עדי הררי, עכבר העיר
עדי הררי, עכבר העיר

מדי שנה מוצגות תערוכת צילומי העיתונות הבינלאומית, World Press Photos והתערוכה המקומית, "עדות מקומית" זו לצד זו. שתיהן יחד משקפות דרך עיינה של העיתונות המצולמת אירועים חד פעמיים ורגעים מיוחדים שעצבו את השנה החולפת. בכירי צלמי העיתונות בישראל וברשות הפלשתינית הגישו מועמדות לתערוכה "עדות מקומית", והטובות ביותר נבחרו על ידי צוות שופטים ומוצגות בתערוכה. שבוע אחרי שנפתחו התערוכות והוכרזו הזוכים, זה הזמן להכיר את הפנים שמאחורי המצלמה והסיפורים האישיים שמאחוריהם.

תערוכת צילומי עיתונות - לכל הפרטיםאקטואליה שצובטת את הלבהוכרזו הזוכים בתערוכת "עדות מקומית" 2011

כשחדשות הופכות לפרופוגנדה: איליה יפימוביץ איליה יפימוביץ' הוא צלם עצמאי שעובד עבור סוכנות ידיעות רוסית Itar Tass. התמונה המפורסמת מאותו יום בשכונת סילוואן נמכרה לסוכנות הידיעות הצרפתית AFP וזכתה במקום הראשון בתערוכה.

"באותו היום התקיימה הלוויה בשכונת סילוואן במזרח ירושלים ואני עליתי לירושלים לצלם עבור סוכנות הידיעות הרוסית. הלוויות קודמות שהתקיימו במקום הפכו למהומה גדולה והתפרעויות, ולכן ידענו שצפוי שם אי סדר. עמדנו בצומת מרכזית שנמצאת מעל אוהל ההפגנות שמתקיימות בשכונה, ממש בירידה מהסינמטק, והיו שם חבורת ילדים שיידו אבנים על מכוניות חולפות. כל מכונית שעברה הם בדקו אם הנהג יהודי ויידו עליו אבנים. בשלב מסוים שרשרת מכוניות עברה והילדים רצו לעבר הרכב והחלו ליידות עליו אבנים, הנהג הסיט את ההגה ופגע בילדים. כל האירוע דעך מאוד מהר, זה היה מאוד מוזר לראות. בדרך כלל אחרי מקרה כזה האירועים מתלהטים, אבל הייתה הרגשה של נקודת שיא באותו היום".

"התמונה הזאת ללא ספק שנויה מאוד במחלוקת. התפקיד שלי כצלם הוא לתעד את המתרחש – הרי האירועים שאני מצלם היו קורים עם או בלי נוכחות המצלמה. אני התחלתי לצלם עיתונות כי רציתי לראות בעיניים שלי איך הכול נראה, בחדשות כל כתב מכניס את הדעות האישיות שלו. לעיתונות פה בארץ יש בעיה מאוד גדולה כשהצלם הופך להיות חלק מהחדשה – ואז זה לא חדשות, זו פרופגנדה. הקורא הממוצע צריך לדעת לקרוא בין השורות ולהבין את הדבר האמיתי, ולא את דעתם של כתבים ועורכים מסוימים".

» לכתבה המלאה עם איליה יפימוביץ'

דרס או ברח? התמונה הזוכה, איליה יפימוביץ'

קיץ האוהלים של יובל טובול יובל טבול, צלם עצמאי שעובד עם מוסף הארץ ומרצה במכללת ספיר, זכה עם סדרת התמונות "דמויות מפתח במחאת האוהלים" בתואר "סדרת השנה".

