אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מהוידאו ארט ועד הקונפטי: הופעות מוזיקה כמיצגי אמנות

U2, רדיוהד, רוג'ר ווטרס - אלה רק חלק מהשמות שכבר מזמן נותנים שואו שפורץ את גבולות המוזיקה והבידור. מי האנשים שעומדים מאחורי המיצגים האלה? ואיך זה מתחבר לאמירה מוזיקלית?

תגובות

מבנים ארכיטקטוניים מרהיבים, מערכת רמקולים ב-360 מעלות, וידאו ארט צבעוני, תחפושות וקונפטי - אם בעבר הלא רחוק שיא הריגוש מהופעות חיות הסתכם באורות צבעוניים וכמה רקדני ליווי, יותר ויותר הרכבים מעלים מופעי ומיצג ענק מרשימים. בימינו חוויית ההופעה הפכה לתעשייה שלמה שלא יורדת בחשיבותה מהמוזיקה עצמה. התחום נהפך לאמנות בפני עצמו, ומאחוריו עומדת תעשייה שלמה הכוללת ארט דירקטורים, מפיקים, מעצבים, תאורנים, אנשי סאונד ומעודדים. בכדי להרים הופעה מרשימה חייבים להתקיים שני נתונים: הראשון קשור לחזון אמנותי והשני הוא כסף. כסף הוא ללא ספק נחלתם של להקות מיינסטרים ענקיות, אך מעטות הן אלו שמעבר לבידור ושעשוע מעבירות את הצופה במסע אמנותי וריגשי. הנה הצצה לכמה הרכבים שהצליחו להעביר את תחום ההופעה החיה שלב אחד הלאה.

מסביב לאצטדיון ב-360 מעלות הלהקה: בין אם רוצים ובין אם לא, כשמדברים על סיבובי הופעות גדולים ומעניינים, אחד השמות הראשונים שעולים לראש הוא U2. זו הלהקה שתמיד עושה הכול גדול יותר, חדשני יותר, טכנולוגי יותר ובקול רם.המופע: ב-2009 התחילה הלהקה את סיבוב ההופעות 360° ותוך שנה וחצי הוא הפך לטור הכי רווחי בכל הזמנים, המזמין חווית צפייה חיה שלא נראתה כמותה.מסביב למוזיקה: בטור זה U2 הכירו לעולם את The Claw (הצבת). מדובר בעצם בבמה עגולה שעולות ממנה ארבע רגליים המתחברות בקצותיהן, כאשר כל רגל מכילה מערכת רמקולים משל עצמה. בנקודת החיבור ישנו מסך ענק גם ב-360° וסביב הבמה ישנו עיגול חיצוני נוסף. המבנה השאפתני הזה נתן לקהל להקיף את הלהקה במהלך ההופעה ולראות את המתרחש מכל מקום ברחבי האצטדיון. העיגול החיצוני אפשר לבונו לשוטט פנימה לתוך הקהל ובחזרה כמו שהוא אוהב.

המוח שמאחורי: את המפלצת הזו עיצב ווילי ווילאמס (Willie Williams) שעובד עם הלהקה כבר משנת 82' על סיבובי ההופעות ואחראי לתופעות השאפתניות, שלא לומר מגלומניות, שנראו אצלם לאורך השנים. במת הלב מהטור של Elevation, במה עם שבילים המובילים לקהל ב – Vertigo ואפילו במה עם מסרים פוליטיים חברתיים על תרבות הצריכה כמו ב- Popmart, הן רק מספר דוגמאות מצומצם. מעבר לעיצוב במות, וויליאמס הוא גם במאי וידאו, מעצב תאורה להופעות, תיאטרון ומולטימדיה מהמובילים בתחום, וללא ספק מהבולטים והרעשניים בו. הסגנון שלו תמיד שואף לחדשנות טכנולוגית, יצירתיות והמצאות אקסטרווגנטיות המשלבות פופ, צבעונית, רעשניות ומסחריות. הוא גם האחראי על הפעלולים הנלווים למופע כמו מיקרופון שמגיח מהשמים ואוסף איתו את בונו המזמר אל האוויר ומסך ענק שנע למעלה ולמטה. המוציא לפועל של החזון הצנוע של וויליאמס הוא מארק פישר, ארכיטקט במקצועו שבונה הרבה במות גחמניות ובין היתר עבד על טורים של הרולינג סטונס, פינק פלויד, טינה טרנר ופיטר גבריאל, ועל פרויקטים נוספים כמו אולימפיאדת בייג'ינג.

