אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

התערוכה "בשם המחאה": תמונה עגומה של מחאה חברתית

אוהלים נטושים, כיכר המדינה ודפני ליף - כמה מאיתנו יזכרו את כל זה בעוד עשור? תערוכה חדשה בבית אבי חי מתעדת 60 שנה של מחאה ישראלית, ומציגה מחאה חברתית שמתקפלת מול הממסד

תגובות

אם יבקשו מאיתנו לחשוב על תצלומי מחאה ידועים, יש לשער שרבים יחשבו על ההפגנות בכיכר תחריר בקהיר בקיץ האחרון. חלקנו ילכו אחורה להפגנת החצי מיליון בברלין והפגנות הענק בכיכר טיינאמן בשנחאי, שתיהן מ- 1989. אלו צילומים שזכורים לנו בגלל כיכרות הענק, המון זועם ולהט מהפכני, ואולי יותר מכל בגלל שהן מהוות נקודות ציון היסטוריות בעולם כולו. הפגנת הרבע מיליון של קיץ 2011 אולי תהווה נקודת ציון בקריירה של דפני ליף, אך ככל הנראה היא לא תיחרט בזיכרון הויזואלי שלנו וספק אם תיכנס למהדורת חדשות בעוד עשור או שניים. הייצוג של המחאה בכלי התקשורת, בעיקר הייצוג הוויזואלי בטלוויזיה ובמדיה הרשתית, קובע כיצד תיחרט המחאה בתודעת הציבור והוא חשוב מעוצמתה של המחאה, מספר המפגינים ואף הקורבנות שהיא גבתה.

» בשם המחאה - לכל הפרטים

אירועי קיץ 2011 עוררו את האוצר חגי שגב לבחון את המחאה בישראל לאורך ההיסטוריה, ואת הביטוי שלה בשדה הצילום. החלל שעומד לרשותו הוא 120 מ"ר של הגלריה של בית אבי חי בירושלים. "היה לנו מבחר עצום של צילומים לעבור עליו ושטח שמתאים לכ-30 צילומים", מספר שגב. "היינו צריכים לתמצת את נושא המחאה ולעזוב את הדיון הפרשני בה. כל זה בארבעה חודשים מסוף המחאה עד הפתיחה". את הצילומים חילק שגב לשני הבטים מקבילים ומשלימים זה את זה: חדשותי/תיעודי שאותם מייצגים הצלם הותיק זוכה פרס ישראל, דוד רובינגר וצלמי העיתונות דיוויד סילברמן ובועז לניר, ו"תמונות מטופלות" של האמנים בועז אהרונוביץ, דפנה טלמון, דניאלה הורבין וניר עברון המציגים עבודות שנמצאות בטריטוריה שבין התיעוד לאמנות. החלוקה נבעה מרצונו של שגב לחשוף בפני הצופה רבדים שונים של דימויים ובכך לתת מבט מעמיק יותר על המחאה לאורך השנים. דוגמא מצוינת היא הסימבוליות של הטלאי הצהוב בתרבות הישראלית: מסמל של ניצולי השואה, הפך במשפט אייכמן לאייקון שביטא מחדש את זהותם כאלו שהגיעו מ"פלנטה אחרת". הטלאי עבר מניפולציה בוטה וכואבת בפינוי המתנחלים בימית ויישובי סיני, ולאחרונה נעשה בו שימוש סר טעם במהומות חרדים בירושלים ובית שמש בקשר להדרת הנשים.

בין תיעוד לאמנות, "בשם המחאה":

פנייה מפוכחת למרכז ולא ביקורת שוליים תערוכות קבוצתיות בנושאים חברתיים קיימות באמנות הישראלית, אבל הן נדירות יחסית. אם נחזור אחורה נגלה שאמנות וצילום חברתי לא הצליחו בארץ מימים ימימה. אמנים חברתיים כמו אברהם אופק, שלום סבה, ומרדכי ארדון היו מוקצים מול "אסכולת אופקים" של זריצקי, שטרייכמן, וסטימצקי שכוננו "משטר ראייה" מאד מסוים בו שולט האמן הקוסמפוליטי, המחובר לעולם ולא למקום. בשנות ה-70 החזירו אמנים כמו תמר גטר, מיכל נאמן, ציבי גבע ומיכה אולמן את האמנות החברתית-פוליטית אבל רק לתקופה קצרה. האמנות והצילום חיפשו תמיד את החיבור לגלובלי. חגי שגב  מודע למצב בארץ, אבל החליט לתת זווית אישית יותר בתערוכה.

האם לדעתך המחאה החברתית ואולי בכלל קול המחאה משתתק או מול הסכסוך או ה"מצב"?"כשחפרתי בצילומים, נקודת המוצא הייתה שכמעט בכל התקופות בישראל המודעות החברתית התבטלה או נחלשה מאד מול הסיפור הציוני ומול הסכסוך. לא ניתן להוציא את המחאה מן הפוליטי ולהתרכז במחאה חברתית כלשהי. הכל כאן נוגע בפוליטי כי משכנעים אותנו מימים ימימה שאנו חיים על חרבנו".