"רציתי לייצר התבוננות שקטה וישירה ללא שום סימבול של המחאה  - רק המבטים של גיבוריה. המחאה החברתית שהתעוררה במהלך הקיץ האחרון בישראל מאוד ריגשה אותי. במובנים רבים עוד לפני שהיא החלה הייתי כבר חלק ממנה. הזדהיתי עם המסרים שלה, עם המצוקות אותן היא באה לפתור ובעיקר עם העומדים מאחוריה. במשך שעות רבות תיעדתי את המציאות המשתנה במאהל רוטשילד בתל אביב. כמו רבים אחרים צילמתי את הווי החיים, את ההפגנות ואת הדיונים, אך ככל שעבר הזמן הרגשתי שגם הם סימבול למשהו עמוק עוד יותר. חיפשתי את האנשים שעומדים מאחוריו. לכן שללתי המשך צילומי אווירה של אזור המאהל, והחלטתי לייצר מסמך תיעודי של מובילי המאבק, מנהיגיו המוכרים והאלמונים, וכן גם את אנשי אסטרטגיה ולוגיסטיקה, שעמדו מאחור ומשכו בחוטים. החלטתי שאני רוצה ליצור תקריבים של דמויות המפתח ולהתמקד בעיקר במבט של כל אחד מהם. רציתי ליצור מעין מחקר צילומי אחיד לחלוטין ברמת הביצוע והעריכה". » לכתבה המלאה עם יובל טבול

האנשים ששינו את הקיץ האחרון. מתוך סדרת התמונות של יובל טבול

הקבצן השמח של ליאור פתאל ליאור פתאל הוא צלם עצמאי. סדרת הצילומים שלו המתעדת את שמואל לשד - ליצן, קבצן וניצול שואה בן 100 המופיע ברחובות חיפה, זכתה במקום השני בקטגורית "דיוקנאות".

"פגשתי לראשונה את נושא הצילום שמואל לשד, ליצן קבצן בן 100, ברחוב מקבץ נדבות. הוא ניגן לבת שליו שר שיר ילדים, באותו הרגע החלטתי לפנות אליו ולבקש להתלוות אליו במשך כשבועיים בכדי לצלם את הסדרה. מה קרה אחרי? שמואל ממנף את הפרסום - הוא עדיין ברחוב, לבוש כליצן".

"מטרת הסדרה הייתה להביא את שני הצדדים שזיהיתי בשמואל. כמו סופרמן וקלרק קנט, גם לשמואל יש את חליפת הגיבור שלו  שמשנה את דמותו. כאשר שמואל לובש את חליפת הליצן ומנגן באקורדיון, קשה להאמין שמדובר באדם בן 100 שברח מהנאצים. כליצן הוא מלא שמחת חיים, מקבץ נדבות שלא ממש דואג לכמות הכסף שהוא אוסף כמו למידת האושר שהוא מסב לעוברי אורח. זהו צד ה"גיבור על" אשר משך אותי אליו כנושא לצילום. מצד שני, בבית, בבגדיו הרגילים, מתגלה שמואל כאדם מבוגר. גבר בן 100 על כל המשתמע מכך, שחי חיים רגילים לחלוטין והוא קונטרסט אדיר לדמות הליצן המוזיקלי".

» לכתבה המלאה עם ליאור פתאל

הליצן העצוב ביותר. סדרת התמונות של ליאור פתאל

מסיבת יום ההולדת של אורן זיו  אורן זיו הוא צלם מערכת של עכבר העיר וחבר בקולקטיב הצלמים אקטיבסטילס. הצילום צולם עבור עכבר העיר בזמן המחאה החברתית בקיץ, באחת ההפגנות הגדלות שהתקיימו מידי יום שבת. הוא זכה במקום השני בקטגורית "חיי היום -יום". סדרת צילומים נוספת של זיו המתעדת הריסת בתי המגורים של משפחה בלוד, זכתה במקום הראשון בקטגורית "חברה וקהילה".

"צילמתי את מחאת האוהלים מיומה הראשון. בהתחלה לכתבה של כתב העיתון רגב קונטס, שהיה מיוזמי המחאה וניהל יומן שתעד את השבוע הראשון שבו גר באוהל בשדרות רוטשילד. אחר כך, לאורך כל חודשי המחאה, צילמתי עבור העיתון את המאהלים השונים ואת ההפגנות".