האמן: יש אמנים שמרימים על הבמה קרקס שלם של אפקטים ופעלולים, יש פרפורמרים שעולים לבמה עם ארגזים של כריזמה, יש הופעות שיכולות להפנט עם עיצוב במה שלא נראה כמותו או וידאו ארט שמדביק למסך; ויש את פינק פלויד. ושום דבר לא משתווה להם. המופע: כבר בתחילת שנות ה-80' יצאה הלהקה בסיבוב ההופעות מיוחד ותיאטרלי כהמשך לאלבום המופת The Wall. זה היה אירוע ראשון מסוגו באותם ימים, ועד היום נחשב לאבן דרך בהיסטוריית הרוק ששינה את הצורה בה אנשים תופסים ומבינים הופעות חיות. 30 שנה עברו מאז ורוג'ר ווטרס הספיק לקבל זכויות בלעדיות על האלבום ויצא איתו לסיבוב הופעות נוסף.מסביב למוזיקה: בהופעה הנוכחית ווטרס לקח את כל האלמנטים של המופע המיתולוגי וחידד אותם. הכול נראה גדול יותר, מקצועי יותר ואיך לא – פוליטי יותר. הפעם מדובר על חומת ענק שגדולה כמעט פי שניים מהחומה המקורית ומסך וידאו שהכפיל את גודלו בהתאמה. חוץ מהחומה המיתולוגית באים עוד לבקר: בובת ענק של חזיר מעופף, בובת ענק של הסקולמאסטר, הומלס שמסתובב בין הקהל עם עגלה מלאה בפחיות, חיילים, ילדים שעולים לשיר על הבמה, וידאו מהמלחמה, ספרטקוס, זיקוקים, דגלים, פצצות כדורי אש, סמלים של מלחמה, סמלים של צרכנות ופטישים. המון פטישים. לווטרס יש הרבה מה להגיד לעולם והוא משתדל להגיד אותו בתלת מימד, פירוטכניקה חדשנית וערימות של אפקטים.הופעה חיה או מיצג אמנותי? רוג'ר ווטרס:

המוח שמאחורי: ג'רלד סקארף, האנימטור המקורי של הסרט, נקרא שוב לדגל, ועדכן את הסרט המיתולוגי עם טכנולוגיה עכשווית. לא רק סקארף שב משנות ה-80, גם מארק פישר (אותו בחור שעבד גם עם U2), שעיצב את הבמה במופע הקודם, חזר לשדרג אותו בשנות ה-2000. המטרה המשותפת של ווטרס, פישר וסקארף הייתה לשחזר את המופע המקורי אבל לעדכן אותו לטכנולוגיה ולמצב האישי-חברתי-פוליטי של היום. המופע השאפתני, התיאטרלי והמוקצן של פעם עבר מתיחה נוספת, ווטרס כהרגלו, מתחיל הכי מהר שלו ולאט לאט מגביר. בניגוד להופעות גרנדיוזיות אחרות, נדמה שהקפיצה של ווטרס מעל הפופיק היא לא רק לשם הקפיצה עצמה. ווטרס מצליח לקחת את אחד האלבומים האהובים בהיסטוריה ולספר אותו לצופים גם דרך שאר החושים. הוא מציע חוויה אסתטית ומרגשת בשלמותה שרק מעצימה את המוזיקה של הזיכרונות של דור שלם.