אז איך בכל זאת בודדת את המחאה מהמלחמה - מצה"ל, מהממשלה?"ההחלטה היתה לתת ביטוי למחאה האישית. כשאתה חושב על מחאה מיד עולה בעיניך המון זועם ברחובות דחוסים; כרזות וסיסמאות חוצבות להבות, כרזות ענק. רציתי את המחאה האנושית. פנים של מחאה. תמונת הילדה הקטנה בכפר בדרום לבנון, אם זועקת במהומות אום אל פאחם באינתיפאדה הראשונה, שוטרים מתיזים מים על מפגיני ימין בזמן הסכמי אוסלו ונשים חרדיות מנטורי קרתא מפגינות נגד גיוס נשים. להחזיר את המחאה למישור האינטימי והאנושי".

איפה ביבי? עבודה של בועז אהרונוביץ', 2011

ובכל זאת המחאה כפי שהיא נראית בתערוכה מאופקת מאד."התערוכה נאצרה  בבית "אבי חי" ויש לזה משמעויות נלוות למה אפשרי ומה לא. בית אבי חי אינו חלל אלטרנטיבי, זה לא הגדה השמאלית, אלא מקום עם ערכים של פלורליזם ודיאלוג. בשביל למשוך ולערר עניין בקרב קהל רחב ככל האפשר ובתקשורת, צריך להלך על חבל דק. לנסות לתאר מגוון של מחאה במגוון של זרמים ופלגים בחברה הישראלית. כפי שהצגנו את מחאת הפנתרים השחורים ואת מחאת הדרוזים בפריפריה, היינו צריכים לגלות רגישות לזעקת המתנחלים נגד פינוי ימית. זו עבודת האוצר-מיון ומידור של הכוחות הפועלים. יש עמדה והיא מובלעת. היא קיימת בחלק שמציג את ההבטים האמנותיים של המחאה".

האם הטיפול האמנותי לא מרכך את הצעקה?"האמנים הצעירים היום רוצים להיות חלק מהתעשייה. הם זורמים עם אווירת הקרנבל של מחאת הקיץ. הציבור הוא גם הצופים של ערוץ 2 והוא מוכן לראות ביקורת אבל מרוככת יותר ולא דוקומנט מוקצן בועט ואלים. בועז אהרונוביץ' השתיל תמונה של ביבי מתנשק עם אבו-מאזן כפריט לכאורה ממודעת פרסום של בנטון בתוך ההפגנה בכיכר רבין. המניפולציה הזו שמתגלה רק במבט שני או שלישי מחייבת את הצופה להשיל את המבט המתעד. דניאלה הורבין מצלמת את הצריף של אילנית, גרושה עם חמישה ילדים ביודעה שהוא הולך מיד להיהרס. התאורה החזקה על הצריף מכוונת לזעזע את המתבונן בתנאי הדיור הקשים ולכן אין בצילום קונפליקט. הצילומים המטופלים נעשו במיוחד לעולם התקשורת של היום. מניפולציה מודעת לעצמה שהופכת את הצילום לקומודיטי. הפנייה היא למרכז, לקוזצנזוס ולא ביקורת תיעודית נוקבת מן השוליים".

שבעה צילומים של דוד רובינגר בן ה-88 מופיעים בתערוכה. רובינגר עבד מעל לארבעה עשורים בשביל ה"טיים מגזין" וקודם לכן צילם ב"עולם הזה" ובכל העיתונים היומיים.  עד היום תיעד בישראל כחצי מיליון תמונות. בארץ לא צולמה כי היינו עסוקים בתקומה", אומר רובינגר. "היינו כולם אכולים בעיות בטחוניות וטרודים בקיום פיזי. לא היה לי אבא מיליונר ורצתי בשנות ה-50 מירושלים ל"דבר השבוע" בשביל למכור צילום בשש לירות. לאף אחד לא היה אכפת מזה שאין מה לאכול או מהמרוקאים בחיפה. וגם למרוקאים היה חשוב קודם כל שהבנים שלהם יתגייסו לצה"ל".

אכולים בעיות בטחוניות. טקס לציון שנה לרצח רבין בהר הרצל, דיוויד סילברמן

ומה עם המחאה בבית פנימה?"צלמי עיתונות הם קודם כל עיתונאים והם מחוייבים לעיתון שלהם. כיום נותרו כמעט רק עיתונים ממוסדים. כל בעיה חברתית לא מהווה תענוג בשביל הממסד. האחריות היא על עורכי העיתונים כנראה שהם לא רוצים צילומים תוקפניים במיוחד. אנשים לא רוצים לראות את זה ומרבית העיתונים לא רוצים שום זיהוי חברתי".

בעיית העובדים הזרים מסודן ואריתריאה לא ראויה לתיעוד?"בעיית העובדים הזרים מעיקה ביותר, אבל גורלם לא מפרנס את העיתון. כל בעיה חברתית רחוקה מלהיות תענוג עבור הממסד. אז אומרים לך "עזוב, לא זו הבעיה. הבעיה היא איראן וסוריה והחיזבאללה וחמאס". אתה אומר להם שיש לך אייטם חברתי ושוב הם אומרים לך את המנטרה - תתמקד באיראן. אז יש שני עיתונאים שעושים עבודה פוליטית מחאתית ועקבית שהם מזוהים איתה, וחלק גדול מן הציבור קוראים להם 'שמאלנים מסריחים' ופותחים עליהם פה".

» בשם המחאה, עד ה-30.3. בית אבי חי, המלך ג'ורג' 44 פינת רחוב קק"ל, ירושלים. שעות פתיחה: א'-ה' 09:00-19:00, שישי 10:00-13:00.

כתבות שאולי פספסתם

*#