אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בין גלריה למוסך: איך הפכה קרית בעלי המלאכה לשכונת סוהו התל אביבית?

אחרי שגם פלורנטין נהייתה יקרה מדי, הגלריות השתלטו על המוסכים בקרית בעלי המלאכה. היעד הבא: בת ים?

תגובות

לפני שלוש שנים עברה גלריה רוזנפלד הוותיקה מהספוט המוכר ברחוב דיזנגוף לקרית בעלי המלאכה. צקי רוזנפלד טען אז שהוא עושה צעד אמיץ, אבל שלוש שנים אחרי אפשר להגדיר אותו כחכם: קרית בעלי המלאכה הפכה למקום הכי קרוב לסוהו מקומי, עם תמהיל סקסי של גלריות מבוססות כמו קונטמפוררי לצד גלריות צנועות כמו 121, שממוקמת בלב מוסך אופנועים. המבנה של בצלאל ברחוב שלמה מסמן קצה אחד של המתחם, הגלריות השיתופיות אלפרד וחנינא עם האפיל הצעיר בתווך, וחזי כהן, שעברה לאזור ממש לא מזמן וכבר מייצרת באזז, בקצה השני. אם נוסיף להן את RAW ART, שאליה צריך לטפס ארבע קומות ברגל (אלא אם אתם מוכנים להסתכן במעלית המפוקפקת), את בית בנימיני לעיצוב קרמי עכשווי ואת מכון שפילמן לצילום, שעתיד להיפתח שם בקרוב, המהלך מתבהר: מתחם בעלי המלאכה דחף את המרכז האמנותי של תל אביב דרומה, כשהוא עוקף בסיבוב את פלורנטין האקזוטית, שמאפשרת הרבה פחות.

עם האנרגיה המתאימה  גלריה חזי כהן עברה גם היא לפני שנה לרחוב וולפסון. “החלל שהיה לי בפרישמן לא ייצר את האנרגיה המתאימה בעיני לאמנות עכשווית", מסביר חזי כהן, בעל הגלריה, "רציתי מקום יותר גדול, ומובן ששכר הדירה כאן זול יותר, אבל זה בעיקר הגודל: חלל עם תקרה של חמישה מטרים בבניין עצמאי וגדול, שלא מגביל את התערוכות. אין לי הרבה אינטראקציה עם הסביבה, אבל אני חושב שהיא תורמת לאנרגיה של הגלריה ולאמנים שמציגים בה, כי היא מאפשרת עיסוק בחומרים יותר קיצוניים. יש מבנים נטושים מסביב, והאווירה שונה מבפרישמן. זה אזור שהכי לא חושבים שתהיה בו תרבות, ופתאום יש גלריה מול העיניים. הרבה בני 15-14 שגרים בסביבה באים, מגיעים לכל תערוכה, ויש להם תמיד מה לומר”.

"צ'לסי של לפני 12 שנה", Feinberg Projects (צילום: מתן מיטווך)

בסוף השבוע הקרוב ייפתחו באזור שני חללי אמנות חדשים. אורי פינברג חזר לתל אביב אחרי ארבע שנים בניו יורק, שם השלים תואר שני באמנות עכשווית במכללת סותבי’ס לאמנות. הוא מספר שחזר בגלל החלל שמצא ברחוב שביל המפעל. יחד עם האוצרת ים יהושע, שחזרה גם היא אחרי שנים בניו יורק, הקים במקום את המיזם Feinberg Projects, שמתוכנן להיות מעין פיוז’ן בין לופט, גלריה ובית. “כשביקרתי בקרית המלאכה, ישר ידעתי שפה אני רוצה”, הוא אומר, “היא הזכירה לי את הסוהו, עם המעליות והחללים התעשייתיים, המוסכים ובנייני הרכבת. הפוטנציאל פה עצום. אפשר להרעיש כי זה אזור תעשייה. אין דברים כאלה בתל אביב. אזור פלורנטין מזכיר לי יותר את הלואר איסט סייד - פה זה ממש צ’לסי של לפני 12 שנה”. במסגרת אירועי Art Weekend, שיציינו את פתיחת שנת האמנות בעיר, תיפתח תערוכת ההשקה של המקום – “Other Space”.

אבל לא כולם מתלהבים מאווירת הסוהו המקומית. נגה דוידסון, אוצרת הגלריה RAW ART, מודה שלמרות התסיסה באזור, עדיין קשה להסתובב בו בלילה. “כשאני יוצאת בערב מהגלריה התחושה לא נעימה”, היא אומרת, “למרות שבמשך היום אין שום דבר מפחיד. בערב זה דאון טאון, לטוב ולרע. יש שימצאו בזה סקס אפיל, אבל אני לא. מה שנחמד באזור הוא שהוא מצביע על המרכזים החדשים שמתהווים בתל אביב. מה שהיה פעם בגורדון עבר לרוטשילד, ועכשיו הגיע לכאן”.