עושים את זה נכון, עושים את זה רדיוהד הלהקה: בימוי והפקת הופעות נהיו בשנים האחרונות ז'אנרים אמנותיים בפני עצמם, ואם עושים את זה נכון - המרחב וטווח האפשרויות רק גדל ומתרחב. וכשמדברים על אמנות, כזו שמתפרעת ופורצת גבולות, מדברים על רדיוהד.המוח שמאחורי: אם החבר השישי בלהקה בזמן ההקלטות הוא המפיק ניג'ל גודריך, בסיבוב ההופעות תואר הכבוד עובר לאנדי ווטסון. ווטסון מעצב במה ותאורה ללהקה מאז הטור של Kid A, והוא מקפיד לשים דגש על יצירת אוירה שתתאים לרעיון של האלבום הנוכחי, החזון והאסתטיקה של הלהקה. בשביל לעשות את זה בצורה הכי מדויקת, הוא מעביר ימים ולילות וסופג את המוזיקה שלהם, עד שהיא מקבלת צורה אותה הוא מתרגם לבמה ולתאורה. ווטסון נוהג להשתמש בטכנולוגיה חדשה ושונה בכל פעם כגשר לרעיונות המופרעים שלו, ומוכן גם להלחם עד שיתנו לו לעשות כרצונו. הוא עבד בעברו עם אמנים גדולים כמו הקיור, לני קרביץ, ארקטיק מאנקיז, ונסה פאראדי ואואזיס ונחשב לאחד האמנים החשובים בתחומו. לא מזמן יצא ספר הסוקר את עבודותיו בשם: "Bullet proof.. I wish I was" של כריסטופר סקוטש, המכיל תצלומים, מאמרים וכתבות על עבודותיו של ווטסון, המקשרות בין המפגן הויזואלי שלו לבין ההיסטוריה של התאורה כמדיום יצירתי. עם רדיוהד יש לו יד חופשית לעשות כרצונו, וכך ווטסון פרץ והגדיר מחדש את גבולות הבמה עליה הוא עובד.

מסביב למוזיקה: בשונה מהנוף הרגיל של אמנים בסדר גודל כזה, עיצוב ההופעות של רדיוהד תמיד ניחן באטמוספרה ייחודית, עדינה אך עם זאת נוכחת ומורגשת. בטור האחרון הגדיל ווטסון לעשות והשתמש בתאורה ידידותית לסביבה. בעזרת נורות LED יצר מראה מטריקסי של עמודי אורות שנשפכים מעל ללהקה באורכים וצבעים שונים המפיקים בבואות תלת מימד והבזקי אור מיוחדים. מאחוריהם הציב מסך ענק שהקרין וידאו ארט מהפנט. בסיבוב ההופעות של Hail to The Thief למשל, הוא כיסה את הבמה בקרעי מסך ועל כל אחד הוקרנו חלקים שונים מתמונה אחת - דבר שביחד יצר אפקט עוצמתי. ווטסון מרבה להתעסק עם עמודי תאורה, עוצמות של אור, צבעים חזקים, בדים ווידאו. בימים אלה הוא והלהקה עובדים על הטור הקרוב לקידום האלבום  King of Limbs. בהסתמך על המוזיקה והאנשים המעורבים, מסיבוב ההופעות הזה אפשר לצפות מינימום לטוב ביותר.

האחים פסיכדליה

הלהקה: מהראשונים שהרימו מופע אלקטרוני מכובד ומילאו אצטדיונים הם The Chemical Brothers. הם אלו שפרצו את גבולות המולטימדיה ושינו את הדרך בה חושבים על הופעות אלקטרוניות. יחד עם גדולי דורם כמו Daft Punk, Fatboy Slim, Faithless ועוד, ז'אנר האמנות של עיצוב ויצירת מופע אלקטרוני עומד בשורה אחת עם כל התותחים הכבדים. האחים הכימיקלים ידועים בשילוב הופעותיהם עם מסכים גדולים עליהם מקרינים אימג'ים פסיכדליים, אורות ולייזרים. וכמו המוזיקה שלהם - הם עושים את זה הכי טוב.

