אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כולן רוצות להיות דוגמניות: מי צריך את חוק הפוטושופ?

החוק שאושר השבוע בכנסת הוא באמת יופי של דבר, רק חבל שאין לו שום אחיזה במציאות

תגובות

חוק הפוטושופ, זה שמונע פרסום של מודעות שבהן נראות דוגמניות שעברו הצרות היקפים מלאכותיות, או שימוש בדוגמניות שסובלות מתת משקל, חזר לכותרות השבוע כשאושר בקריאה שנייה ושלישית בכנסת. בעיקרון מדובר בחוק עם מסר חיובי, כזה שאמור לחזק את הנערות שעוד שנייה מפתחות הפרעת אכילה, את הדוגמניות שביטחונן העצמי נפגע כשהן רואות ששינו להן את הגוף ואת רוב אוכלוסיית הנשים בעולם, שנמאס לה לנסות להידמות למודל בלתי אפשרי.

עוד כתבות של דנה שוופי:» אדל נתנה לעולם הרבה יותר ממוזיקה טובה» ויטני יוסטון הייתה צריכה את בובי בראון

זה חוק שקשה להתנגד לו כי הוא תוקף באופן ישיר את תעשיית הפרסום, זו עם הקרניים והזנב שמושלת ביד רמה בכל מה שרע ומרושע בעולם הזה. קשה להתנגד לחוק כי הוא משרת אינטרסים פמיניסטיים שבדרך כלל נחנקים באכזריות על ידי אותה תעשייה. כי הוא אמור להפוך את גיל ההתבגרות למעט יותר נסבל. בתכלס, זה באמת אחלה דבר. שאפו וכל זה.

הבעיה, אם בכל זאת אפשר לגרד אחת כזו, היא שהחיים בעולם האמיתי הפכו אותי לציניקנית גדולה מכדי להאמין שחוק כזה באמת ישפיע על התעשייה באופן כללי, או על חייהן של נשים בארץ באופן פרטני. כשקרן קרפנטר הרעיבה את עצמה למוות בתחילת שנות ה־80, פוטושופ לא היה קיים עדיין. תעשיית הפרסום עוד לא נהגתה במאה ה־16 כאשר נשים התחילו להסתובב עם מחוכים שדחסו את המעיים שלהן לתוך הישבן ומנעו מהן לנשום. כלומר הצורך בגזרה דקיקה אצל נשים הוא לא המצאה שבאה כדי למכור קרם פנים, דגני בוקר או בגד ים, הוא משהו הרבה יותר עמוק ומורכב שחקוק בתודעה האנושית זמן רב.

עוד לפני המצאת הפוטושופ. קרן קרפנטר (צילום: AP)

אם היה אפשר לשנות את זה, אפילו טיפונת, הייתי עומדת בראש המחנה, או לפחות נגררת בזנבות שלו, וקוראת לרוץ עם זה הכי רחוק והכי מהר שאפשר. אבל האמת העצובה היא שהחוק הזה, הרואי ככל שיהיה, הוא לא יותר מסיסמה ריקה מתוכן, שבינה ובין המציאות אין אפילו קשר מקרי.

בעולם שבו ילד בן 14 יכול להעלות לפייסבוק בקלות בלתי נסבלת תמונות של ביבי באירועים היסטוריים או של חתולים בחלל; ביקום שבו בחורה שנולדה לתוך מציאות דיגיטלית יכולה להשתמש בהיפסטמטיק ואז להשוויץ שהיא לקחה תמונות עם אפקטים של פולורויד – הצילום כמדיום דובר אמת איבד את כל הערך שלו. כשהגישה לפוטושופ, לאפליקציות פילטרים, לאפקטים ולשאר שטיקים כל כך זמינה, כל כך פשוטה, כל כך בשימוש יומיומי – עצם הציפייה לקבל את האמת מתמונה היא לא ריאלית מלכתחילה. היא אפילו אבסורדית וגם קצת פאתטית.

עולם של אפליקציות פילטרים. לאנה דל ריי (עטיפת סינגל)

יתרה מכך, לנסות לאכוף את חוק הפוטושופ זה בערך כמו לנסות לאכוף את עניין ההורדות הלא חוקיות. אתה יכול לשלוף איזה אחד או שניים מתוך הקהל ולהפוך אותו לשעיר לעזאזל, אבל אתה לא באמת יכול לשלוט בכל האחרים, וגם לא להצביע במדויק על מי עובר על החוק, ומי רק עובר לידו.

הרי גם כשרואים קטלוג – אפילו כזה עם דוגמנית בריאה לגמרי כמו נועה תשבי או שלי גפני – לא באמת רואים את הבגדים, כל המאחורה שלהם מפוצץ באטבים ובסיכות ביטחון; כשצופים בפרסומת למקדונלדס, ההמבורגר העסיסי שמציגים לנו רחוק מלהידמות לקציצה המעוותת שמגישים לנו בסניף הקרוב לביתנו; וכשרואים דוגמנית שמצולמת בתאורה מסוימת, בזווית מסוימת ובאיפור מסוים, אין שום דרך לדעת כמה היא שוקלת במציאות.

כל הסיכות מצאות מאחורי הגב. "סקס והעיר הגדולה" (צילום מסך)

וגם אם זה היה עולם מושלם והיינו מצליחים לעצור לחלוטין את כל העוולות שבתעשיית האופנה, זה לא היה משנה את העובדה שנערות צעירות ניזונות כמעט באופן בלעדי ממודלים לחיקוי במידה 34. אפילו סדרות טלוויזיה שאמורות לעסוק בהעצמה נשית כמו סקס והעיר הגדולה או האנטומיה של גריי הן מצעד של נשים רזות ורזות עוד יותר. מה חשובה קייט מוס אם דמויות כחושות כמו קארי בראדשו וכריסטינה יאנג מטיפות לפמיניזם? חוק הפוטושופ הוא בסך הכל טיפול שטחי בסימפטום של תופעה עמוקה וחמורה בהרבה מתעשיות הפרסום והאופנה. הוא כמו למרוח אוקסי על החצ'קונים במקום לשנות את הרגלי התזונה.

*#