אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איתמר הנדלמן סמית' מפספס את הזדמנות חייו

לרגע אחד, הצטלבה דרכו של איתמר הנדלמן סמית' עם בלוגר האופנה הטוב ביותר בעולם - והוא לא היה לבוש מספיק טוב בשביל המאורע

תגובות

מהו הסרטוריאליסט? הסרטוריאליסט הוא בלוג האופנה של סקוט שומן, חלוץ צילומי האופנה בפורמט הבלוג. אבל הסרטוריאליסט אינו רק צלם. הסרטוריאליסט מפסל במציאות. הסרטוריאליסט מצלם "אנשים אמיתיים" ב"מקומות אמיתיים", ב"מצבים אמיתיים".עד 2005 היה סקוט שומן זבן בחנות בגדי גברים. ב-2005 פרש מעבודה זו ויצא אל הרחוב. שומן הסתובב בשכונות שונות של ניו יורק, מצויד במצלמה דיגיטלית, וצילם אנשים שהסגנון האישי שלהם לכד את עינו. הוא העלה את התמונות לבלוג שלו ויצר, אולי מבלי משים, ז'אנר צילומי אופנה חדש. ז'אנר "האיש עם המצלמה הדיגיטלית". לרוב, לצד הצילומים, הסביר במשפטים קצרים, בשפה חסכנית, מה מצא באובייקט המצולם הספציפי. הדברים שלכדו ושלוכדים את עינו משתנים מאובייקט לאובייקט: לפעמים יהיו אלו גרביים אדומים המציצים ברווח שבין מכנס החליפה לנעל הברוג ולפעמים יהיו אלו מדי הקארבינרי האיטלקים במילאנו או בפירנצה; פעם זה חסיד יהודי צעיר בווילאמסבורג, שמניח על ראשו את מגבעת הקאפעלוטש (לבד) בזווית סוררת, ופעם זה מעצב העל קרל לגרפלד. הסרטוריאליסט מצלם את מי שנראה לו ראוי לצילום באותו רגע, בלי חלוקה קטגוריאלית, מעמדית או אסתטית. השרירותיות הזו בבחירותיו של הסרטוריאליסט היא שמקנה לו את כוחו."סקוט לא רק מצלם, הוא לוכד רגשות. הוא לא רק צלם, הוא היסטוריון המסמן את תחושותיו של הדור הזה, תמונה אחת בכל פעם", אמר עליו קניה ווסט. ווסט יודע דבר או שניים על הדור הזה. ווסט הוא הצייטגייסט, מעין סיסמוגרף הדור - ביצירתו ובאורח חייו - ואין הגדרה מדויקת משלו למה שהסרטוריאליסט עושה. שומן עצמו טען פעם שהצלם הגרמני אוגוסט זנדר היה השפעה גדולה עליו. זנדר היה מחלוצי הדיוקנאות התיעודיים ומי שצילם אנשים כפי שהם, ברחוב, אם בבגדי עבודה או במדים ואם לבושים בהידור. הסרטוריאליסט ממשיך את הקו של זנדר ומגדיר אותו מחדש, מתאים אותו לתקופה. הצילומים שלו הם ראי הזמן. בעקבות ההצלחה של הבלוג, פרסומי אופנה ובתי אופנה שונים פנו אל שומן כדי שיעשה בעבורם דברים דומים. "חשבתי שאני יכול לצלם אנשים ברחוב כשם שמעצבי אופנה מסתכלים על אנשים ברחוב", סיכם שומן את עצמו.     

