עם אג'נדה, בלי וינטאג': המהפכה הזאת כבר לא תצטלם ל"ווג"

אנשי המחאה העולמיים, שהוכתרו כאיש השנה של מגזין "טיים", הביאו איתם גם בשורה אופנתית מהפכנית: שאין להם אופנה

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

דבר מוזר קרה השנה בשדרות רוטשילד. מהקאט־וולק המרכזי של תל אביב החלו אט אט להיעדר בגדי הגוף של אמריקן אפרל, הטי־שירטס של אורבן אאוטפיטרס, הנעליים של פרד פרי והאקססוריז יד שנייה מברלין. במקומם: בגדים בלתי ניתנים למיתוג, לא מגוהצים, לא מכובסים, לא מאופיינים. סתם בגדים, בגדים של קניון, בגדים של חנויות צדקה, בגדים של פריפריה, בגדים כאלה ששוכבים בארון ועוד רגע יעברו למדף הפיג’מות.

» המדריך לאופנת המאהליםככל שהמחאה תפסה תאוצה והשדרות התמלאו אוהלים, מחוסרי דיור, אנשי תקשורת וסקרנים, כך הן התרוקנו מהצהרות אופנתיות ומהקפדה על קוד לבוש בעל סטנדרטים גבוהים. ואפילו יותר מכך – נוצרה תחושה כי מותגים, ומאפיינים חיצוניים באופן כללי, אינם מתקבלים בעין יפה. ככל שהשרוואל שלך דהוי יותר, מסריח יותר ומלוכלך יותר, כך אתה כנראה מחויב יותר לרוח המחאה ויש יותר סיכוי ששוטרים יעצרו אותך בהפגנה הבאה.

הכובע של קיץ 2011. מחאת האוהלים בישראל (צילום: דודו בכר)

אנטיתזה להיפסטרים

הרוח האנטי אופנתית הזו היא כמובן לא אופנה ייחודית לתל אביב. מתחריר, דרך סוריה, לוב, תוניס, יוון וניו יורק, המוחאים הא־שיקיים הגיעו פחות או יותר לכל מקום. על פי מגזין “טיים”, המפגין, שהוא שם כולל למאות אלפי פרצופים שונים, הוא איש השנה. הוא, או הם, מהווים את הקבוצה המשפיעה ביותר על העולם בשנת 2011. ואיתם גם מחלצותיהם הדהויות.

המפגינים בעצם הפכו לקבוצת השוליים המשמעותית ביותר בשטח, לתת התרבות עם הכי הרבה השפעה על תרבות המרכז, וכך, במובן מסוים, הם תפסו את מקומם של ההיפסטרים כקבוצת האוף מיינסטרים החזקה ביותר. אלא שלהיפסטרים - ששלטו בסצנת השוליים במשך עשור שלם וכבר מזמן היו צריכים לרדת בשיא, כשעדיין היה לזה מעט חן - היתה אג’נדה תרבותית מובהקת, וכן אג’נדה אופנתית. אמנם חולצות וינטאג’ אירוניות ומכנסיים צמודים הם לא בהכרח הבחירה הכי שיקית והכי מתקדמת, אבל סוג המגניבות המיוחדת שההיפסטרים יצרו הפך כל דבר שמייצג אותם לנחשק על ידי חברות שיווק, שמכרו את החומרים האלה לקהל הרחב תחת המיתוג “אורבני”.

אבל בעוד ההיפסטרים ניכסו לעצמם בגדים שיוכלו להבדיל אותם מן ההמון, המפגינים נזקקו לבגדים שיטמיעו אותם בתוכו. כלומר, בגדים שלא ניתן לשייך לשום טרנד ספציפי. כעת עומדות אותן חברות שיווק מול משוואה קשה לפיצוח: כיצד מוכרים חוסר בצרכנות, כיצד ממתגים את הבלתי ניתן למיתוג, כיצד שולים מאפיינים חיצוניים ואופנתיים מקבוצה שהערכים הללו באים בניגוד לכל מה שהיא מייצגת? כמובן שאת הסיסמה “צדק חברתי” אפשר להדביק בערך לכל מוצר, אפילו לבנק או לחברת תקשורת, אבל מי לכל הרוחות ירצה לרכוש קפוצ’ון מכוער עם כתמים של קפה שחור? או כובע גרב שנפרם כבר בשלושה מקומות שונים?

בכובע גרב פרום וקפוצ'ון עם כתמי קפה. מחאת וול סטריט (צילום: נתן דביר)

מהפכה לא מחופשת

התשובה היא אף אחד. ושם בדיוק טמון אחד הניצחונות החשובים של המחאה העולמית ושל המפגין שעומד מאחוריה. דווקא חוסר האופנתיות של המחאה, העובדה שמי שלוקח בה חלק יכול להיראות כמו עצמו – מי שזה לא יהיה – ולא כמו כולם, הוא הבשורה האופנתית החשובה ביותר מאז בריאתה של חצאית המיני. למהפכת הסטודנטים הצרפתית היו מעילי הקורדרוי החבוטים; להיפים שמחו נגד וייטנאם היו רקמות, פרחים, וטאי אנד דאי; ומחתרת השמאל הרדיקלית בשנות ה־70 אימצה את הסגנון המיליטריסטי, קומפלט עם מגפיים, מעילים ונשק אוטומטי. אבל לאביב הערבי, למחאה החברתית ול־Occupy Wall Street אין שום מאפייני לבוש ברורים, והרעיון שהמהפכה אינה זקוקה למדים הוא הדבר המהפכני באמת. 

הילדים והנכדים שלנו כנראה לא יוכלו להתחפש לדורשי צדק ומפילי שלטון בפורים בעוד עשרות שנים, אבל אולי הם יירשו את הרעיון שאין צורך במותגים ובסטיילינג כדי להיות חשובים ומשני סדרי עולם. זאת כל עוד ניקול ראידמן וממשיכות דרכה לא ישחיתו אותם בדרך.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