שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

על מגש של כסף: ארבעה משוררים יקשטו את שטרות הכסף החדשים

<P>שתי משוררות ושני משוררים הולכים להכנס לארנק שלכם על בסיס קבוע ממש בקרוב. אז מי אמר שמשוררים לא עושים כאן כסף? </P>

מתי שמואלוף, עכבר העיר
מתי שמואלוף, עכבר העיר

אין דרך קלה להסביר את הופעת הביזאר של המשוררים על שטרות הכסף החדשים. השופט העליון בדימוס יעקב טירקל, שעמד בראש הוועדה המייעצת, כנראה לא שמע על המרד המזרחי, ולא ראה איך אבידן מסתובב עם שקית של תרופות ומחפש היכן להניח את חרפתו בתרבות שדרכה עליו כמו ג’וק. השטרות החדשים מדלגים מעל צרות ההווה, היישר אל ארץ ישראל היפה והטובה והלבנה והמדומיינת. אף אחד לא מצפה שהוועדה שייעצה ליובל שטייניץ וסטנלי פישר תבחן את תהליכי ההחפצה וההפרטה הטוטאלית של השירה בישראל. דבר אחד ברור: המשוררים הישראלים היום עניים מתמיד, ויחזיקו בפחות שטרות חדשים מרוב האוכלוסייה שמקיפה אותם.

» מאבק המשוררים יוצא לדרך» המשוררים רוצים צדק חברתי

בין אלתרמן לג’יימס דין

התצלום של נתן אלתרמן נבחר לקשט את שטרות ה־200 שקל, מה שמאותת על מיקומו הרם בהייררכית היוקרה המקומית. בצילום שצפוי לעטר את השטר אלתרמן יפה, צעיר, בחולצה לבנה, מביט מעבר לנו. שיערו מסורק אחורה כמו ג’רי לי לואיס. הפנים במרכז והן עצומות וחסרות גוף. האייקון האלתרמני שנחקק בזיכרון הקולקטיבי דווקא רחוק מזה הצעיר, עם הפנים החלקות והמבט החוצה. ניתוח פלסטי מתוחכם נעשה בדימוי של אלתרמן. הזיכרון הקולקטיבי ההיסטורי נצמד לאלתרמן הבוהמי, הנהנתן האכזר, שונא הנשים. הזיכרון הזה יישאר רחוק מזה שיעבור מיד ליד בעסקאות סמים אפלות בשעת לילה מאוחרת. לא סתם מעדיפים לשכוח מהצילום המפורסם שלו עם הסיגריה, מביט פנימה, ראשו אפוף בעשן. זה שבו אלתרמן, כמו ג’יימס דין, מעשן סיגריה כדי להראות שהוא מורד. ישראל מעדיפה לזכור את עצמה צעירה לנצח, ולא מהורהרת, נרקיסיסטית, עסוקה בעצמה ומיוסרת.

ניתוח פלסטי מתוחכם. נתן אלתרמן

לכאורה, החלפת השטרות בישראל אמורה להתבצע כל 12 שנה. אבל לעתים רחוקות דברים מתנהלים כאן בהתאם לכללים. לפני שנה פסל שר האוצר את סדרת השטרות הקודמת שעליה המליצה הוועדה, שכללה אז את הנפיחות של תיאודור הרצל, דוד בן גוריון, יצחק רבין ומנחם בגין, כי היא לא כללה אף אשה. הוועדה המייעצת פתחה את הערך של “סחבה” במילון, וגילתה שהמשוררים נמצאים בתחתית העניין של החברה הישראלית, אי שם אחרי הפוליטיקאים. כך הגענו למצבה של שתי משוררות ושני משוררים (המזרחים יחכו, קל וחומר הערבים, הרוסים והאתיופים).

בין יופי אירופי לעיוורון אלג’יראי

לאה גולדברג

גבר צעיר מתגורר בתוך אישה מבוגרת. לאה גולדברג

התהליך הזה של הפיכה למוזיאון, שימור בנפטלין, הקפאה של עוברי תרבות מתים בתוך חומר משמר, מחזיר אותנו כל הזמן להווה. מה מתוך מאבק המשוררות והמשוררים של ימינו היה מוצא את דרכו לתוך השטרות החדשים של עוד 100 שנה? איך היינו אנחנו בונים את דמותנו? אני מתגעגע לארז ביטון, משורר ממוצא אלג’יראי שהתעוור בגיל צעיר והמשיך לכתוב בלי אייקון ממשי לנגד עיניו. עיוורונו הוא הנקודה הארכימדית שחסרה בצילומים הישנים. בלי סיגריות, בוהמיות, יופי אירופי, בלי מבט אל מעבר למצלמה, או ישר למצלמה, אלא דווקא אל מה שאין ולא נמצא בכוונות של השירה הישראלית עדיין. המבט אל מה שאינו מובן מאליו. צילום: אי.פי, ירון קמינסקי, Riwikin

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