הג'נטלמן החדש לפני שנתיים, במתנה ליום הולדת 33, קיבלתי מחברי, גלן לייבורן, עותק של הספר "הסרטוריאליסט" (הוצאת פינגווין, 512 עמודים). בפורמט רגיל, לא אלבומי, מאגד הספר את חלק הארי של צילומיו של סקוט שומן. גלן לייבורן הוא אחד מחברי הטובים ביותר. הכרתי אותו בשנתיים שעשיתי בצפון אירלנד. לייבורן, 42, מפיק ובמאי סרטים, מעצב גרפי בעברו, מסיים בימים אלו את העבודה על פיצ'ר חדש שלו (השני במספר), "Good Vibrations", שאותו ביים יחד עם אשתו, ליסה באחוש ד'סה. שניהם שותפים של המוזיקאי דיוויד הולמס בחברת ההפקות קנדרבלינקס.היסטוריון של העכשיו. מתוך "הסרטוריאליסט"יותר משלמדתי מגלן לייבורן על קולנוע, מוזיקה, ספרות, אוכל ושתיית תריסר פיינטים של בירה בערב אחד, הרי שגלן לייבורן הוא גם המורה הכי טוב שהיה לי אי פעם בכל הנוגע לאופנת גברים. גלן הוא מסוג הגברים העכשוויים שמעניקים משמעות חדשה למושג ג'נטלמן, מושג שהפך בלוי מרוב שימוש. הג'נטלמן של המאה ה-21 הוא לא הפוץ המתנשא באנגליה של מפנה המאה; הג'נטלמן החדש הוא גבר עדין ורגיש המתענג על מטפחת כיס רקומה כשם שהוא מתמוגג מיין טוב. גלן הוא האבטיפוס של הג'נטלמן החדש. כשהוא לא עובד על סרטים או עיצובים גרפיים הוא מתעסק בגרדרובה שלו. מגלן למדתי להבין את ההבדל בין אופנת קאטווק (זו של מסלולי האופנה) ובין אופנה המתמחה באיכות המוצר ובמורשת שלו. מגלן למדתי שנעליים קונים רק אם הן מיוצרות בנורתהמפטונשיר באנגליה ולחלופין בפנסילבניה. מגלן למדתי להבין את העבודות של המעצב דאיקי סוזוקי ואת הסוודרים של מרגרט האוול. ומגלן הכרתי את הסרטוריאליסט. ומאז שנתקלתי בעבודות של הסרטוריאליסט חלמתי בהקיץ על מפגש אקראי איתו, אם בלונדון ואם בפריז. חלמתי שיום אחד אפגוש אותו ברחוב והוא יצלם אותי לבלוג שלו.  

ודווקא באותו יום נתפסתי לא מוכן. השמים בחוץ היו גשומים, חסרי צורה. האוויר היה לח והרחובות נראו רטובים גם כשלא ירד גשם. אבל, מצד שני, לא היה באמת קר. מזג האוויר הזה מיותר, מכביד מצב רוח. בשעת אחר צהריים מאוחרת החלטתי לצאת מהבית ולשתות קפה בבראסרי השכונתית שלי ברו דה רושאשואר. בימים כתיקונם, גם כשאני הולך למכולת אני מקפיד על לבושי. באותו יום, באופן לא אופייני לי, שמתי על עצמי מה שמצאתי בארון מבלי להקפיד על הפרטים הקטנים יתר על המידה. לא התלבשתי ברישול אבל גם לא הצטיינתי בייחודיות יתרה. התיישבתי ליד חבורה של ילדים עם גיטרות וסקיני ג'ינס (שכבר יצאו מהאופנה) ואז הוא הופיע שם, הסרטוריאליסט. הוא צילם את הילדים מכל זווית אפשרית. במשך כל הזמן קיוויתי ללכוד את עינו אבל ידעתי שאין על מה. לרגע אחד, שנדמה ארוך יותר משהיה במציאות, הסרטוריאליסט בהה בגרביים האדומים שלי, ברווח שבין הג'ינס לנעלי הטריקרס, אבל מהר מאד הפנה את מבטו חזרה לילדים, חילק להם כרטיסי ביקור ונעלם מחיי באותה המהירות שהגיח לתוכם ברו דה רושאשואר.

*#