אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שמרנית, עמוסה וצפויה מדי: תערוכת האמנות הישראלית במוזיאון תל אביב נכשלת

תצוגת הקבע של האמנות הישראלית באגף החדש במוזיאון תל אביב נכנעת לארכאיות ולבנאליות, ונראית כמו שיעור צפוי מדי במבוא לאמנות ישראלית

תגובות

אחרי התלהבות מהפתיחה, ושלושה ביקורים נפרדים בתערוכה, עולה המסקנה העגומה - חללי הגלריות של האמנות הישראלית באגף החדש במוזיאון תל אביב בעייתיים. אולמות גדולים, עשרות רבות של תמונות תלויות ברצף, תערוכה גדולה ומקיפה, אבל מייגעת ולא מחדשת. הכרונולוגי והדידקטי משתלט על החושי והקונספטואלי, הארכאי והמיושן על החדשני והחדש, הצפוי על המפתיע, ומעל הכל נוכח הבנאלי. החלל מורכב משלושה אולמות גדולים, רק אחד מהם מחולק באמצע, וגם בו נראה שהחלוקה עושה יותר נזק מתועלת. הגודל אינו יוצר חללים מלאי עוצמה, כאלו המעמתים בין עבודות, מאפשרים קריאה חדשה ומפתיעים את הצופה בנרטיב שהם יוצרים, אלה סתם חללים גדולים מדי ואנמיים.

» המוזיאון מציג את עצמו - לכל הפרטים

» טיול במתחם החדש של מוזיאון תל אביב» תערוכות חדשות במוזיאון תל אביב» סוזן לנדאו מונתה למנכ"לית ואוצרת ראשית של מוזיאון תל אביב

תערוכת האמנות הישראלית אמורה להיות תצוגת הקבע הגדולה ביותר של אמנות ישראלית. היא מחולקת לשלושה פרקים: “זהויות משותפות”, 1960-1906; “זהויות פרטיות”, 1990-1960; ו”גלוקליזם”, 2011-1990. ובמילים אחרות - קולקטיבי, אינדיבידואלי ובינלאומי. האם גם החלוקה הזאת נשמעת לא רלוונטית? זה בולט למשל אצל אריה ארוך, שפעם מוצג עם האמנים בעלי הזהויות המשותפות ופעם בזהויות הפרטיות.

לא כל הנוצץ זהב. האגף החדש במוזיאון תל אביבלא מערערים על ההגמוניה

האולם הראשון, שבו מוצגים העשורים הראשונים, הוא הבעייתי ביותר מבחינת המבנה. הוא מכיל עשרות רבות של עבודות, רובן ציורים ומיעוטן פסלים, מבוריס שץ ועד מרדכי לבנון ואהרון אבני, מדימויים דתיים ועד דימויי מלחמה וגבורה, ורק מעט עבודות המערערות על התפיסה ההגמונית השלטת, כמו הפסיפס המוצלח של דוד וקשטיין (אותו וקשטיין שבשנת 2003 הוסרו כמה עבודות שלו מתערוכה במוזיאון, שבוע לפני שננעלה - ציורים שעליהם צלבי קרס, מקצתם משולבים במגן דוד) “זאב” מ־2001, שבו נראה זאב עומד בתנוחת האריה השואג, במקום ראש יש לו מגן דוד, סביבו הילה, וברקע דימוי קטן של ירושלים. החלל ממשיך עם יצירות מפתח של נחום גוטמן, ראובן רובין, הריאליזם החברתי של שנות ה־50, והתערוכה מתקדמת בצעד בוטח כמו קורס מבוא לאמנות ישראלית. רק לא ברור במה חטא זריצקי המסכן, שיצירתו החשובה “יחיעם (הווי בקיבוץ)”, אחת היפות בחלל, תלויה על קיר שלא נראה שאמור לאכלס עבודות אמנות.

