אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זויה צ’רקסקי: "החומרים שלי נמצאים בישראל"

אחרי שביססה את מעמדה כאמנית בינלאומית, זויה צ’רקסקי חזרה לישראל, מציירת כמו רוסייה ומרגישה כמו סודנית

תגובות

פרולוג

יש שתי זויה צ’רקסקי: זויה צ’רקסקי, הערך האנציקלופדי - אמנית ישראלית־רוסייה, ילידת קייב, אוקראינה, 1976 (בת 35). בגיל עשר נרשמה ללימודים בבית הספר המרכזי לאמנות של קייב. ב־1991, כשהיא כמעט בת 14, עלתה עם משפחתה לישראל. צ’רקסקי המשיכה את לימודי האמנות בתלמה ילין, שם פגשה את רותי נמט (לימים יפעלו יחד תחת השם “רותי וזויה”). עם סיום לימודיהן התיכוניים עברו השתיים ללמוד יחד במכללת בית ברל, ופעלו כצמד עד 2002. מאז פורקה השותפות עם נמט הציגה צ’רקסקי מספר תערוכות יחיד שעוררו הד תקשורתי גדול וסערה ציבורית. ב־2003 הציגה בגלריה רוזנפלד את “קולקציית יודאיקה”, תערוכה שבמרכזה נושאים יהודיים מבעד לדימויים אנטישמיים. התערוכה כללה תכשיטי זהב שעוצבו בהשראת הטלאי הצהוב, והגדה של פסח שעוטרה בדמויות יהודים חסידיים על פי דגם אנטישמי. העבודה הוצגה בכמה מחללי התצוגה החשובים בעולם, נרכשה על ידי מוזיאון ישראל ועוררה על צ’רקסקי את זעמם של לא מעט עסקנים פוליטיים. בשנים שלאחר מכן תציג צ’רקסקי בארץ ובעולם עבודות שעיסוקן חברתי־פוליטי; בין אם פוליטיקה של ממש (“נשף הקורבנות” למשל) ובין אם פוליטיקה של עולם האמנות (“אולגה סויבלובה היא חרא או סופו של השיח הביקורתי” למשל). היא זכתה בעומס פרסים ומלגות, ובילתה ארבע שנים בברלין. כיום היא חיה ויוצרת ביפו. מחירי עבודותיה נעים בין 5,000 ל־27 אלף דולר.

וישנה זויה צ’רקסקי האחרת, הפרטית: זויה צ’רקסקי שהיא חברה טובה וותיקה שלי. אם אני לא טועה, נפגשנו לראשונה בקיץ 1996, ערב פתיחת התערוכה הרשמית הראשונה של רותי וזויה, בגלריה שזה מקרוב נפתחה עבורן בקומה השנייה של חנות הבגדים סקאנק (חנות בגדי מוד ופאנק שהקימו בשעתו דוד טור ומשה קוטנר ברחוב טשרניחובסקי). זויה ורותי בחנו את החלל לקראת התערוכה שלהן, ואני, שהייתי בור גמור בענייני אמנות עכשווית, ישבתי שם והתווכחתי איתן על עניינים שלא היה לי מושג בהם. מצד שני, אני חושב שהן אהבו את סגנון הלבוש שלי, ואולי אפילו את רעיונותי הארכאיים, ועם הזמן נעשינו חברים טובים. כמה מחברי הטובים ביותר הם אמנים ויזואליים (“כמה מחברי הטובים ביותר הם תל אביבים־אשכנזים־שמאלנים־הומואים־מניאקים”), אבל זויה היא אחת היחידות שממש יכולתי לזהות תהליכים ושינויים - יצירתיים ואישיים - שהיא עוברת. ראיתי את זויה של האמנות הקונספטואלית והשיח הביקורתי, וראיתי את זויה בדרך אל “האותנטי”. ראיתי את המסע של זויה אל עצמה.

