אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיגלית לנדאו: "אני תקועה בישראל"

מתבאסת על התנאים בגלריות, מעדיפה להציג בחו”ל ונשארת כאן בגלל הגן של הילדה. סיגלית לנדאו די סובלת מהתערוכה החדשה שלה, אבל אתם כנראה תיהנו

תגובות

“אני מקווה שהפעלת את הטייפ רקורדר”, אומרת סיגלית לנדאו כשהיא פוסעת בנמרצות לתוך הסטודיו הענק שלה ומתחילה לדבר. ברור שעוד לא הפעלתי. אני מסירה את המעיל תוך כדי תנועה ונגררת אחריה. הדבר הראשון ששמים לב אליו בכל הקשור ללנדאו הוא הקצב הקדחתני שבו היא מתנועעת, מדברת וחושבת; הדבר השני הוא שהיא לא מחכה לאף אחד. במכנסי עבודה רחבים ומעיל ארוך שמזכיר גלימת קוסמים, לנדאו מנצחת על העבודה: יושבת זקופה בכסאה (ניכר שעסקה במחול בעבר), חדה ובהירה, יורה תשובות לשאלות לפני שהסתיימו, זורקת הערות לצוות הקבוע שלה בלי לאבד את חוט המחשבה. יש בה משהו מאוד לא מתחנף או מתנחמד. יש בישירות הזאת משהו נוגע ללב.

» סיגלית לנדאו - מכבסת המלאכים - לכל הפרטים

בסטודיו שלה מפוזרים מודל שיש ענק, גופים גבריים עירומים מברונזה וכיריים מחלידים שמשמשים רמקולים, ומתוכם בוקע בערבוביה קולן של ארבע נשים שמספרות סיפורי חיים כואבים. הטוטליות האקספרסיבית וההומור המקורי והעוקצני, לעתים מקאברי, שהם חלק בסיסי ביצירתה, ניכרים ממבט ראשון. אלא שמי שיבקר בתערוכה החדשה של לנדאו, שנפתחה ביום חמישי בגלריה גבעון, יופתע מהמינוריות היחסית. ב-Angel Laundry תציג לנדאו דווקא רישומים, תחריטים ועבודות נייר שיצרה במהלך 20 השנים האחרונות: עבודות הכנה לפסלים, עבודות וידאו ומיצבים שהציגה במהלך השנים, ולצדם מיצג וידאו ארט שעל עריכתו היא עובדת ממש עכשיו. גם לנדאו עצמה, שרישום וציור לא מזוהים איתה בכלל, קצת מופתעת מהתערוכה הזו, שנוצרה כמעט במקרה. “היא גם אורגנה מאוד מהר", היא אומרת, "אני בטוחה שאעמוד מאחורי מה שייצא במאה אחוז, אבל זה מה שנקרא אצלי מינורי לגמרי”.

את לא מציגה הרבה תערוכות בגלריות.“את יודעת שהצגתי בסך הכל שתי תערוכות בגלריה? אחת, בגלריה אלון שגב, היתה קולוסלית לגמרי. עבדתי עליה חצי שנה ודחיתי אותה בעוד שנה, ועבדתי עוד שנה ודחיתי בחצי שנה, כלומר זו יצאה בסוף תערוכה מוזיאלית גם בכמות האנרגיה שהשקעתי, וגם מבחינת המטר רבוע. כשגלריסט עובד עשרות שנים בתוך חלל מצומצם ומוגדר, אז הפעילות שלו נהיית מוגדרת. בגלריה גבעון האוריינטציה יותר דומסטית, יותר צנועה ומכובדת”.

לא ממש הגדרות שמאפיינות את העבודות שלך.“הסקייל שלי מתחיל בגוף שלי. אני מאוד קטנה, אבל יחסית ליצירת אמנות, פסל הוא גדול, בסקייל של אחד לאחד. לכן אני צריכה חללים גדולים. אפילו בוונציה היה לי קשה. פה בתערוכה יש התחלות וסיומות וחיפושים, ומי שעוקב אחרי היצירה שלי, נראה לי שיהיה לו מעניין”.

מעדיפה חללים גדולים, סיגלית לנדאו - מכבסת מלאכים:

מרגישה כמו מיתוס לפני מספר שבועות חזרה לנדאו מהביאנלה בוונציה, שם ייצגה את ישראל. מהצד נראה שגם התנאים הבינלאומיים לא עומדים בסטנדרטים של החזיונות השאפתניים שלה; כשמבינים את זה, ברור למה לא קל לה לנחות בחיק האמנות המקומית והמכשולים שהיא מערימה. “אני בדרך כלל לא נוטה להסתייג”, היא משיבה לתהייה לגבי הנימה הלא נלהבת שלה, “ופה אני מסתייגת. לא מהתוצאה כמו מהחוויה הפיזית, כי החלל הוא כזה וכאלה הם התנאים”.

איך עלה הרעיון לתערוכה?“האחיות גבעון מאוד רצו שאעשה אצלן משהו בגלריה, וחשבתי שזו יכולה להיות חוויה מדהימה לנבור קצת בספרים, להוציא סקיצות, לתלות עם מגנטים בעדינות, למסגר כמה דברים”.

