אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קברים, עצי זית וליאונל מסי: ראיון עם הצלם גסטון צבי איצקוביץ

גסטון צבי איצקוביץ מציג במוזיאון תל אביב צילומים של חומרי הגלם של הסכסוך - אבנים, חומות ועצי זית, אבל מה שהוא אוהב באמת זה כדורגל ארגנטינאי

תגובות

החמקמקות היא האיכות המיוחדת של תצלומיו של גסטון צבי איצקוביץ. הוא מצלם נופים בעלי נוכחות קונקרטית של חומר - אדמה, אבנים, צמחייה, ויחד עם זאת, שורה עליהם רוחניות, תחושה של מקום המתקיים בין ספירות שונות, בין רוח לחומר, בין הפיזי למטאפיזי. לאחר שפוגשים את הצלם עצמו, מבינים מהיכן מגיעה האיכות הזאת, מה מניע את החומר להפוך לרוח, גם אם רק במרומז. הוא גם גסטון וגם צבי; גם ישראלי דעתן וגם ארגנטינאי עם מבטא רך שמתגנב מדי פעם; תיאורטיקן של צילום, אבל מתרגש יותר כשהוא מדבר על כדורגל; קולגה של צלמים ואמנים רבים, אך מעריץ רק את מסי. בקיצור, התערוכה "לפני הספירה", המוצגת בבבניין הישן של מוזיאון תל אביב, היא כל כולה גסטון צבי איצקוביץ, אף שדמותו אינה נראית בה כלל.

» גסטון איצקוביץ - לפני הספירה - לכל הפרטים» לעוד תערוכות בתל אביב

"אני ממש לא מאוכזב מהחלל, אני מאוד אוהב את הגלריה הזאת", הוא אומר לי, "ברגע שהבנתי שבבניין החדש יהיה חלל אחד ענקי ושהגלריה לצילום מיועדת לתערוכות קבוצתיות, שמחתי מאוד להציג פה. את חושבת שיש אמנים שיתאכזבו מזה?".

אולי יש כאלו שיחפשו את התלהבות הקהל מהבניין החדש."ברור שהמבנה החדש מקבל יותר תשומת לב, אבל אני חושב שהיא מופנית בעיקר למבנה עצמו, לאדריכלות. כאן יש חללים מאוד יפים, והעניין פה זה התערוכות".

קשור לעולם הרוח, "לפני הספירה":

כאשר אנחנו משוטטים במבנה החדש, העמוס במבקרים, הוא עדיין משוכנע שרוב האנשים באים כדי לראות את המבנה. ונראה כי תערוכה כמו של איצקוביץ, הדורשת השתהות ורגישות, לא היתה יוצאת נשכרת מתצוגה במקום מונומנטלי כזה. בכל מקרה איצקוביץ מציג גם בבניין החדש, בתערוכת הצילום הקבוצתית הפותחת את הגלריה לצילום עושים מקום – צילום ישראלי עכשווי, שבה הוא מציג תצלום של פוחלץ, המתקשר לעיסוק שלו בשימור, בשרידים ובנצחיות.

כל פריים בתערוכה טעון, כל מבט בעל ערך, מורכבות, עבר ומשמעות. התערוכה היפה והמדויקת הזאת מציעה התבוננות על נופים קונקרטיים מלאי סימבוליות, על שכבות היסטוריות, על מורכבות פוליטית, על פצעים שלא הגלידו. באמצעות הפואטיקה האסתטית הזאת איצקוביץ מספר את הסיפור המקומי. "הרבה פעמים כשאני מצלם אני לא יודע אם אני מצלם את מה שאני רואה או את מה שהייתי רוצה שיהיה. התערוכה מכילה 12 עבודות מ־2011 מסביב לחומות העיר העתיקה בירושלים. זו הטריטוריה שעניינה אותי. בדיעבד קלטתי שאני מצלם אבנים, קברים, חומות ועצי זית, בדיוק חומרי הגלם של הסכסוך במקום הזה".

