עיר בינה: הערים החכמות הן הדבר הבא - אמנות - הארץ

עיר בינה: הערים החכמות הן הדבר הבא

טכנולוגיות חדשות מאפשרות לתכנן ערים הרבה יותר טוב מפעם, על ידי מעקב אחר תנועת האופניים שלכם למשל. בתל אביב עוד לא שמעו על זה, אבל במחשבה שנייה, אולי עדיף ככה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
עמית קלינג, עכבר העיר

ביום שישי חם במיוחד בתחילת יולי אשתקד קווי האוטובוס בתל אביב התחלפו פתאום. טוב, זה לא היה לגמרי פתאום: חולקו עלונים ונתלו שלטים, אבל התקשורת עם גורמי השלטון המקומי (וגורמי שלטון בכלל) היא לרוב עניין כל כך מעיק, שהאזרח הממוצע ממיר אותה למעין רעש רקע מתמשך. לא שהעלונים היו ברורים מדי: הם כללו בעיקר שרטוטים אבסטרקטיים של קווי אוטובוס, מסודרים לפני סכמת צבעים מסתורית, ובנקודות החפיפה בין הקווים בכלל היה בלתי אפשרי להבין מי הולך לאן ולמה. הנקודה היא שבוקר אחד רוב הציבור התעורר לתוך מציאות שבה שינו לקווים את המספרים, פיצלו אותם, איחדו אותם, ביטלו אותם וחידשו אותם, העבירו אותם תחנות, סגרו תחנות ופתחו חדשות ובחלק מהמקומות אפילו לא טרחו לעדכן את השילוט (הנסיעות, כמובן, גם התייקרו מעט). התוצאה היתה בלתי נסבלת: עשרות מזיעים ומזיעות מבולבלים וכועסים מחכים לקווים שלא מגיעים, עולים על קווים לא נכונים, מתרגזים על הנהג, על נוסעים אחרים ועל האנשים ששכרה חברת דן כדי שישבו בקווים החדשים ויחלקו את העלונים הלא יעילים לציבור הרחב. זו היתה שעתם היפה של נהגי המוניות.מאז הרפורמה עברה חצי שנה. העובדה שרוב התושבים הספיקו לשכוח שהיא קרתה בכלל אומרת הרבה על האופן שבו אזרחים מתנהלים במרחב העירוני – כמו בתוך רצף של חוקים שרירותיים שצריך לשרוד בתוכם, בדיוק כמו שלא שואלים למה לוקחים מאיתנו דווקא כך וכך אחוזי מס, או מדוע דולר אחד שווה דווקא כך וכך שקלים חדשים. כל הרכיבים בסיפור הזה – גם האוטיזם של הרפורמה, גם התגובה הכועסת ואז אפאטית של הציבור – הם מקרה קלאסי של חוסר תקשורת בין האזרח לרשויות. אבל זה שההתנהלות הזאת קלאסית עוד לא אומר שהיא כאן לנצח: בשנים האחרונות נכנס לעולם האדריכלות מושג חדש – ערים חכמות – שעשוי לשנות את האופן שבו ערים פועלות וחושבות. כן, חושבות. כי אם לגשר לונדון, למשל, יש חשבון טוויטר (סיפור אמיתי), אז למה שערים לא יוכלו לחשוב?

