אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צלמי הופעות: יש מקצוע כזה?

צילום הופעות הפך לתחביב היפסטרי סוחף, אבל גם הוא סוג של עיסוק. אז למה אי אפשר להתפרנס ממנו? שמונה צלמים מהשורה הראשונה מדברים

תגובות

גוני ריסקין

התחלתי לצלם הופעות לפני חמש שנים בערך. סבא שלי ז”ל היה מוזיקאי ועבד בחנות צילום. לא הכרתי אותו כי הוא נספה בשואה, אבל אני מרגישה שצילום מוזיקה זה לגמרי בדם שלי.כסף? הציעו לשלם לי בצורת שיעורי גיטרה. עוד לא מימשתי את זה. כשהתחלתי כמעט לא היו צלמות בתחום, אלא בעיקר צלמי חדשות קשוחים ואגרסיביים. באחת ההופעות הראשונות שלי, צלם די מוכר שכנראה התבאס לראות צלם חדש בשטח הכניס לי מרפק לצלעות וצעק לי “זוזי”. כשראיתי אותו בהופעה דחוסה אחרת, שנייה לפני שהוא פתח את הפה, צרחתי עליו “אל תתקרב אלי ואל תיגע בי”. זה עבד מעולה. מאז אנחנו בסדר.הכי מביך: לצלם להקות של “חלמתי על הרגע הזה”. בהופעות כאלה הייתי בהלם מהסיטואציה ולא הפסקתי לצלם, או שקצת הזעתי בידיים. שומעת: נשמע די פרחי, אבל כמעט הכל. חוץ מזה, שומרת חסד נעורים לבריטפופ ועדיין מתה על האייטיז ולא מתביישת בזה.הסכנות שבדרך: פוגו, דחיפות בהופעות מטאל ופאנק, מים, מישהי שהקיאה לידי בהופעה של קניבל קורפס, ופעם אוזי אוסבורן התיז קצף מתוך צינור ישר לתוך העדשה שלי. שנאתי אותו באותו רגע.הכי מבאס: צלמים שמוכנים לעבוד בחינם. זה עושה עוול לצלמים שזאת הפרנסה שלהם.הופעת החלומות: עד היום אני מתחרטת שלא הלכתי לאיגי פופ. חייבת לצלם הופעה שלו כדי לסגור חשבון עם עצמי. מה עם שיעורי הגיטרה? גוני רסקין (בצילום: המונותוניקס)

דודו רוזן

התחלתי לצלם עם מצלמה מקצועית רק לפני שנה. רציתי לקנות מצלמה מקצועית כבר מזמן, אבל הכסף תמיד הלך בסוף על ציוד לסקייטבורד. לפני כן צילמתי עם המצלמה הדיגיטלית שקיבלתי מאבא שלי. מאז שקיבלתי אותה הייתי מביא אותה להופעות, כי זה היה בתקופה שלאנשים בקושי היו מצלמות בסלולרים, והיה נדיר שמישהו מצלם.כסף? בעיקר חינמים ובירות.שומע פאנק רוק, סקא, רוק לסוגיו הלא מיינסטרימיים, מטאל, היפ הופ, קצת אינדי, פרודיג’י ודי.ג’יי פוגו.טפו טפו טפו עד כה המצלמות שלי לא נקלעו לסכנה.הכי מבאס לנסות להתפרנס מזה, אבל מבחינתי זה לא על הפרק.הופעת החלומות: כזאת שאני מנגן בה עם להקות הפאנק רוק הארד קור שאני אוהב.בין המצלמה לסקייטבורד. דודו רוזן (בצילום: קורי בן חיים מ־Kids Insane)ויקטור MuperPhoto התחלתי לצלם כי שגרת הבית־עבודה שיגעה אותי. חבר הציע לי לאמץ מאהבת, אבל אני בעל מושלם. אז קניתי מצלמה. כסף? לא מצליח להתפרנס מזה.ה־הופעה: הופעת הזריחה של אסף אבידן והמוג’וז במצדה ב־2010.הכי נהנה לצלם מוזיקאים עם שואו: יעל פלדינגר מפוטוטקסיס, מרינה מקסימיליאן בלומין, רביד כחלני.סודי ביותר: הכנסתי בוקס לאדם בקהל שהסתיר לי את רגע השיא בהופעה. אני מתבייש ומבקש סליחה ממנו. מאז אני מצלם עם כפפות.הכי מוזר: היו אמנים שהציעו לי חברות. אמיתית, לא בפייסבוק. בלי עין הרע עוד לא הלכה לי מצלמה באמצע הופעה. אני מאוד זהיר.הכי מבאס: לפעמים לא רק שלא משלמים לי, אלא גם שוכחים להגיד תודה. הופעת החלומות: פרדי מרקורי.