יש בעבודות רבדים שונים, הן מחפשות אחר קדושה ורוחניות. "למרות שאני חילוני לגמרי, אני קשור מאוד לעולם הרוחני. אני לומד יהדות ומיסטיקה. לא קבלה, זה יותר מדי ניו אייג'. אם אני הולך ללמוד משהו, אני מעדיף את הדבר עצמו, לא אופנות שקשורות אליו. אני מחבר בין העולם של מטה לזה של מעלה, יודע שלא הכל קורה בשליטתנו. בצילומים רואים את זה מאוד. אני לא אומר 'אני הולך לצלם רוח', אלא זה חלק מגסטון. באופן כללי מה שעניין אותי בירושלים הוא העולם החילוני בתוך המקום הקדוש, שילוב של רוח וחול, לצד סוגיות פוליטיות. פוליטיקה זה משהו שהתעסקתי בו הרבה בעבר באופן גלוי. עם השנים אני מעדיף להתעסק בה באופן סמוי יותר. למשל בעבודה שבה נראה עץ זית עתיק ליד החומה, ועל החומה כתוב משפט בערבית, 'חמאס, חמאס, אחדות לאומית' – זו סיסמה שקוראת לאחדות לאומית בין כל הפלגים של החמאס, מסר מאוד פוליטי וישיר, שיכול להבין אותו רק מי שקורא ערבית ומצוי פה ברקע".

בין עצי זית ואבנים. "ללא כותרת", גסטון צבי איצקוביץ

עצם הבחירה לצלם בירושלים, ליד החומות, מצביעה על אוריינטציה פוליטית ברורה. אי אפשר להציג מבט תמים כשבוחרים במקום טעון כל כך. גם בעבר, כשבחר לצלם בהתנחלויות, איצקוביץ חתר לעיסוק הפוליטי הישיר. "אני אדם שתמיד התעניין בפוליטיקה", הוא אומר, "בדיוק סיימתי סדרה של צילום דמויות בסביבה שלהן, וצילום של מתנחלים בהתנחלויות המשיך אותה. צילמתי בהתנחלויות, במאחזים, בכל התיישבות יהודית מעבר לקו הירוק. בתוך כך היתה גם ההתנתקות, והצילומים הוצגו בגלריה טבי דרזנר. מעט צילום פוליטי נעשה בארץ דרך הטריטוריה המתנחלת, דרך דמות המתנחל ולא הנכבש, וזה מה שיצר עניין. לי ברור מי הכובש ואני יודע שאנחנו הכובשים. אבל ניסיתי באמצעות העבודה הצילומית להבין יותר לעומק את הדברים, לא להציג רק כותרות של טוב ורע. בסוף אני נשאר עם אותה ידיעה, אבל מצליח, דרך התהליך, להיחשף למורכבויות".

למרות העיסוק בפוליטיקה והעובדה שחלק סטודיו עם צלם העיתונות מיקי קרצמן, המתלווה הקבוע של גדעון לוי, הצילום של השניים שונה מאוד. "מיקי מדבר בשפה של צלם עיתונות, וגם הוא מעיד על עצמו ככזה", אומר איצקוביץ. "שנינו מטפלים בסוגיות פוליטיות חברתיות, אבל זה לא מציב אותנו באותו מקום. מיקי מטפל בזה באופן גלוי, ואני כבר תקופה עוסק במקום הסמוי של הפוליטיקה בצילום. אני לא צלם אקטיביסט, של מסרים פוליטיים. מי שיודע להתבונן ברגישות בצילומי ההתנחלויות, יראה שאין פה פעיל פוליטי שיצא לצלם. קל לתייג אותי ככזה, אבל זה לא נכון".

לא מפריע לך להציג במוזיאון, בעקבות מחאת האמנים והטענות הרבות המופנות כלפיו?"לא. אני כמעט יכול להשוות זאת לחוסר הנוחות של לחיות בארץ עם הדעות הפוליטיות שלי. אני הרי לא אעזוב את הארץ. חלק מהעניין הוא להיות פעיל בתוך זה. אני מסכים עם הרבה מהסוגיות שעלו במחאה, בעיקר עם הדרישה למקצועיות, זה לגיטימי לחלוטין. זה לא אומר שבגלל זה לא אציג במוזיאון".

