אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חברים הכי טובים: שהרה בלאו ושמעון אדף

שהרה בלאו, 38, ושמעון אדף, 39, שמתחזקים חברות כבר 11 שנה, בשיחת כתיבתנו לאן

תגובות

שהרה: שמעון, תודה שזכרת להביא לי את השרימפ קרקרס.שמעון: אני תמיד שמח לתת לאנשים משהו שהם לא יכולים להשתמש בו.שהרה: אבל אני אשתמש בזה איכשהו, אתה יודע שיש לי פטיש תיאורטי לשרימפס.שמעון: אני זוכר את הסיפור ההוא שכתבת, בגלל זה הבאתי לך אותם.שהרה: בקרקרים האלו באמת יש שרימפס?שמעון: ברשימת הרכיבים כתוב “שרימפס”, אני חושב שמטגנים את זה בשמן שטיגנו בו שרימפס.שהרה: וזה טעים?

שמעון: במידה. אני זוכר שהדבר הראשון הלא כשר שאכלתי היה שרימפ מטוגן על מקל. זה היה בפריז, כשהייתי בן 24, וזה היה מזעזע מבחינה נפשית. חשבתי שהקיבה שלי תשבות או שאתחיל להקיא, אבל לא קרה כלום.שהרה: תתאר לי את הטעם.שמעון: אני לא יכול לשחזר, היה לזה טעם של חטא.שהרה: החטא הזה היה בוודאי טעים. לא חשבת על אלוהים?שמעון: אני כל הזמן חושב על אלוהים. וזה אולי נשמע דמגוגי, אבל הוא לא זה שברא את השרימפס?

שיחה על אלוהים. שהרה בלאו (צילום: תומר אפלבאום)

שהרה: ברצינות, עד כמה אלוהים מעסיק אותך? אף פעם לא ברורה לי העמדה שלך כלפיו, לתפיסתך הוא בכלל קיים?  שמעון: אני לא שואל את עצמי לגבי הקיום שלו; שאלת הקיום של אלוהים מיותרת בעיני. השאלה היא אם, בהינתן הקיום שלו, עדיין תיתכן הכפירה. מה שמעניין אותי זו דווקא האמירה שלך, שכילדה בחברה דתית התעסקת הרבה יותר במצוות ובעבירות מאשר בקיום של אלוהים. זו אמירה כל כך יהודית בעיני.שהרה: השיחות שלנו על אלוהים ויהודים יכולות למלא גיליון שלם, בוא נשאיר משהו למוסף יום כיפור.שמעון: אז על מה נדבר אם לא על אלוהים ויהודים? על כתיבה?שהרה: אבל אני לא בטוחה שבא לי, כי ממש לפני הפגישה שלנו ראיתי שכתבו על הספר החדש שלי משהו שקשה לי להשלים איתו.שמעון: הוצאת את הספר, רצית להביע אמת פנימית עמוקה או מאוויי לב, וזה מה שעשית, אז מה אכפת לך מה חושבים עליך?

שהרה: לצערי, תמיד אכפת לי. אבל מה שמפריע לי באמת הם האחרים שקוראים את הביקורת. אני מדמיינת את אלו שקוראים ושמחים לאיד, אני קוראת את הביקורת שוב ושוב כל פעם דרך עיניים רעות של מישהו אחר.שמעון: זה נשמע לי כמו גיהנום. גם לי היה שלב כזה ונפטרתי ממנו. היום אני כבר מוותר מראש על ההבנה. אם מישהו קורא ומבין – מדובר בנס. גם הצורה שבה אני קורא סופרים אחרים השתנתה, אני קורא אותם כמי שיש להם משהו משמעותי לומר לי ואני יודע עד כמה זה נדיר לומר משהו משמעותי. שהרה: אני חושבת שאנחנו נמצאים בתקופה של שינוי. הספרות הנכתבת משתנה, המקום שהיא תופסת בתרבות משתנה, דרכי ההבעה משתנים, אני לא מתכוונת רק למעבר לספרות האלקטרונית שכולם מדברים עליו, זה משהו בליבה של מה שנקרא “ספרות”.

הספרות משתנה היום. שמעון אדף (צילום: אלון רון)