בית שמש כמשל נכון להיום לא קיים מושג אחיד שמגדיר באופן חד וברור מהי עיר חכמה, אבל בגדול, אפשר לדבר עליה בתור ניסיון לאסוף ולעבד את כלל הידע הזמין על תושבי העיר, ואז להשתמש בו לטובת תכנון נכון יותר. "כשאני מתכננת היום, אני תקועה עם סטטיסטיקה בת שלוש או חמש שנים", מספרת האדריכלית איילה רונאל, בעלת משרד תכנון ערים בירושלים ומרצה באוניברסיטת תל אביב, "תסתכל על בית שמש: כולם עכשיו מופתעים מזה שפתאום יש חרדים. בנו שם שכונה חילונית, אבל החיים הפתיעו אותם. החוכמה היא לקחת נתונים ולצפות אילו צרכים יעלו מהם, אבל העתיד מגיע מהר מדי. המשימה היא להפוך את התכנון למשהו לא סטטי שיכול להשתנות בזמן אמיתי. הנתונים שאני זקוקה להם פשוט מגיעים מאוחר מדי, והצרכים של האוכלוסייה משתנים בינתיים". הכלי המרכזי של העיר החכמה – והמילים הבאות עלולות בהחלט להטריד קוראים מסוימים – הוא מעקב ותצפית אחר התושבים. "במחקרים היום לוקחים בסיס נתונים של מוניות עם GPS", מסביר יואב לרמן, דוקטורנט במחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב וכותב הבלוג "עוד בלוג תל אביבי". "בוחנים את התנועה בהן, וככה אפשר להבין איפה ומתי המקומות המרכזיים בעיר. בלונדון למשל, בתוכנית בסגנון התל-אופן, שמו GPS על האופניים, שמקליט את הנסיעה. אפשר לראות איפה אנשים רוכבים במהלך היום וככה להבין איך לתת שירות טוב יותר: איפה למקם עוד עמדות השכרה או איפה לסלול עוד שבילי אופניים".איפה באמת צריך שביל אופניים? (צילום: אילן כרמי)אפשר בקלות להצליב את המידע הזה עם פרטי המשכיר, ובעצם לעקוב ככה אחרי אנשים."זאת שאלה מעניינת, אבל בסופו של דבר, כשהמידע הזה נאסף ומגיע למי שצריך לעבור עליו, הוא לא יודע למי הוא שייך. אתה נבלע בהמון – כאן עברו 100 איש, שם עברו 200. אז הפרטיות של האנשים מוגנת. נכון, צריך לדעת איך לעשות את ההפרדה של המידע, ויש פה גם אינטרס מסחרי – החברות שמספקות את השירותים האלו יודעות על האנשים, בסופו של דבר, די הרבה. כרגע, למרות כל התכנון וכל המתכננים – אנחנו בעצם יודעים מעט מאוד על מה שקורה בתוך העיר, על איך אנשים מתנהגים, על הרגלי התנועה שלהם".גם רונאל לא מודאגת מסוגיית הפרטיות. "בהפגנות שהיו בקיץ, איך ידעו כמה אנשים יש שם? לפי התאים הסלולריים", היא אומרת, "בסך הכל, זה לא כזה מפחיד. לאורך ההיסטוריה הרגנו הרבה אנשים גם בלי ערים חכמות. השאלה שיותר מטרידה אותי היא מתי ואיך נשכיל כמתכננים מצד אחד וכבונים מצד שני לאסוף את הנתונים האלו".המעקבים האלה מהווים עדיין חלק זעיר ובעיקר תיאורטי מהעיר החכמה, ורוב הפיתוחים בתחום עוסקים כרגע בעיקר במערכות ממוחשבות שמקצרות את התקשורת בין האזרח לרשויות. "קל להיות ציני ולהגיד 'זה קפיטליסטי, רק IBM ירוויחו מזה', אבל אני חושבת שזה דווקא פנטסטי", טוענת רונאל. "מה שמתחיל כמערכת של ריכוז ושליטה עשוי להגיע דווקא למקום ההפוך, של התארגנויות קהילתיות אלטרנטיביות ומעניינות. צריך ליצור חוויות עירוניות חדשות. למשל, כמות תאורה שמשתנה בהתאם לכמות המשתמשים בכיכרות, אור וצל שמשתנים בהתאם להתקהלות של אנשים במקום מסוים. אבל גם המשמעות של מבנה ציבורי: ברמה הכי פשוטה - תאר לך שכבר לא צריכים את בניין העיריה. כל התקשורת מולה תהיה מקוונת. אבל אני עדיין צריכה מקום ציבורי, אז מה המשמעות שלו? מה יקרה בו? אולי זה צריך להפוך למשהו קהילתי. השלטון כרגע נתפס כדבר שיש לו שני תפקידים – עושה צרות ונותן שירותים. בכל מקרה, לא משהו שיש לי חלק בו. אבל אני רוצה ליצור קהילה שבה אני לא אנונימית; להביא משהו מהרשת החברתית למרחב הפיזי".נניח שהפרטיות תישמר. מה עם אנשים שאין להם סמארטפונים כי אין להם כסף או שהם לא טכנולוגיים במיוחד? לא ייקחו אותם בחשבון? "כל מהלך שאתה עושה מדיר מישהו. אבל אנשים ימצאו את המעקפים שלהם. יהיו חברות שייסגרו בתוך עצמן, גם אם בסך הכל, אפילו כשאתה הולך לגדל עזים בגליל, אתה לא באמת יכול להתנתק מזה שהעולם מתקדם. אין מה לעשות, אי אפשר לעצור את זה".

