עדי הררי, עכבר העיר
עדי הררי, עכבר העיר

מדי שנה מוצגות תערוכת צילומי העיתונות הבינלאומית, World Press Photos והתערוכה המקומית, "עדות מקומית" זו לצד זו. שתיהן יחד משקפות דרך עיינה של העיתונות המצולמת אירועים חד פעמיים ורגעים מיוחדים שעצבו את השנה החולפת. בכירי צלמי העיתונות בישראל וברשות הפלשתינית הגישו מועמדות לתערוכה "עדות מקומית", והטובות ביותר נבחרו על ידי צוות שופטים ומוצגות בתערוכה. שבוע אחרי שנפתחו התערוכות והוכרזו הזוכים, זה הזמן להכיר את הפנים שמאחורי המצלמה והסיפורים האישיים שמאחוריהם.

תערוכת צילומי עיתונות - לכל הפרטיםאקטואליה שצובטת את הלבהוכרזו הזוכים בתערוכת "עדות מקומית" 2011

לכל הכתבות בסדרה:איליה יפימוביץ': כשחדשות הופכות לפרופוגנדהקיץ האוהלים של יובל טובולהקבצן השמח של ליאור פתאלמסיבת יום ההולדת של אורן זיו

מי אתה?"שמי אוהד צויגנברג בן 32 מירושלים. בארבע השנים האחרונות אני מצלם עבור אתר ynet. התמונה שלי מהמשפט של משה קצב הגיעה למקום שלישי בקטגורית "חדשות".

מה הסיפור שמאחורי התמונה?"התמונה צולמה עבור ynet במשפטו הראשון של משה קצב, בשלב הטיעונים לעונש בבית המשפט המחוזי בתל אביב. ביום לפני המשפט נעשו הכנות במערכת, ובלילה שלפני לא הצלחתי להירדם מרוב התרגשות. אני מכיר משיחות עם צלמים אחרים שלפני אירועים תקשורתיים חשובים, המחשבות על מה יהיה ואם נצליח לתת את הפריים האחד שמנצח, מקשים מאוד להירדם. אני זוכר שהתבקשתי להגיע בשעות הבוקר המוקדמות ומקמו את כל הצלמים במקום מסוים. צלמנו כמה צילומי אווירה ואז משפחת קצב הגיעה מרחוב שאול המלך. כבר בהתחלה המלווים והשומרים נקטו באלימות כלפינו וכלפי הציוד, ודרשו שלא נצלם את משה קצב, כדי שחלילה הוא לא יוצג באור שלילי".

סיפור של חמש שנים בפריים אחד. צילום של אוהד צויגנברג

"כשהגיעה הידיעה שהוא צפוי לשבע שנות מאסר, התכוננו אני ועוד כמה צלמים בודדים שהיו בעמדה מחוץ לבית המשפט. הרגשתי שאני מחכה עם העדשה שלי כמו צלף שמחכה לקורבן שלו, ידעתי שאסור לי לזוז ובטח לא להסיט לרגע את המבט. משה קצב יצא עם משפחתו ופמלייתו – כולם מגוננים ומגדרים אותו ומנסים לחסום כל דרך לצלם אותו. ואז זה קרה. דרך העדשה שלי ראיתי זווית פתוחה ישר לקצב. הוא עמד והסתכל ישר אלי עם הבעת פנים חמוצה, וחשק שפתיים בצורה של נשיקה. לא חשבתי פעמיים ופשוט צלמתי את הרגע הקפוא הזה, שלדעתי מספר סיפור שלם - סיפור שלקח לבית המשפט חמש שנים לספר. אני לא יודע אם הוא בעצמו היה מודע להבעת הפנים שלו באותו הרגע".

"אחרי שכל הכאוס נגמר וכל המתח האישי ירד, שלחתי במהירות את התמונות למערכת וכבר אז הבנתי שיש לי ביד תמונה חזקה שהולכת ללוות הרבה מאוד כתבות בסיקור הפרשה. זה היה מסוג הרגעים הקסומים האלו שצלם תופס פריים מסוים ומרגיש אנרגיות שמצליחות להקפיא את הגוף ביחד עם הרגע שבתמונה".

אם היית יכול לתעד במצלמה כל אירוע בעולם, מה היית בוחר ולמה?"הייתי רוצה להיות צלם עיתונות בזמן מלחמת העולם השנייה, ולתעד רגעים כמו הפלישה לנורמנדי. אני חושב שבתקופה שלפני העידן הדיגיטלי הייתה הרבה רומנטיקה בצילום עיתונות. צלם היה נוסע בהתראה קצרה למסעות ארוכים סביב העולם רק עם כמה מצלמות וסרטי צילום. חוץ מזה מאוד הייתי רוצה לתעד אזורי קרב, כזה שהכדורים שורקים מעלי. אני לא בעד מלחמות, אבל אם הם כבר קורות אז אני רוצה להיות זה שיצליח להעביר את העוצמה שבהם לתמונה המודפסת בעיתון".

מהי התמונה האהובה עלייך בתערוכה?"סדרת צילומים של נתי שוחט\פלאש 90 על יחידת מסתערבים אותם ליווה במשך חצי שנה, כשהוא מחופש בעצמו לחייל עם קסדה ושכפ"צ. מתוך הסדרה יש תמונה אחת שאהבתי במיוחד - שבה רואים ילדה ישנה במיטה ומעליה לוחם יחידה. העוצמה שבתמונה מגיעה הרבה מעבר לסיטואציה הביטחונית, זה עצם זה שהחייל נמצא במקום הכי אישי ובטוח של בן אדם -  החדר שינה. האדם הישן, ולא משנה באיזה גיל הוא, בכלל לא מודע למה שמתרחש וחיי לו בעולם של חלומות. עולם שבו יש הכול חוץ ממלחמה".

לא חודר לעולם העדין של השינה. הצילום של נתי שוחט/ פלאש 90

» תערוכת צילומי עיתונות, עד ה-28.1. מוזיאון ארץ ישראל, חיים לבנון 2, רמת אביב, תל אביב. שעות פתיחה: א'-ד' 10:00-16:00, ה' 10:00-20:00, סופ"ש: 14:00-10:00

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