כיסוי ראש או חצאית מיני: מיהי אישה חופשייה?

המחאה על הדרת הנשים היא לא מאבק בין חרדים לחילונים, היא מאבק בין צניעות לחופש. הראשון הוא ערך נעלה, והשני אשליה שחוקה

דנה שוופי, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
דנה שוופי, עכבר העיר

לא ברור לי באיזו נקודה בזמן החליט האדם הדתי כי מן הראוי לכסות את אשתו ואת בנותיו בשק. איך התפתחה המשוואה הזו, שקיימת בעיקר ביהדות ובאסלאם, שאומרת שהסתרה מוחלטת של הגוף והשיער בפיסות בד, היא שוות ערך לאמונה. איך קיבל הערך “צניעות” את הפרשנות שלפיה ראוי לנטרל אשה לא רק מכל הרכיבים הנשיים שלה, אלא גם מכל הרכיבים האנושיים שלה. כי לשים שק על אשה זה לבטל את גופה, את רצונה, את נפשה, את מיניותה ואת אישיותה. זה להפוך אותה לכלי פונקציונלי לייצור של ילדים, לעבודת כפיים, לשירות של אחרים.

דעי את מקומך

לפי החרדים הצניעות היא דרך נעלה, ועל כך אין ויכוח בשום מגזר. צניעות היא אחד הערכים הנעלים הבודדים ששרדו משחר ההיסטוריה ופילסו את דרכם אל העולם המודרני. כולם מסכימים שבאופן כללי להיות צנוע זה דבר חיובי. אלא שהחרדים לקחו את הצניעות כתירוץ וגייסו את הערך הזה לטובת סדרה של פעולות מדכאות: הפרדה על המדרכה, הפרדה באוטובוסים, הפרדה בבית הכנסת, הפרדה בצבא, ובאופן כללי תקעו את האשה הרחק מאחור בכל מרחב שבו זה התאפשר להם. הם לקחו את הצניעות, הפרידו אותה מכל משמעות עמוקה והפשיטו אותה לאמירה מאוד ברורה של “דעי את מקומך”.

הדוסים גם הטמיעו את הצניעות הזו לתוך האיקונוגרפיה היומיומית שלהם. הם פוצצו את הרחובות בשלטים שמצווים על בנות ישראל לשמור על צניעות, או כאלו שמצווים על נשים לא צנועות שלא לעבור בתוך השכונות שלהם. הם השתמשו בצניעות כדי לסמן טריטוריה במובן הפרימיטיבי ביותר. אנחנו, הם אומרים, יכולים להציב שלט שאומר “זה השטח שלנו”, אבל את, כחלק מההסכם הזה, לא יכולה לסמן טריטוריה אפילו על עצמך ולומר “זה הגוף שלי”. 

הדרת הנשים במגזר החרדי עוררה באחרונה גל מטורף של תגובות בכל רחבי הארץ, כולל התנצחות מבדרת בין לבנת ללבני בשאלה מי יותר פמיניסטית. אבל לא בטוח שיש למגזר החילוני תשובה אמיתית לעניין הזה. אצל החילונים, לבוש חושפני הפך לסמל של ליברליות וחירות. אבל לפי היגיון פשוט, דווקא כשאתה מוריד לאשה את הכיסוי אתה עושה לה הפשטה, הופך אותה לדבר חד ממדי, ל”קולב”, כפי שאוהבים להגיד בתעשיית האופנה. ואם לבוש חושפני הוא לא הפתרון, אז אולי לפחות לבוש אופנתי. הריאקציה החילונית לשלטים התלויים בשכונות החרדיות היא הגרסה האוחצ’ית שאומרת “אל תעברי בשכונתנו אלא אם את לבושה מהמם”. האם זו לא הפשטה נוספת? אופנה מעצימה את האני, מבדילה מההמון ומלאה בכל מיני תכונות פוסט מודרניות חיוביות כאלה. אבל במהות שלה היא ההפך מצנועה, היא ראוותנית.

ההפך מצנועה זאת אופנתית, לא דווקא מיני וחצאית. "אחת שיודעת" (צילום מסך)

בין חצאית המיני לחוק לשון הרע

אבל התשובה שהחילונים שולפים הכי מהר והכי טוב היא חופש. אם המסר של החרדים הוא “תהיי צנועה”, אז זה של החילונים הוא “תהיי חופשייה”. אלא שהמינוח הזה, בתקופה שבה טוחנים לנו מכל הכיוונים שאנחנו למעשה לא חופשיים בכלל – לא כלכלית, לא חברתית, בטח לא פוליטית - הוא לא יותר ממס שפתיים. חופש הוא אשליה, סתם בולשיט, כך מוכרים לנו מכל הכיוונים. את יכולה להיות גיבורת מאבק מדהימה אם את מתעקשת לשבת בקדימה של האוטובוס, אבל את לא יכולה להיות חופשייה רק כי לבשת גופייה וחצאית מיני. אלו לא יעזרו לך להילחם בחוק לשון הרע או בטייקונים. השקר של הטענה לחופש הוא נורא שקוף, ולכן המאבק של החילונים הוא לא באמת מוצלח. השקר של הדתיים, לעומת זאת, הרבה יותר מורכב וקשה לזיהוי. הם אומרים, לכי תהיי צנועה, כלומר לכי תאמצי לך תכונה אנושית חיובית. מי יכול להתווכח עם זה?

המאבק האמיתי פה הוא לא בין רטוריקה דתית לחילונית. המאבק האמיתי הוא בין רטוריקה חילונית לבין עצמה, בין הערכים שמצפים שנאמץ במאבק מול החרדים לבין השבירה היומיומית שלהם בכל שאר מסגרות המאבק.   

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