אלא שלנדאו לא באמת יכולה להסתפק ברישומים עם מגנטים. “גבעון ממוקמת קצת מעל האדמה, ואני רציתי שהכניסה לתערוכה תהיה דרך הקומה השנייה. מאוד רציתי לקרוא לזה תערוכה ברוורס. כמובן שהתשובה היתה לא וכמובן שיש סיבות, ואי אפשר להזיז שום הרגל. אז בסדר, לא נלחמתי. אני מגיבה באיזושהי רפיסות. אני לא יודעת אם באמת השכנים יתבעו אותן אם הקהל ייכנס דרך הדלת של הדירה אבל ווטאבר, כנראה זה המצב, לא מצב מהפכני במיוחד”.

אז רפיסות היא הדרך שלך להסתגל למצב?“לא, זה חלק מזה שאני בוחרת איפה אני משקיעה את האנרגיה שלי, והמקום הזה הוא בדיסוננס מוחלט לאנרגיות שלי”.

אני מבינה שהעבודה על התערוכה לא נרשמה אצלך כחוויה מאוד מוצלחת.“בינתיים זאת חוויה ממש גרועה. ממש לא נעים לי. אבל אולי היא עוד תשתפר”.

עושה לך חשק לעשות פה משהו יותר גדול בקרוב?“אני צריכה הזמנה גדולה. השאלה אם הדבר הגדול הבא שלי צריך להיות פה או בחו”ל. מה שבא ברוך הבא”.

עשתה פקקים בתל אביב. מתוך התערוכה "הזיכרון האינסופי", סיגלית לנדאו

לנדאו מנהלת יחסים מורכבים עם הגלריה שמייצגת אותה, אבל גם עם עולם האמנות הישראלי בכלל. בעשור האחרון היא הפכה לאמנית הבולטת של דורה, דור שהנפיק לא מעט אמנים שפרצו לתודעה הבינלאומית. כשהציגה באלון שגב את התערוכה “הארץ” ב־2002, נהרו אליה יותר מ־15 אלף איש. כשהציגה את “הזיכרון האינסופי” בביתן הלנה רובינשטיין ב־2005, אוטובוסים מכל קצוות הארץ נאבקו על מקום חנייה ברחוב הצר. לצד מיכל רובנר, לנדאו היא האמנית הישראלית היחידה שמושכת בקביעות גם קבוצות ענק של ועדי עובדים. במקביל, הטמפרמנט האישי והיצירתי שלה מעורר תשומת לב ושיח אמנותי ותקשורתי בממדים נדירים. לצד הקהל שמרעיף עליה תועפות של רגש, לא מעט מבקרים מעקמים את האף לנוכח השפע והעודפות האקספרסיבית שמאפיינים את גוף היצירה שלה, שנותרו זרים וחריגים בנוף המקומי הנאמן למורשת המודרניסטית של צמצום מינימליסטי.

“לא כולם צריכים לאהוב כל הזמן את כל מה שאני עושה”, מגיבה לנדאו בטון בלתי משכנע, “אני בהחלט לוקחת את הסיכונים שלי ולא עושה דברים בשביל שיאהבו אותי. אם יש מי שרוצה לאזן, לשאול, לפקפק, להחליש אותי, זה בחירות של מי שפועל בשדה; והשדה שלנו כבר חרוש, יודעים בערך מה הכוחות שפועלים. כשהתערוכה בהלנה יצאה, רוב העיתונאים הצעירים, הבינוניים, האנשים שכבר לא שומעים עליהם, דאגו לשחוט אותה, ממש. עכשיו, ככל שהזמן עובר, התערוכה הזאת רק נהיית יותר ויותר חשובה, נוסעת בעולם, היא איקונית. אז מה אכפת לי? כלומר, אכפת לי – סבלתי מאוד כשקראתי את הפנינים האלה. גליה יהב קטלה את התערוכה באלון שגב: ‘סיגלית לנדאו הפעם לחצה חזק מדי על הגז’. אז מה? התערוכה באלון שגב היא לא אחת התערוכות החשובות בארץ שנעשו מאז הקמתה? כנראה שהיא היתה דווקא די בסדר. ההיסטוריה עושה את הניפוי שלה”.

אמרו שהאמירות שלך לא מספיק נועזות פוליטית.“אמנות היא אוניברסלית, ואני לא מסתתרת מאחורי סלוגנים של פוליטיקה בוטה. אני לא פוליטית במובן הדידקטי והיבש של הדבר. אני מה שאני, מה שיוצא לי מהפה ומה שאני עושה זה אחד”.

יותר קל לך להציג בחו”ל? “זה שמים וארץ. גם באספנות. אין מה לעשות, איט טייקס טו טו טנגו, ויש אנשים לטנגו, אבל בארץ לא הרבה. אני נתקלת כאן לא פעם בקשיים ובחוסר התלהבות. אני כן מחפשת את הסיפורים פה ואת החיים פה וההיסטוריה שלי פה. שם מקבלים יותר את האסנס שלי. פה יש יותר הרגשה של תעתוע, מיראז’, מיתוס”.