עוקפים בסיבוב, The Chemical Brothers:

המוח שמאחורי: ב-2010 הוציאו את Further, אלבום אלקטרוני מעניין ואמנותי. צדיקים שקנו את האלבום קיבלו איתו סרט וידאו המורכב משמונה קטעים, כאשר כל קטע מותאם לרצועה בדיסק. את הסרטים יצר הבמאי אדם סמית' יחד עם המעצב, במאי ואנימטור מרקוס לייאל, ויחד הם יצרו סיפור מסע של נערה עם איכויות פסיכדליות של אליס בארץ הפלאות.מסביב למוזיקה: בסיבוב ההופעות לקחו האחים בחירה נועזת והחליטו לנגן אלבום מתחילתו עד סופו, כך שמקרינים על המסך הענק את כל שמונה הרצועות. בהופעה, הרבה יותר מבמסך הביתי, מורגשת ההתאמה המדויקת של הסרט למוזיקה. האימג'ים מדויקים לביטים, לתווים, לבילד-אפס ולדרופס. הוידיאו מאפשר לקהל לראות, פשוטו כמשמעו, את המוזיקה דרך הפסיכדליה של הצמד. בנוסף לסרט ולמוזיקה, מתואמים גם האורות והלייזר, ובאמצע המופע מגיח מגדל אורות ענק לתוך הבמה. יחד כולם יוצרים מייצג אחד שלם ומדויק להפליא.

כשהקהל לוקח חלק האמן: בשביל להרים בימינו מופע שיוכל לעמוד אל מול מפלצות התהילה האלה, חייבים לעשות משהו מיוחד באמת. סיבוב ההופעות האחרון של סופיאן סטיבנס היה בהחלט מהמצטיינים של השנתיים האחרונות ואולי אפילו גנב את ההצגה. סטיבנס הוציא לפני שנה את אלבום הסטודיו השישי והסופר מוערך שלו The Age of Adz. האלבום הושפע מציוריו של האמן הסכיזופרני-אפוקליפטי רויאל רוברסטון ובהשראתו יצר סטיבנס אלבום יותר אמנותי. האלבום לקח לכיוון אלקטרוני, ארט-רוק מחזמרי, ונחשב לאחד האלבומים הטובים ביותר לאותה שנה.

צבעוני וסכיזופרני, סופייאן סטיבנס:

המוח שמאחורי: סיבוב ההופעות לאלבום היה בהתאם פחות קונבנציונלי והרבה יותר תיאטרלי וסכיזופרני. את העיצוב והחזון הגה סטיבנס לבדו, ולשם כך סיפח אליו את בן סטנטון שבנה את התאורה, ואת דבורה ג'ונסון שיצרה וידאו ארט מרהיב בהשראתו של רוברטסון. מסביב למוזיקה: וידאו בתלת מימד - צבעוני, פסיכדלי, מלא בדמויות וגרמי שמיים, צורות מיוחדות והמון תנועה. סטיבנס יצר עולם מדהים על הבמה, שמלפניו קיים מסך שקוף המתגלה רק כאשר מאות אורות מנצנצים מעליו ויוצרים אפקט תלת מימד. הוא וכל 11 הנגנים וזמרי הליווי שעל הבמה לבושים בתלבושות ניאון וכנפיים ובטיזרים וכרזות להופעות הוא מעודד גם את הקהל לנהוג כמוהו. במהלך הערב הוא מפזר מאות של בלונים צבעוניים ענקיים וקונפטי, ואף מגדיל לעשות ופוצח בקטע ריקוד. כשהופעה נבנית כמעט לחלוטין מחזונו של אדם אחד, במיוחד כשהאדם הוא סופיאן סטיבנס, נוצרת שואו שכולו גויס כדי להעביר את האמת האמנותית של אדם אחד, שגם עושה מוזיקה נפלאה.

*#