמן מעדיף לקנות אחד אחר מתוצרת סין. בצילומיו מתאר חיים את הפינות הקטנות בתחנה המרכזית הישנה, בפלורנטין, בצומת כרכור וברחוב העלייה בתל אביב. ישר אחריו עלה הטיפוגרף יאנק יונטף ומאותה נקודה בדרום העיר תיאר פרויקט חיים של תיעוד ושימור צורות כתב ישנות.

שיעור אמנות ויצירה

המאיירת גבריאלה ברוך, תגלית של המחזור האחרון של האקדמיה לאמנות "בצלאל", הגיעה מפריז על מנת להציג את העבודות הקסומות שלה. עם מכחול דיו וצבעי מים פסטליים העניקה ברוך לחמשירים של אדוארד ליר - אבי הנונסנס הבריטי, אווריריות ותחושת שלווה בלתי יציבה. האיורים שלה לשירי להקת פורקיופיין טרי, שנולדו מרצף אסוציאציות של דימויים, טורדים את המנוחה באופן מובהק. הם כבדים יותר, כהים יותר, חודרים עמוק אל התת-מודע – של האמנית ושל המתבונן כאחד. האירוע אירח גם את במאי האנימציה תומר אשד, ובשונה לגמרי מברוך, הציג את סרטו החדש והצבעוני  - Flamingo Pride. הסרטון עוקב בהומור אחר גורלו האכזר של הפלמינגו היחיד בלהק שאינו גיי וזכה בקרב הקהל לקבלת פנים חמימה למדי. עם זאת יש מקום לתהייה האם הקהילה ההומו-לסבית תקבל את הסרטון באותה צורה, לאחר שהוא מציג שם את הקהילה כמצעד אהבה אחד גדול.

גם אתם יכולים לעשות כזה בארבעה שלבים קלים. המיצג של אילן גריבי

אחד מהרגעים היפים של הערב הגיעו לקראת הסוף. אמן האוריגמי אילן גריבי עלה לבמה והציג עבודת מרהיבות שנוצרו מדף נייר בודד אחד. לאחר מכן החליט לגרום לכולם להרגיש יצירתיים והפך את האולם לשיעור יצירה אחד גדול. דפי נייר צבעוניים חולקו לכל התלמידים ותחת ניצוחו של המורה למלאכה מר גריבי, הפכו גם בעלי שתי הידיים שמאליות, כולל כותבת כתבה זו, למקפלי נייר מקצועיים. התוצר הסופי  - גלגל צבעוני שנלקח הביתה למזכרת. גם כי זה יפה ובעיקר כדי שאיתי מאוטנר לא יפסיד את 6.40 שקלים עליהם התערב עם ההפקה שהאולם יישאר נקי.

אחרי השיעור, הגיע הזמן לצאת להפסקה מוסיקלית. פילהרמונית נגני הרחוב ZE.ZE גילתה לקהל הישראלי את מה שבפריז יודעים זה מכבר - נגינה מול עוברים ושבים היא זכות ולא בושה. בעוד שבעיר האורות עורכת וועדה מיוחדת אודישנים לאמנים ולהרכבים המבקשים להשמיע את המוסיקה שלהם במטרו, בישראל עדיין מסתכלים על נגני הרחוב בעין הרואה בהם חסרי בית. לפחות ארבע אלף איש למדו אתמול בערב כי האנשים שמנגנים בפינות הרחובות מוצאם עם מיטב התזמורות בארץ הולדתם, והם מופיעים על המדרכות כמו על במה פרטית מבחירה. וכך למשך דקות ספורות ומתוזמנות היטב חזר ההאנגר 11 למלא את ייעודו כבית להופעות. "שיר השיירה" בביצוע פילהרמונית הרחוב מילא את האולם בצלילים בלקניים-כלייזמריים, שהזכיר לקהל כי אמנות אמיתית לא שוקטת ולא נחה. גם אם אין לה חלל משלה. 

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