בניין הוא לא אפליקציה אבל לא כולם מחכים בקוצר רוח שהחידושים בסגנון יגיעו העירה. בעיריית תל אביב עוד לא שמעו על העניין ולא פועלים בכיוון, אבל יש מי שטוענים שבמקרה הזה, זה ממש לטובתנו. האדריכל שרון רוטברד למשל, מחבר הספר "עיר לבנה, עיר שחורה", לא ממש מודאג מאיסוף הנתונים הפולשני של העיר החכמה, אבל גם רחוק מלהתרשם ממנו. "אז שיאספו נתונים דרך סמארטפונים", הוא אומר, "כמו מכל דבר, יהיו אנשים שיפסידו ויהיו אנשים שירוויחו מזה. השאלה היא מה ידעו לעשות עם הנתונים האלה? אסטרטגיה של בנייה בעיר זה לא רק לדעת מי הולך לאן, כמה ומתי. צריך להבין את הדברים בצורה יותר עמוקה. לגבי הפרטיות, גם ככה אוספים עלינו נתונים כל הזמן, אז זה לא משהו שצריך להיכנס לחרדות לגביו דווקא עכשיו".ראשי עיר הם או חכמים או טיפשים. רון חולדאי (צילום: אורן זיו)גם בלי קשר לפריצה המטרידה לפרטיות התושבים, רוטברד סבור שההייפ סביב הערים החכמות ידעך עוד לפני שלכיכר דיזנגוף יפתחו חשבון פייסבוק משלה. "כבר בשנות ה-80 דיברו בלי סוף על בניינים חכמים, שהרעיון הזה של עיר חכמה הוא כנראה המשך שלו", הוא אומר, "לא יצא מזה שום דבר רציני. בניין הוא בסך הכל דבר די טיפש: תעשיית הבניין היא התעשייה שהתקדמה הכי מעט ב-200 השנים האחרונות. לפני 100 שנה בנו בתים מבטון ופלדה, וגם היום בונים אותם מבטון ופלדה. איך אפשר להשוות את זה לשינויים שעברו, למשל, על תעשיית המידע?".אבל ערים חכמות הן בדיוק הניסיון לעדכן את תעשיית הבניין בעזרת תעשיית המידע."נכון, אבל אני בספק אם זה יעמוד במבחן התוצאה. הבניינים האלה נפלו ברמה האדריכלית. אין מה לעשות, בניין הוא לא אפליקציה לסמארטפון. חשבו שיעבירו כל מיני כבלים, וזה יעבוד, אבל הבתים האלה נראים טוב רק בארכיטקטורה הדיגיטלית. כשזה נבנה, זה אף פעם לא נראה טוב כמו ההדמיה. ומה זה כבר ערים חכמות? לערים יש ראשי עיר, טיפשים או חכמים, שעושים החלטות טיפשות או חכמות. וגם אז הם תלויים בעוד הרבה אנשים, טיפשים או חכמים, שמשפיעים על היישום שלהן".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