וזה מעיק עליך.“בכלל לא, אבל לפעמים זה לא פורה לראות מישהו כמו מיתוס. מצד שני, יחס רגשי זה נהדר, ואת זה יש פה, ולא בפריז. אבל להיכנס פה לפרויקטים רציניים, גם עם מוזיאונים גדולים וגם עם גלריות רציניות, אני עדיין לא רואה איך עושים את זה, ביורוקרטית ותקציבית”.

געגועים למוטי עומר מי שידע איך לעשות את זה, מבחינתה, היה מוטי עומר, לשעבר המנכ”ל והאוצר הראשי במוזיאון תל אביב, שמימן, אצר וקידם במסירות את התערוכה “הפתרון האינסופי” בהלנה רובינשטיין. עומר, שהלך לעולמו לפני מספר חודשים, היה דמות כל כך שנויה במחלוקת, שגם לאחר מותו הביקורות התקוטטו סביב ההספדים. לנדאו מכריזה בגעגוע שאדם כמו עומר הוא בדיוק מה שחסר בסצנה המקומית. “צריך להזמין אמן שירגיש טוב במקום, וזה מה שמוטי נתן. הוא נתן לי קארט בלאנש ואפשרויות למימון כפי שלא ניתנו לי כאן מאז”.

את מרגישה בחסרונו.“בטח. הוא היה מאתגר, לטוב ולרע. היתה שם נקודה אדומה שפימפמה אנרגיה ועשתה גלים וחיברה אותנו לכמה אנשים שאוהבים אותנו בעולם. מוטי היה מוכן להסתבך עם אמנית שמייצרת מיצב חדש. כמה מוזיאונים היום מוכנים להגיד לאמן הנה, זה השטח, קח תקציב, תסתבך, לך לאיבוד, תמצא את עצמך ותעמיד לנו משהו חדש? אפילו בעולם אני לא מכירה הרבה מוזיאונים כאלה. היום כולם רוצים לדעת בדיוק מה הם יראו וחבל. כי אם רוצים להוליד משהו חדש, אז צריך לעשות את זה בגדול”.

עשה הרגשה טובה. פרופ' מוטי עומר (צילום: רמי זרנגר)

למרות הקשיים, הפרק הנוכחי בחייה של לנדאו נטוע, ליטראלי, בארץ. “הבת שלי פה”, היא מסבירה ונאנחת, “הגן פה, אבא שלה פה ואני תקועה פה חזק ועמוק מאוד, עם מחסנים ברחבי הארץ, כולי פה. אני אמנם הרבה בחו”ל, אבל אי אפשר לברוח מפה באמת, ופה זה הבית, למרות שכבר אין לי המון משפחה פה. כשאני בפריז אני בבית מלון. ליד הגן של הבת שלי גידלתי עכשיו גינה ענקית, הכי להשריש את עצמי שאפשר”.

בירכתי הסטודיו שלה ברחוב שלמה, מאחורי הקיר, בנתה חדר משחקים לבתה אמרי בת החמש. היא חולה על האנרגיות הצבעוניות של הרחוב, למרות הרעש שנשמע מכיוון מערבלי הבנייה המסיביים שהוצבו בפתח פרויקט המגדלים המושמץ של פיבקו, ממש מול דלת הסטודיו. “אלוהים ישמור איזו תשתית הם בונים פה לכמה משפחות, שכולה צריכות גן ילדים, חניה ובית מרקחת”, היא אומרת בתמיהה, “העירייה והיזמים לא מבינים את הכוח שיש לאמנים ואת הנוכחות שלהם. הרי אם ירצו שנלך לראשון, זה בסוף מה שיקרה”.

בעבר דיברה לנדאו על הקושי לתפקד כאמנית מצליחה שהיא גם אמא, שמגדלת את בתה בשיתוף פעולה צמוד עם בן זוגה לשעבר. “הילדה יצאה מעולה”, היא אומרת, “ילדת אמנות משובחת, ואני פשוט משתלטת על עצמי, ארבע חמש פעמים ביום להיות יותר רכה ויותר מכילה. ויש לה אבא, פרטנר מושלם לעניין הזה. זה התנאי”.

מה נותן לך השראה?“בעיקר קולנוע, מוזיקה ותקווה לזוגיות”.

זה עוד יקרה.“אני יותר מתכוונת לאהבה עם אנשים שנותנים מתוך אהבה. כל מה שזורם, כל הדבר הנוזלי הזה, זה אהבה. אי אפשר לעשות אמנות במקומות שאין בהם אנשים שנותנים את האקסטרה. אי אפשר לעבוד עם פקידים. לא בסטודיו, לא בגלריות ומוזיאונים ולא בחיים. צריך לעבוד עם אנשים שיש להם נשמה, שזה לא תמיד האנשים שבאו מאירופה. יאללה, את נותנת לי לחזור לתערוכה שלי?”.

» סיגלית לנדאו - מכבסת המלאכים, עד ה-24.3. גלריה גבעון, גורדון 35, תל אביב. שעות פעילות: ב'-ה' 11:00-19:00 א', ו' 10:00-14:00 שבת 10:00 עד 14:00.

*#