שמעון: זה תהליך שהולך ומתחדד. יש התפרדות מוחלטת בין ספרות שתופסת עצמה כאמנות ובין ספרות שתופסת עצמה כבידור, והספרות שמחפשת הבעה עמוקה יותר וחקירה מדוקדקת יותר של הנפש הכותבת נועדה להיקרא כמו שירה. היום, כקורא, אני מוצא עצמי מחפש את הרגע שבו מתחולל בפרוזה הרגע של השירה.שהרה: וככותב? מה אתה מחפש? כי אני תוהה, בסוף תהליך כתיבה ארוך, מצאתי עצמי מותשת, מרוקנת ולא ממש מאושרת, אולי בגלל האמונה ההרסנית שכשאדם מאושר באמת - הוא לא מסוגל לכתוב.שמעון: אבל אף פעם לא ניסית להיות מאושרת ולכתוב. החלטת שזה מייתר את הכתיבה כמו שאהבה מייתרת את הכתיבה. רוב היצירות שעוסקות באהבה נכתבו מתוך שברון לב, כי באהבה עצמה יש משהו כל כך ממלא, עד שכל דרכי ההבעה נחסמות. אבל אולי אהבה ואושר לא מעניינים אותך כנושאי כתיבה. אולי את מעוניינת ברגעים שהם מופיעים כאפשרות.שהרה: כן, מה שמעניין אותי הם סיפורי חניכה, תקופת הנעורים. בניגוד לתיאוריות פסיכואנליטיות שקובעות שההתגבשות האמיתית של האישיות היא בתקופת הינקות, אני חושבת שלב המאפליה הוא זירת הקרב שהיא התיכון. בעיני אתה אחד המפענחים הגדולים של התקופה הזו. גם ב”פנים צרובי חמה”, אבל במיוחד ב”מוקס נוקס”, הרגשתי הזדהות עצומה עם הגיבור בן ה־16 הכועס, היצרי והמדמם שהעמדת שם. אולי כתגובה אליו יצרתי את גיבורת הספר שלי בת ה־17, אבל שנינו אנשים בוגרים, איך אתה מסביר את הרצון הזה לחזור אחורה בזמן?שמעון: מה הם הרגעים הראשונים של ההזדקקות לכתיבה? כאב. מכל מיני סוגים, בדידות, היקרעות, תחושת חוסר שייכות, זרות גדולה. אני מעוניין לחקור את השורשים של זה, את הרגעים שבהם התודעה נפרדת מהגוף, השינויים במבנה המוח, ברפלקסים, כל זה קורה בתקופת ההתבגרות. אני חושב שאצל אנשים כמונו, שחוו חניכה פגומה, משהו נעצר. הזמן המשיך הלאה ואנחנו נעצרנו. עברנו את ההתפתחות הטבעית מעובר לתינוק, לזאטוט, לילד, למתבגר. אבל אז נתקענו. יכולנו לראות מבחוץ את האחרים הופכים ממתבגרים למבוגרים, לכן הדמויות שלנו חוות לא פעם את השינוי הזה ככוח חיצוני שמופעל עליהן, כגלגול. בעיני זה מאוד חזק ונוכח ב”נערות למופת”, בכפילות של התודעה של המספרת שלך, שהיא נערה ואשה בבת אחת.שהרה: אני באמת מרגישה שהחברה מסביבי מנסה לכפות עלי לחיות בצורה אחרת, אני שומעת מכל עבר את התביעות הרגילות, תתבגרי, תתיישבי, תתחתני, תלדי. ואני לא חושבת שזה לא קשור לרקע הדתי שלי, גם הסביבה החילונית מפעילה מכבש יעיל למדי והתחושה היא (עם כל הכבוד לפלורליזם התל אביבי) שבסופו של דבר, כולם אמורים לחיות בצורה אחידה.

תקופת נעורים. שהרה באו (צילום: תומר אפלבאום)

שמעון: מרקס אומר שכל מעמד שליט נעשה שליט על ידי זה שהוא הופך את האתוס שלו לאוניברסלי. האצולה בתקופתה, למשל, השליטה את זכויות היתר שלה מלידה כסדר הדברים הטבעי. ובזמנו, וגם כיום, הבורגנות היא המעמד שדורש שהקודים שלו ייעשו לאבן הבוחן של כל קיום נורמטיבי. אבל גם האתוס הזה עבר תהליכים של הסתגלות לשינויים חברתיים. הבורגנות של העשורים האחרונים עוסקת פחות במשטור של מיניות ויותר במשטור של זוגיות וילודה. ככה שאויבי הבורגנות נעשים האנשים הבודדים. קשה לי עם זה. שהרה: גם אני מרגישה ככה. אבל נראה לי שהאשה הבודדה נתפסת כאיום גדול יותר על הסדר התקין. אפילו בחברה הדתית השמרנית יעדיפו את האם החד הורית על פני הרווקה ללא הילדים.שמעון: כי אחת הדרכים המסורתיות להכניע את האשה היא לצמצם אותה לרחם, לפונקציה של הולדה וגידול ילדים. אצל גברים זה אחרת. באופן מסורתי הם נבחנים על פי כוח הייצור שלהם והיכולת לאגור הון, והגבר הבודד יכול להמשיך ולעשות את זה מבלי לערער על סדרי החברה התקינים.שהרה: השיחה הזו הופכת מדכדכת מדי עבורי. תשעשע אותי.שמעון: אני מכור לתוכניות ריאליטי־בישול בטלוויזיה (לא ישראליות), מעניין אותי תהליך היצירה שם. אני רגיל לשמוע על זה ממוזיקאים, סופרים או אמנים, אבל בתוכניות בישול אני מתוודע לסוג חדש של חשיבה על העולם.שהרה: אז בגלל זה היה המתכון המפורט ההוא שהכנסת ל”כפור”! שמעון: דווקא לא, את “כפור” כתבתי לפני שהתחלתי לגלות עניין בתוכניות בישול. ניסיתי לחשוב איזו שיחה משמעותית אני יכול לנהל עם אמא שלי, והבנתי שדרך שיחה על האופן שבו היא מבשלת דגים אני יכול ללמוד הרבה על היחס שלה לעולם ולחיים בכלל. זה מה שאני מגלה גם בתוכניות הבישול, אבל מה שמפריע לי בתוכניות האלה זו השאלה ששואלים את המתמודדים: “עד כמה תרצה לנצח?”, והם תמיד עונים “יותר מכל דבר אחר בעולם”. ואני חושב, באמת? יותר מכל דבר? יותר משלום עולמי? שהרה: שמעון, שלום עולמי רוצות רק מלכות יופי.

כתבות שאולי פספסתם

*#