"את הצילום בתערוכה צילמתי בזמן אחת העצרות הגדולות, לאחר שהצעדה הסתיימה והחלו הנאומים. בכל ההפגנות הגדולות תמיד חפשתי גגות ומרפסות כדי להראות את גודל המחאה. הבעיה היא שרוב הצילמים מלמעלה נראים אותו הדבר וכמעט תמיד לא מעבירים את התחושה של ההפגנה עצמה ושל המפגנים. את הצילום הזה צלמתי מגג באבן גבירול, מזווית שבה היה ניתן לראות את הבמה והקהל, אבל בעיקר את המרפסת בקומה שמתחת לגג, שבה צעירים חגגו יום הולדת. מה שאני אוהב הצילום הוא שלא ברור האם הם חוגגים כחלק מהמחאה, ומשתתפים בה מתוך המרפסת שלהם, או האם הם מתעלמים ממנה ומתרכזים בחגיגה הפרטית שלהם".» לכתבה המלאה עם אורן זיו

חגיגה פרטית או מחאה כללית? התמונה של אורן זיו

משה קצב החמוץ של אוהד צויגנברג

אוהד צויגנברג מצלם בארבע השנים האחרונות עבור אתר ynet. התמונה שלו מהמשפט של משה קצב הגיעה למקום שלישי בקטגורית "חדשות".

"התמונה צולמה עבור ynet במשפטו הראשון של משה קצב, בשלב הטיעונים לעונש בבית המשפט המחוזי בתל אביב. התבקשתי להגיע בשעות הבוקר המוקדמות ומקמו את כל הצלמים במקום מסוים. צלמנו כמה צילומי אווירה ואז משפחת קצב הגיעה מרחוב שאול המלך. כבר בהתחלה המלווים והשומרים נקטו באלימות כלפינו וכלפי הציוד, ודרשו שלא נצלם את משה קצב, כדי שחלילה הוא לא יוצג באור שלילי".

"כשהגיעה הידיעה שהוא צפוי לשבע שנות מאסר, התכוננו אני ועוד כמה צלמים בודדים שהיו בעמדה מחוץ לבית המשפט. הרגשתי שאני מחכה עם העדשה שלי כמו צלף שמחכה לקורבן שלו, ידעתי שאסור לי לזוז ובטח לא להסיט לרגע את המבט. משה קצב יצא עם משפחתו ופמלייתו – כולם מגוננים ומגדרים אותו ומנסים לחסום כל דרך לצלם אותו. ואז זה קרה. דרך העדשה שלי ראיתי זווית פתוחה ישר לקצב. הוא עמד והסתכל ישר אלי עם הבעת פנים חמוצה, וחשק שפתיים בצורה של נשיקה. לא חשבתי פעמיים ופשוט צלמתי את הרגע הקפוא הזה, שלדעתי מספר סיפור שלם - סיפור שלקח לבית המשפט חמש שנים לספר. אני לא יודע אם הוא בעצמו היה מודע להבעת הפנים שלו באותו הרגע".

"אחרי שכל הכאוס נגמר וכל המתח האישי ירד, שלחתי במהירות את התמונות למערכת וכבר אז הבנתי שיש לי ביד תמונה חזקה שהולכת ללוות הרבה מאוד כתבות בסיקור הפרשה. זה היה מסוג הרגעים הקסומים האלו שצלם תופס פריים מסוים ומרגיש אנרגיות שמצליחות להקפיא את הגוף ביחד עם הרגע שבתמונה".

» לכתבה המלאה עם אוהד צויגנברג

סיפור של חמש שנים בפריים אחד. צילום של אוהד צויגנברג

» תערוכת צילומי עיתונות, עד ה-28.1. מוזיאון ארץ ישראל, חיים לבנון 2, רמת אביב, תל אביב. שעות פתיחה: א'-ד' 10:00-16:00, ה' 10:00-20:00, סופ"ש: 14:00-10:00

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