דפנה טלמון התחלתי לצלם כי אלה שני דברים שאני נהנית לעשות ועושה טוב: ללכת להופעות ולצלם. כסף? נדיר. כשמציעים לתת לי קרדיט תמורת צילומים כי אין כסף, אני תוהה אם גם בעל הדירה שלי יסכים לסידור כזה. זו אמנות, נכון. אהבה, ברור. אבל הקרדיט שלכם, לא מצליחה לשלם איתו לאף אחד.ה־הופעה: גוגול בורדלו. הרגשתי שמצאתי את האח האובד שמעולם לא היה לי. צועני בדם, היפר אקטיבי, נהנה. לא אגיד חוויה דתית, כי אני לא מכירה כאלה, אבל הכי קרוב שיש.הכי נהנית לצלם את פורטיס, כי הוא הזמר הראשון שממש אהבתי מילדות, ואת אלקטרה, כי כיף ללוות להקה מימיה הכמעט ראשונים, ולראות את תהליך הפיכתם לסופר סטארים. אני צריכה לצאת איתם ל־Tour באמת. שומע, ניצן?הכי מביך פורים אחד, כשבום פם הופיעו בלבונטין 7, עוזי פיינרמן עלה לבמה עירום. מצאתי את עצמי מול זין שמבצבץ מאחורי גיטרה, מחליטה לצלם בכל זאת, בלי שייראה במפורש.שומעת פינק פלויד, דיפ פרפל, קרים, אפילו ביטלס. והכי הכי – וולווט אנדגראונד ולו ריד. שברתי עדשות בשתי הופעות. לא כיף ולא זול. השילוב של לרקוד ולצלם לא תמיד עובד טוב ביחד. לי כן, למצלמה לא. הכי מבאס הצורך לעבוד במקצוע אחר כדי להתפרנס. הופעת החלומות: הרולינג סטונס. בגלל הפסיכדליה, האנרגיה, הצבעים והגבר הסקסי בתבל.

בעל הדירה לא מקבל קרדיט. דפנה טלמון (בצילום: אורי כנורות)יעל מאירי

התחלתי לצלם לפני שנים. העליתי תמונות לאתר מאולתר וקיבלתי תגובות טובות שעודדו אותי להמשיך. צילמתי מאז מלא להקות עם שמות מוזרים, נראה לי ש”בני זונות נאצים” היו ההיי לייט.כסף? הדרך הכי מוזרה שבה שילמו לי היתה קוטג’. סתם, לא. אף פעם לא קיבלתי קוטג’. אבל פעם כתב של אתר גדול הציע לשלם בבירה.ה־הופעה להקת אכזבות’ או הסטרוברי ג’אם.הכי נהנית לצלם כשאין הפרדה בין הלהקה לקהל. זה קורה בעיקר בהופעות Pאנק, ובאמת שם אני הכי נהנית. גם להיות, לא רק לצלם.הכי מביך בהופעה של שבק ס’ בפארק ברעננה נקרעו לי המכנסיים על הבמה.שומעת מוסיקה אלקטרונית ובעיקר מזרחית. רק פעם אחת נשבר לי המגן של העדשה, אבל נפלתי הרבה יותר פעמים מזה.הכי מבאס: שא/נשים בלהקות זוכות בכל הבחורות. הופעת החלומות: סמרטוט כחול לבן, ועדת קישוט, ואכזבות’. לא בהכרח באותו ערב.