חוזרת אל זויה של המוצא הרוסי. העבודה "מעיל פוך", 2011

חלק א’: רוסיה כל המהלך שעבר על זויה בשנים האחרונות, של תשוקה לאנטי אינטלקטואליות ולטון אישי, מתויג אצלי כ”חזרה של זויה אל המוצא הרוסי”. וכמו כדי לאשש תיוג זה, זויה פותחת את שיחת ההכנה שלנו בסקייפ בכך שהיא מספרת לי על “פרויקט גדול הקשור לעלייה הרוסית” שהיא עובדת עליו בימים אלו. “זה פרויקט שמתעסק בעלייה הרוסית של שנות ה־90”, היא אומרת, “לפני ואחרי, ואף פעם הסבל לא נגמר. זה לא בדיוק סיפור העלייה האישי שלי, זה יותר מתייחס לכל מיני סטיגמות שקיימות אצל הרוסים לגבי הישראלים ולהפך. אבל כמובן שלניסיון האישי יש משמעות. כשחזרתי מגרמניה החלטתי לקחת נושא שמתרכז ב־subculture של הרוסי הישראלי, דווקא לבחור משהו הכי לא בינלאומי, הכי לוקלי בתוך לוקלי, אבל גם משהו שאני מכירה הכי טוב”.

נדמה לי שבתחילת דרכך לא ממש התייחסת לרקע הרוסי שלך, ובשנים האחרונות את מתעסקת בזה יותר ויותר. אני צודק?“טוב, אז רציתי ללמוד איך מדברים בשפה בינלאומית. עכשיו אני ממציאה מילים משלי. המטרה היתה להיות ישראלית ולא איזו לריסה, הספרית. זה כיף להיות רוסייה כשאת יודעת שאת יכולה להיות גם זה וגם זה. כל העניין של לחזור לגטו הרוסי זו גם מחשבה על מה זה להיות אמן ישראלי. חשבתי על זה הרבה כשחייתי בברלין, והאופציות הגלויות הן תמיד הקונפליקט הישראלי־פלסטיני. זה לא הנושא שלי, ואני מרגישה שזה מאולץ מאוד אצל הרבה אמנים אחרים. רוב האמנים הישראלים חיים בתל אביב ובחיים לא ראו ערבי. אז האם זה באמת מה שהכי כואב להם? קצת קשה להאמין”.

ממציאה מילים. צ'רקסקי (צילום: אורי גרשוני)

אז מה את מנסה למצוא או להבין?“ב־2008 עשיתי תערוכה עם עבדיי טר־אוגניאן, בשם ‘אולגה סויבלובה היא חרא או סופו של השיח הביקורתי’, הוצגה במוסקבה. זו היתה תערוכה מאוד ביקורתית ובועטת בפניה של סצנת האמנות המוסקבאית, ואחריה הבנתי שסיימתי עם האמנות שמדברת על עצמה. עד עכשיו התאמתי את הסגנון שבו השתמשתי לנושא שעליו עבדתי, וזה השתנה מפרויקט לפרויקט. הפרויקט החדש דרש איזשהו סגנון ציורי ניטרלי, ‘שלי’. ואז שאלתי את עצמי איך אני מציירת כשאני לא מנסה לסגנן, מה הכי טבעי לי. הבנתי שאני חייבת לענות על השאלה הזאת לפני שאני מתחילה לעבוד על הפרויקט הרוסי, כי אחרת לא אצליח להתגבר עליו. ואז, באופן לא צפוי, בשבילי לפחות, נסחפתי ליותר משנה של ניסיונות והתנסויות פורמליסטים למדי. כאילו לימדתי את עצמי לצייר מחדש. ציירתי הרבה מהתבוננות בטבע, ובעיקר ברחוב. זאת היתה חוויה מרתקת, כמו שאומרים”.

את פועלת היום כחלק מתנועה מסוימת של אמנים רוסים־ישראלים?“כרגע אנחנו קבוצה של חמש בנות, כולן רוסיות: אני, אנה לוקשבסקי, נטליה זורבוב, אולגה קונדינה ואסיה לוקין. כולנו נציגות של אותה אסכולה, לאו דווקא של האקדמיה הרוסית - למרות שלכולנו יש רקע אקדמי – אלא יותר של המודרניזם הרוסי, שהוא גרסה פרובינציאלית אבל מאוד מעניינת של הזרמים הציוריים המודרניסטיים בצרפת. זו מסורת פחות מוכרת בארץ, לכן לפעמים זה נראה מבלבל, אבל יש גם הרבה אנשים שמתחברים לזה”.