גלריה דן היא המצטרפת החדשה האחרונה לגל, נכון לעכשיו. אחרי שנת פעילות ברחוב גורדון, היא עוברת לחלל חדש ברחוב אבולעפיה 15, שייחנך הערב (יום ה', 22.3). רווית הררי, אוצרת האמנות העכשווית בגלריה, מספרת שההחלטה לעבור דרומה נבעה מצורך לוגיסטי ומיתוגי. “גלריה דן החלה כגלריה לציור ישראלי קלאסי שהקים משה אביר. אני קיבלתי את החלל התחתון ברחוב גורדון, ואצרתי שם תערוכות של אמנות עכשווית. אחרי שנה הבנו שצריך להפריד את החלל לשני מקומות נפרדים: משה עבר לבן יהודה, ואני הרגשתי שהכי נכון לי לעבור לדרום, שם פורחת האמנות העכשווית. מבחינתי, המיקום באבולעפיה הוא מיקום מנצח מבחינת ציר האמנות בעיר. אנחנו מוקפים בגלריות”.

גם בגורדון לא הייתם לבד.“נכון, אבל יותר ויותר גלריות בגורדון נסגרות או מצמצמות פעילות. מי שמחזיק שם מעמד זה רק הגלריות הוותיקות ביותר, עם לקוחות של 25 שנה”.

"בערב זה דאון טאון. לטוב ולרע", גלריה קונטמפוררי (צילום: אורן זיו)חומרים קיצוניים, מבנים נטושים יש, כמובן, גם סכנות. הפריחה המקומית הזו עלולה לעלות לתושבי האזור – וגם לאמנים – ביוקר. התהליך מוכר: הנדל”ן מתייקר, והאמנים נודדים למקומות זולים יותר. האמנות הממוסדת רודפת אחרי זו התפרנית ולאט לאט מעלה את המחירים באזור, עד שהאמנים החלוצים נאלצים לחפש להם לוקיישן אחר. כבר עכשיו מתחילים מחירי השכירות באזור לטפס, ואחרי שהתמקמו ממש בדרום העיר, לא ברור לאן יעופו הברווזים היוצרים כשהנדל”ן יקפא. תושבי בת ים מוזמנים להיכנס לכוננות ספיגה.

גילת נדיבי, מותיקות האזור, הקימה את גלריה פלורנטין 45 הסמוכה כבר לפני חמש שנים. "פלורנטין 45 היתה אבן דרך. היינו אלפרד ואני, ולאט לאט הגיעו גלריות נוספות. המרכז כבר עבר לכאן, זה תהליך שהושלם", היא אומרת, "פתאום נהיה פה עמוס. אמנים התרכזו באזור הזה כי אפשר היה למצוא חללים במחירים אטרקטיביים, אבל עכשיו העניינים משתנים. צומחים פה בניינים, ולאט לאט האמנים צריכים לפנות את הסטודיו שלהם. היום כבר קשה למצוא כאן חללים במחירים נמוכים". אחת האמניות שתאלץ לפנות את הסטודיו שלה בקרוב היא ליאור שטיינר. הסטודיו שלה משלב חלל עבודה וחלל תצוגה אלטרנטיבי שהקימה, בשם גלריה 121. "הולכים לבנות מעליי בניין מגורים ואני אצטרך להתפנות", היא אומרת, "יש לי עוד שנה וחצי להיות כאן. אני מאוד מקווה להישאר באזור, אבל השכירויות עולות, כך שכנראה אצטרך לנדוד עוד יותר דרומה".

עפרה חרנם, אוצרת בגלריה חזי כהן, מאמינה שגלריה צריכה לדבר בשפת המקום, אבל מודה שאין לה הרבה דרכים למנוע את ההשתלטות על המרחב. “כמו בכל עיר גדולה, מעברים של גלריות משנים את פני המקום לטוב ולרע”, היא אומרת, “אני רואה את הג’נטריפיקציה שעובר המקום (תהליך של השתלטות בורגנית על שכונות חלשות תוך שינוי אופיין; הש”ב). בתי קפה נפתחים, המקומות הופכים למושקעים יותר, ואני משערת שבתוך חמש שנים הכל יהיה פה מאוד מעוצב. זה משנה את פני השכונה”.

פועלות פה גם גלריות שיתופיות וקטנות כמו אלפרד וחנינא, שמשנות פחות את פני האזור.“נכון, הגלריות השיתופיות חברתיות ויותר עם הפנים לשכונה, ואני מקווה שזה יעזור לשמור על אופי השכונה והתושבים. אני מקווה שיעשו פה משהו חכם. אני לא יודעת איך עושים את זה”.

כתבות שאולי פספסתם

*#