בקטע של שמות מוזרים. יעל מאירי (בצילום: מרמרמה סטרייסנד)נועה מגר

התחלתי לצלם עם מצלמה אנלוגית פשוטה, שניים־שלושה פילמים בערב. בשמונה בבוקר למחרת כבר הייתי בחנות הצילום, דורשת שיפתחו לי את הפילמים בהקדם האפשרי. לא היתה לי הרבה סבלנות בגיל 16.כסף? הכי מבאס, מה שתקף לגבי כל פרילנסר, הוא שלב הגבייה. ה־הופעה לפחות בשנה האחרונה, ג’יינז אדיקשן. היא גם היתה קלה לצילום יחסית – חברי הלהקה היו כל כך מודעים למצלמות שהם לא יצאו מהאור אפילו פעם אחת. אני מאוד מעריכה את זה.הכי מביך מהפעם שבה נפלה לי הכתפייה ולא שמתי לב (הסולן של קייזר צ’יפס היה מאוד מרוצה מהעניין), ועד הפעם שבה נקעתי את הקרסול בנפילה על פסנתר באמצע הופעה של אמן מקומי מוכר. יש לי אינספור צלקות מפציעות קטנות, שמזכירות לי שאני יכולה להיות מאוד אינטנסיבית כשאני מצלמת. אין ספק שאני שלומיאלית, אבל חיננית.הופעת החלומות ארקייד פייר. החלטתי שזה הולך לקרות, וזה בדרך.ארקייד פייר  - בדרך אליכם. נועה מגר (בצילום: גבע אלון)

פז בונפיל

התחלתי לצלם לפני חמש שנים. פשוט לקחתי מצלמה להופעה כי זה היה נראה לי החיבור הכי קל בין שני הדברים האהובים עלי.כסף? לא משלמים לי, אולי עכשיו יתחילו.הכי נהנית לצלם את אשכרה מתים, אד טרנר והדנילוף סנטר, רייסקינדר, רוצי בובה.הכי מביך אני נופלת הרבה.שומעת רוקנרול.המצלמה שלי שרדה תקופה די ארוכה בפטיפון של נפילות על הרצפה, בירות שנשפכו עליה, מכות מכלי נגינה. היא פחות או יותר חסינה להכל מסתבר.הכי מבאס שלוקחים תמונות בלי לבקש, בלי לשלם ובלי לתת קרדיט!הופעת החלומות: הופעה מהטור שאיגי פופ עשה ב־1977 עם דיוויד בואי בהרכב, והופעות חימום של בלונדי.קודם רוצי בובה, אחרי זה איגי פופ. פז בונפיל (בצילום: אד טרנר והדנילוף סנטר)אורית פניני אפשר להגיד שהתחלתי לצלם כי לא ידעתי לשיר, אבל האמת שזאת דרך נהדרת להתחיל עם אנשים.כסף? להתפרנס מצילום מוזיקה בארץ זה כמו לרצות לראות הופעה של הביטלס.ה־הופעה: בהרבה הופעות הרגשתי שעברתי חוויה רוחנית וגופנית, מכל מיני סיבות שלאו דווקא קשורות למופע אלא לערב שעבר עלי. אבל את ההופעה של ג’יינז אדיקשן בגני התערוכה כנראה אזכור עוד הרבה זמן. זה היה מופע הרוק הטוב ביותר שהייתי בו, ויצאתי ממנו עם תובנות לגבי מצב המוזיקה בארץ וגם לגבי מה שאני אוהבת וצריכה לעשות בהמשך חיי.הכי מביך בדרך כלל אין זמן לפדיחות כי הכל קורה כל כך מהר, אבל לא מזמן גידי גוב שאל אותי באמצע הופעה שלו, מול יותר מאלף איש, לאן אני מצלמת ולמה. מזל שהייתי עם הגב לקהל כי נהייתי ממש ממש אדומה.שומעת כרגע בעיקר רוק אמריקאי מהניינטיז.המון פעמים הלכה לי המצלמה באמצע הופעה. לפעמים בגלל צלמים לא אחראים, ולפעמים בגלל קהל אוהב במיוחד. בהופעות של ריטה ושל גוגול בורדלו כבר חששתי לחיי.הופעת החלומות: רד הוט צ’ילי פפרס. תכננתי להציע לאנתוני קידיס נישואים, וברצינות, אם הם יבטלו שוב באמת יישבר לי הלב.

אי אפשר לשכוח. אורית פניני (בצילום: ג'יינז אדיקשן)

כתבות שאולי פספסתם

*#