אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מניפה את הדגל: הדס רשף נאבקת נגד הצנזורה הממסדית

פרויקט מיוחד: הדס רשף רוצה שנפסיק להסתכל על האמנים כחסרי משמעות, ונתחיל לחשוב עליהם כגיבורי תרבות

תגובות

אחרי קיץ של הבטחות וחורף של אכזבות, מנסה המחאה החברתית להרים שוב את ראשה. בפרויקט מיוחד מניפים שורה של אנשי תרבות את הדגל שלהם, כדי שלצד מדיניות כלכלית שפויה יותר, נוכל ליהנות גם מתרבות טובה ומגוונת בהרבה.

» חגי דגן מחפש פטרון לאמנים» ריי שגב אומרת לא לעריצות הרזון» דביר בנדק דורש כבוד לשחקנים» המהפכה הטבעונית של אורי שביט» יוני רועה נגד תרבות הקומבינה» נטלי עטיה שוברת קירות» המאבק בשמרנות של הדס רשף» עדו ריקלין חולם על תיאטרון עם אמירה» יובל הרינג וילדי האינדי האבודים» רני בלייר רוצה תקציב לתרבות» סעיד אבו שקרה מקדם דיאלוג בין תרבותי

אני מניפה את דגל ברזיל. הסרט ברזיל, של טרי גיליאם משנת 1985. אוהבים להגיד על הסרט שהוא מציג עולם פוסט אפוקליפטי, אבל הוא בסך הכול מציג הקצנה של ממסדיות, הצגה ישירה של בירוקרטיה אטומה שמובילה לרשעות ואטימות, מארג חברתי המשומר על ידי צבא של פקידים צייתנים. הסרט מציג את התפיסה בה כל פעולה שחורגת מהנורמה של אותה תפיסה שלטונית נתפסת כטרור וכבגידה.

לצד הסיפור והעלילה, קיימים המציאות, התאגידים והממסד שמקיים את היצירה. היצירה שאנחנו אוהבים לחשוב שהיא אוטונומית. כאשר הגיע הסרט ברזיל לארצות הברית, הוחלט לקצץ את אורך הסרט המלא, ולדאוג שיהיה לו "האפי אנד",  זה בכל זאת סרט קולנוע, וקולנוע הוא הרי חלק מתעשיית הבידור ותו לא. לא? אז גיליאם החליט להיאבק ברוע הגזרה והפיק הקרנה מחתרתית של הסרט בגרסתו המלאה למספר חברי איגוד מבקרי הסרטים של לוס אנג'לס. אלה זיכו אותו בשלושה פרסים, מה שהוביל לביטול רוע הגזרה על צנזור בשר הסרט. אך העיקר בסיפור הוא כנראה המאבק על האמנות - על פתחון הפה, על המקום הכה חשוב בו מביטים למציאות בעיניים, ואז אפשר לדבר איתה. והדיבור, מגוון הוא: לפעמים יפה, לפעמים מכוער, לפעמים מתוך דף, לפעמים קללה, לפעמים השפה ממש גבוהה ולפעמים לא תקנית בעליל, לפעמים נכנסים זה לדבריו של זה ולפעמים אפילו מקשיבים.

 העיקר שיהיה האפי אנד. הסרט "ברזיל" (צילום מסך)

כדי ליצור, כדי לדבר, כדי להסתכל למציאות בעיניים (ושם שמיים אפילו ליצור בה שינויים), יש צורך בתנאים לכך. התנאי הראשון הוא תשתית חינוכית שמעודדת למידה, מחקר, חשיבה עצמאית, פתיחות ויצירתיות. וחינוך הוא ממש לא רק לילדים, הוא גם לסטודנטים, ולאזרחים שקוראים עיתונים וצופים בטלוויזיה, וגולשים ברשת. הוא לכל אדם חי. החינוך, כמו הפוליטיקה, נמצאים בכל מקום ודבר. החינוך הוא פוליטי.

התנאי השני הוא תקציב. וכשאני כותבת תקציב, אני מתכוונת למילה המגונה ההיא - כסף. וכשאני כותבת כסף, וכותבת תקציב, אני מתכוונת לתעסוקה, לקרנות, לפרנסה יציבה ליוצרים. מסתבר שהחשיבות של אנשי הרוח, של יצרני התרבות, אלה ששותלים את השיח המורכב על החיים ניתנת לתמחור. יש להכניס זאת כבר באופן ראוי לעוגת התקציבים הממשלתיים, העירוניים והממסדיים, ולספר החוקים.

לא עשבים שוטים. העבודה "המלקטות", הדס רשף

בקיץ 2011 ניערו אזרחי ישראל את קרומי השינה, ובניהם נוערו גם חלק אלה של האמנים הפלסטיים. לא אסקר כאן את פעולות הקיץ עליהן נכתב ועוד ייכתב. אבל כן אציין שאמנים פלסטיים צעדו יחדיו לראשונה בהפגנה תוך קריאות "לחם-אמנות לא עובדים בהתנדבות", וזאת כנראה שורת הבסיס. כדי לייצר את הסרט ברזיל שמדבר על דקדנס, ממסד, בירוקרטיה ואטימות הוצאו 15 מליון דולר. אבל אנחנו פה בישראל, צריך להיכנס לפרופורציות - אז אזכיר את דוגמת איסוף הכספים של סיגלית לנדאו, נציגת המדינה לקראת הביאנלה בוונציה, אשר ארגנה תערוכת מכירה מיוחדת כדי להשלים את עלויות ההפקה. ולנדאו היא הארזים. לצידה הציגה אמנית ישראלית נוספת, יעל ברתנא אשר נבחרה לייצג לא פחות מאשר את מדינת פולין. שרת התרבות שנכחה בפתיחה, לא ראתה לנכון לפרגן לאמנית שכן תכני העבודה לא היו לרוחה של שרתינו היקרה. ואנחנו יודעים לדאבונינו שברתנא לא לבד, הממסד לא רואה באנשי התרבות והרוח של ישראל גיבורי תרבות מקומיים - אלא אויבים שיש להלחם בהם. ב"ברזיל" הם היו מכונים "טרוריסטים". ואם זה לא כך, עליהם להוכיח זאת בגאון.

לרגל יום עצמאותה ה-64 של מדינת ישראל, עלינו להפסיק להביט באמנות, בתרבות וביוצרים המסורים כאל אזובי הקיר, שלא לומר עשבים שוטים. השלהבת התוקפת לא בוחלת בין קורבנותיה, ואנחנו הרי יודעים שגם מצב שירותי הכבאות וההצלה שלנו לא כזה איי יאי יאי.

*#