מוצג במקום הנכון. העבודה "ללא כותרת (פיצוץ)",גסטון צבי איצקוביץ

רוחניות אמיתית זה מסי  איצקוביץ נולד בבואנוס איירס ב־1974 ועלה לישראל בגיל 6. הוא למד צילום בבית הספר לצילום ואמנות מוסררה, ואת התואר השני סיים בבצלאל. הוא גדל בבאר שבע, סביבה שהוא מרבה לצלם באופנים שונים. "באר שבע זה לא מקום שיש בו אמנות, אין מוזיאונים, אין גלריות", הוא מספר, "גם לא גדלתי בבית שאמנות חיה בו, זה לא שנסענו לאירופה לראות מוזיאונים. בתיכון למדתי בכיתה י', במגמה לצילום, ואיכשהו תמיד ידעתי שזה מה שאני אעשה".

איך מתבטא המקור הארגנטינאי שלך באמנות?"אני חושב שכל מה שאני עושה בצילום זה מסע לחיפוש שורשים, כדי להבין טוב יותר את המקום שלי פה. המסע שעוברים כשמגיעים ממקום אחר, מתרבות אחרת, הוא משמעותי, בכל גיל, ואני עסוק בגילוי שלו כל הזמן. באתי לארץ בגיל צעיר, אבל הבית ממשיך להיות המקום שממנו באת. אתה גדל אחרת כשההורים שלך ממקום אחר. למשל, ההורים שלי לא היו בצבא, לא קיבלתי בבית שום דבר שקשור בסיפורים מהצבא, חוויות, כשאבא שלך קרבי זה נכנס לשיח. לא בהכרח תלך בדרכו, אבל קיבלת משהו ממנו. אני לא חוויתי הרבה דברים שקשורים בישראליות דרך ההורים שלי, והייתי צריך לגלות לבד. ההסתובבות שלי בארץ לצלם נופים, מקומות, הגדרת הנושאים לי, הגילוי הגיאוגרפי, הבחירה בנושאים מתוחים וטעונים - כל אלה קשורים לכך".

למה יש לך שני שמות?"אני גסטון. כשעליתי לארץ אמרו בבית הספר שאני צריך שם ישראלי. סבא שלי היה הרשל, ובגלל שהרשל זה צבי, כך קראו לי. אני הרגשתי גסטון, אבל קראו לי צבי. גדלתי כך עם סכיזופרניה מסוימת, אבל לא מצדי, יותר מצד האחרים, תמיד עניין אותי לראות מי יקרא לי צבי ומי גסטון. ברמת ההזדהות אני אומר שקוראים לי גסטון, אבל אחרי כל כך הרבה שנים אני לא יכול לוותר על הצבי. היום זה גרוע יותר בגלל ג'סטין ביבר. כשאני מצלצל לבזק או הוט, למשל, אנשי שירות קוראים לי ג'סטין".

נראה לי שעם כל הכבוד לשם, היסטוריה ושורשים, הארגנטינאיות שלו באה לידי ביטוי במקום אחר, מקום שגורם לעיניים שלו לנצוץ באמת. "כדורגל הרבה יותר חשוב מצילום", הוא אומר. "מסי זה משהו רוחני בשבילי. אני חולם עליו בלילות. כדורגל זה מופע התרבות הכי גדול שיש, כמובן לא כדורגל ישראלי. לגבי מסי, זאת זכות ומתנה ענקית לחיות בדור שחווה אותו לייב ולא צריך לשמוע עליו סיפורים. לנו כארגנטינאים יש זכות כפולה, בגלל מראדונה".

אז למה אתה לא מצלם כדורגל?"כדורגל? בארץ? אין מה לצלם".

» גסטון איצקוביץ - לפני הספירה, עד ה-31.5. מוזיאון תל אביב, שדרות שאול המלך 27, תל אביב. שעות פעילות: א' סגור ב', ד' 16.00-10.00 ג', ה' 22.00-10.00 ו' 14.00-10.00 שבת 16.00-10.00.

*#