אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החוג הווינאי: דוד פוגל כמודל לחיקוי

איתמר הנדלמן סמית מזדהה עם העברית היפה, המגורים בחו"ל והעלילות האפלות של דוד פוגל

תגובות

דבר גילוי הרומן האבוד של דוד פוגל זעזע את אמות הסיפים של עולמי הפרטי; קראתי ב”מוסף הארץ” את כתבתה של נועה לימונה (19.1.2012) על גילויו המקרי של הרומן הגנוז של דוד פוגל בידי חוקרת הספרות לילך נתנאל, והדבר לא הניח לי מאותו רגע. גילוי כתב יד אבוד ומוצפן של פוגל הוא אירוע תרבותי־ספרותי בכל קנה מידה, לאומי ובינלאומי, אבל בקיומי הפרטי הוא שווה ערך לאירוע טבעי כמו ליקוי חמה שקורה אחת לחמש מאות שנה.

חזרתי והצקתי לעירית אלקבץ (יחצנית הוצאת עם עובד) שתשלח לי את הספר ברגע שיראה אור. עשיתי זאת כי ההתרגשות לא היתה רק ספרותית. כן, אני מעריץ גדול של פוגל הפרוזאיקון. העברית הפוגליאנית היא העברית היפה ביותר בנמצא, והסיפורים הארוטיים, פורצי הגבולות שלו, בהחלט האירו לי את הדרך. אבל הקשר הנמתח בין דוד פוגל וביני אינו מסתכם רק בעברית ובספרות. דוד פוגל הוא לא רק אורים ותומים אמנותי שלי. במובנים רבים, הוא המודל שלי לחיים עצמם.     

מקורות השראה  “תהילימזוגער” ו”פרלמוטר” הן שתי נובלות פרי עטי שלעולם לא ראו (וככל הנראה לא יראו) אור. גיבור הנובלה הראשונה, ידין תהילימזוגער, הוא מורה להיסטוריה יהודית, שאשתו מכה אותו. במהלך הסיפור הוא מפתח אובססיה כלפי הרבי בבית הכנסת השכונתי שלו. גיבור הנובלה השנייה, הלל פרלמוטר, הוא עיתונאי חובב יידיש שמתחבר אל אחרון משוררי היידיש הגדולים (דמות בדיונית המבוססת על דמותו האמיתית מאוד של המשורר היידי המנוח אברהם סוצקבר) ומנהל מערכת יחסים סאדו־מזוכיסטית במהותה (פחות בדה פקטו שלה) עם אשתו. שתי הנובלות נכתבו במהלך שנה אחת והן הושפעו רבות ממערכת היחסים המורכבת שלי עם מי שהיתה אז בת זוגי, אבל בעיקר מיצירות הפרוזה של הסופר והמשורר דוד פוגל. באותם ימים הזדהיתי הזדהות שלמה, עמוקה, בלתי אמצעית, בלתי אפשרית, עם הדמויות הפוגליאניות. מערכות היחסים הסאדו־מזוכיסטיות שלהן, הניכור, הבדידות, המאוויים הסמויים והגלויים, החרמנות גרידא. בעיני רוחי ראיתי עצמי כהתגלמות עכשווית של דמות פוגליאנית: גבר יהודי חילוני, נעבעך כזה, שלמיזל כזה, שהתאהב בגויה תאוותנית, אכזרית, פטאלית. ברור שהמציאות היומיומית שלי היתה במקום אחר, אבל כך הרגשתי. בניתוח פסיכולוגיסטי זול של עצמי ניתן לומר שכפיתי את הספרות בכלל והספרות הפוגליאנית בפרט על חיי הממשיים.

היום כל זה מאחורי. הנובלות ההן נגנזו (ואולי בעוד 80 שנה חוקרת ספרות צעירה תמצא אותם מוצפנים בין כתבי), ואני ומי שהיתה אז בת זוגי נפרדנו. ברם, להתנתק מהספרות של פוגל, מהעברית החד פעמית שלו, הוא בבחינת ייהרג ואל יעבור אצלי. העברית של פוגל היא בעלת היגיון פנימי משל עצמה, ולמרות קרבתה המשפחתית לשפה של סופרי התקופה דוגמת עגנון וכו’, היא מספקת, עד לימינו אלה ממש, אלטרנטיבה יחידה לעברית "הספרותית" שלנו. השפה שלו לא מוותרת על העושר הלשוני, אף על פי שהיא ישירה ומאופקת. אין אצל פוגל צחצחת לשון לשם הראוותנות אלא ידע עמוק בעברית כפי שזכר אותה מימיו בחיידר, בשטעטל שבה גדל בחבל פודוליה, אוקראינה. העברית של פוגל היא יחידנית ואינה ניתנת להשוואה לאף עברית אחרת. אפשר לומר שפוגל, אדם שמעולם לא חי את חייו בעברית (פרט, אולי, לשנה שעשה בארץ ישראל ב־1929), המציא שפה חילונית משלו, שמקורה בלשון הקודש הרבנית.

הספר הגנוז. "רומן ווינאי" (איור : אילה טל)

מודל לחיים איני יכול גם להתנתק מהעלילות האפלות, הסמיכות, המפחידות, שרובן ככולן עוסקות בגווניו השונים של הטירוף, של השיבוש ושל הכפייתיות המינית. קשה לנסח במדויק את העניין שלי בדוד פוגל. שירתו פחות מעניינת אותי, אבל הפרוזה שלו היא כמעט חלק פיזי ממני. כשאני קורא עכשיו את “רומן וינאי” של פוגל, הספר כמו נעשה המשך של איברי.

אבל, כאמור, פוגל גם הפך אצלי לסוג של מודל לחיים: סופר עברי שמעולם לא חי בישראל (שוב, פרט לאותו ביקור קצר שלא עלה יפה בשנת 1929), אינטלקטואל אירופי גמור, איש בן זמנו, שאף על פי שלא היה קשור באף התארגנות ציונית ולא התעסק כלל בשאלות היהודיות שהעסיקו אז את סופרי העברית, בחר לכתוב דווקא בשפה זו. פוגל כתב כפי שסופרי וינה (היהודים ברובם) כתבו. סופרים כמו ארתור שניצלר ויוזף רות, שהתעסקו במערכות יחסים ובמיניות יותר מאשר בכל דבר אחר. נדמה כי דווקא האחרות הזו של פוגל, הבחירה שלו להיות סופר אירופי (שלא לומר גרמני־אוסטרי) מודרניסט, אבל בעברית, היא ככל הנראה הסיבה לתשוקה הגדולה שיש לי כלפיו. גם אני בחרתי, ממש כמו פוגל, לחיות את חיי מחוץ לשפה העברית. כשלוש שנים וחצי אני גר באירופה, ואין לי כוונה לחזור לישראל בשנים הקרובות. ברם, אני מתעקש לכתוב את ספרי הבא ואת כתבותי רק בעברית. וכשאני קורא את פוגל מתאר את שיטוטיו של מיכאל רוסט (הפרוטגוניסט של “רומן וינאי”) ברחובות פריז ובבתי הקפה שלה, אני מרגיש כאילו המילים נתפרו ממש לפי מידתי.   

כתבות שאולי פספסתם

*#