אני יודע, מתוך חברותנו רבת השנים ומתוך היכרות עם העבודות שלך, שבשנים האחרונות את מבקשת לחזור לציור “ישן” או “זקן” יותר, מתוך תשוקה לוותר על התחכום וההתחכמות. כל זה קשור אצלך לאיזו אידיאולוגיה?“מה פתאום זקן? הכי לא! הדרייב של כל ציור שלי יספיק ל-10 להקות פאנק, על מה אתה מדבר. אף פעם לא אהבתי לסבך את העניינים, רוצה שיבינו את מה שאני אומרת”.

מספיק ל-10 להקות פאנק. העבודה "פרפורמנס", 2011

חלק ב’: ישראל זה קורה לי אחת לכמה זמן; בעצם, כמעט בכל פעם שאני מראיין אמן ישראלי. אולי בגלל הבחירות שלי עצמי, אני לא יודע, אבל תמיד עולה השאלה הזו: למה בעצם החלטת לקבוע את מקום משכנך בישראל?את אמנית מצליחה בעלת קריירה בינלאומית. יכולת להישאר בברלין או לבחור לגור בכל מקום אחר, אז למה בחרת דווקא לחזור לישראל?“חזרתי כי החומרים שלי פה. זה המקום שאני הכי מכירה, ועד שאכיר את גרמניה ייקחו לי עוד 20 שנה. חשוב לי דיוק, ציור שמתייחס לדברים שהם כאן. גליה יהב קראה לזה טיפוסי שוליים, אבל מבחינתי זה פשוט האנשים שאני רואה ברחוב בדרום תל אביב”.

ניסית גם לחזור לרוסיה. מה קרה שם?  “אף פעם לא רציתי לגור שוב ברוסיה. רציתי לראות מה זה אחרי כל הזמן שלא גרתי שם, זה הכל”.

מי הוא איציק? העבודה "איציק", 2010

אבל יש לך קשר חזק לסצנת האמנות הרוסית?“זו מסורת בציור שמאוד השפיעה עלי. העניין של ציור יותר מפותח ברוסיה, עם היסטוריה ארוכה וכו’, וזה לא דבר מה חדש כמו בארץ”.

מה תוכניותייך לעתיד הקרוב?“התערוכה ‘הרוסית’, תערוכת היחיד הבאה שלי. וחוץ מזה יש את העבודה עם הבנות. אנחנו יוצרות אסכולה שלא ממש קיימת בארץ, ורוצות להציג את האלטרנטיבה שלנו למה שקורה כאן בציור. תבין, איתמר, אנחנו קבוצה עם שורשים. כמעט אמניות גיאולוגיות. נשים של האדמה. ממש קבוצה כנענית”.

למה כנענית? “כי אנחנו מחפשות את האותנטי. והישראלי האותנטי של היום הוא לא הישראלי האותנטי של אז. הישראלי האותנטי של היום בא מסודן. אני מרגישה מאוד קרובה לאפריקה. זה במרחק הליכה מפה, אז מכאן אני פונה לציבור הישראלי: אנא, תודו בעובדה גיאוגרפית פשוטה. אנחנו קרובים מאוד לאפריקה”.

אולי בגלל בן זוגך סאני, אולי מסיבות אחרות, את מאוד מעורבת בעניין הפליטים והיחס שהם זוכים לו בישראל, לא?"אפריקאים הם הזרים האולטימטיביים. באופן כללי מעניינים אותי החיים בגטאות, כי גם אני חיה בגטאות כל חיי. ובעולם של אנשים לבנים, נראה לי שגם רוסים וגם ישראלים מרגישים כושים...".

ואיך יקראו לקבוצה הכנענית שלכן?“זה עוד לא סגור. כרגע קוראים לנו קבוצת ספארי, ולפני זה היינו קבוצת טרמינטור. אגב, אם יש לקוראי 'עכבר העיר' רעיונות מעניינים אפשר לשלוח אותם לאיתמר הנדלמן סמית. הזוכה יקבל ציור, טוב, אולי לא ציור, מקסימום רישום קטן... קטן מאוד במתנה”.

בעבודות שלה בנושא ישראלים ותיקים ועולים רוסים אפשר למצוא את הציור “איציק”, המציג את הגבר הישראלי הטיפוסי בעיני העולים הרוסים - מכוער, שעיר, כהה, בעל כרס ענקית, בשורטס וכפכפים, מטריד מלצרית רוסייה בלונדינית במסעדת פלאפל.  תגידי זויה, גם אני “איציק”?“אתה? איזה איציק? אתה מרצ’לו מסטרויאני אתה”.

*#