על הקיר הלא נכון. "יחיעם (הווי בקיבוץ)”, עבודה של יוסף זריצקי

 הצורך והחשיבות של תצוגת קבע של אמנות ישראלית ברורים, ואף היו גורם מפתח בבניית האגף החדש. אבל שלוש שנים אחרי תערוכות העשור אי אפשר להסתפק בחלוקה כרונולוגית המציגה את האמנות כמשקפת תקופה בלבד. זה סיכום של סיכום של תערוכות העשור, ואין פה שום דבר מרענן, לא תמטית ולא אוצרותית. האוצרת אלן גינתון הלכה בדרכו של פרופ’ מוטי עומר ז”ל, שכל מי שלמד אצלו קורס מבוא לאמנות ישראלית, מזהה כמעט את כל העבודות. אם התערוכה שואפת להיות יותר מאשר הצגה של עבודות בקורס מבוא, היא לא מצליחה.

עוד ועוד ועוד עבודות האולם השני, המציג את אמנות שנות ה־90-60, הוא הגרוע ביותר. הצגת אמנים כמו אביבה אורי, קופפרמן וגרשוני ברצף שנראה מקרי לגמרי היא עוול לאמנים ולאמנות שלהם. היחיד שנראה שהקדישו מעט תשומת לב לעבודה שלו הוא עאסם אבו שקרה, שבאופן מפתיע אינו מציג פה את אחת מעבודות הצבר שלו (שדווקא מתאימות לתמה הכללית של התערוכה), אלא עבודה גדולה, התלויה גבוה, “מטוס”, מרחפת למעלה, בצבעי אדמה ושחור, מעט מפויחת ומכניסה מתח אל הרצף הבלתי נגמר של העבודות התלויות מתחתיה.

במרכז החלל נסגר חדר פנימי שבו מוקרן הווידיאו “מקום” של מיכה אולמן מ־1975, תצלומים של אביטל גבע המתעדים את פרויקט “מסר מצר” משנת 1975, שבו הוחלפה אדמה בין שני היישובים, היהודי והערבי, ודיפטיך קטן של מירית כהן מ־1975, עבודה רגישה ופיוטית, שלכאורה אינה קשורה למטען האידיאולוגי החברתי הביקורתי של גבע ואולמן, אך מטעינה בהיבטים אחרים ומציגה תוך כדי כך גישה אחרת לרגישות חברתית. בצדו השני של החדר מוצגת העבודה של נחום טבת “פינה”, שני לוחות דיקט על כיסאות עץ. ההצגה בחלל שכמו נבנה במיוחד עבורה מעניקה לה האדרה שנוטלת ממנה את חוסר המאמץ וההשתדלות הטבועים בה והופכת אותה מהערת אגב למיתית. מובן שמוצגים עוד אמנים רבים, אבל העין מרפרפת והראש כבר אדיש. הלאה, לאולם האחרון, שבו מוצגת אמנות עכשווית. במעבר אליו שתי עבודות גדולות של חן שיש, “הנשרים”, 2010, המוארות בצורה כל כך גרועה שבקושי אפשר לראות אותן.

הופכת להיות עוד עבודה אחת. מתוך "מקום", מיכה אולמן 1975

החלל העכשווי ממשיך את הגישה של שני הקודמים, אבל הוא לפחות מאוורר יותר. אחת ההברקות של התערוכה היא הצגת העבודה המעולה של בן הגרי “אינברט”, שראינו לפני כשנה בגלריה רוזנפלד, סרט בן 11 דקות שצולם ב־35 מ”מ ומוקרן באמצעות מכונת הקרנה ענקית. כך או כך, “משענת קיר לצופה היגע”, של טמיר ליכטנברג, שתלויה על קירות החלל, היתה עוזרת, אם רק הייתי מעזה להשתמש בה. נקווה מאוד שתחת סוזן לנדאו כאוצרת ראשית תערוכות כאלו לא יוצגו יותר.

» המוזיאון מציג את עצמו, עד ה-30.12.12. מוזיאון תל אביב לאמנות, שדרות שאול המלך 27, תל אביב. שעות פתיחה: א' סגור ב', ד' 16.00-10.00 ג', ה' 22.00-10.00 ו' 14.00-10.00 שבת 16.00-10.00.

כתבות שאולי פספסתם

*#