דנה שוופי, עכבר העיר

החסרתי פעימה השבוע כששמועות החלו לרוץ על כך שג’ורג’ מייקל מאושפז במצב קשה ולא בטוח שישרוד את השנה החדשה. במידה מסוימת עדיין לא התגברתי לחלוטין על מייקל ג’קסון, ובקושי התחלתי לאסוף את השברים שהותירה איימי וויינהאוס, אז לא הרגשתי כשירה נפשית להתמודד עם אובדן מוזיקלי ענק נוסף.

» ג'ורג' מייקל עשוי לאבד את קולו לעוד כתבות של דנה שוופי:» הבל החן, שקר הנויבך: מה זה אומר "לא עוברת מסך"?» איידס, איברי מין ופוליטקאים: בנטון יודעים איך לעשות קמפיינים

מייקל הוא מהמוזיקאים הבודדים האלה, שלמרות שעברו מהפכים וטרנספורמציות במהלך הקריירה שלהם עדיין נותרו מדהימים כמעט בכל רגע נתון. כשהוא פרץ, בתחילת שנות ה־80, הוא לגמרי היה על המשבצת שג’סטין ביבר יושב עליה היום: כוכב פופ אהוב הנערות שמשקיע קצת יותר מדי מרץ בבלורית שלו. אלא ש־!Wham, או לפחות נדמה כך ממרחק של זמן, ייצרה סדרה של להיטים משובחים שאולי היה אפשר לזלזל בהם פעם, אבל הם זכו לאיזו עדנה מחודשת בשנים האחרונות, כש”Club Tropicana” הפך פתאום ללהיט היסטרי בברים הכי מגניבים בעולם. 

נער הפוסטרים של האליטות. ג'ורג' מייקל בתקופת Wham! (צילום מסך)

מפרסומת לשמפו עד לבייקר מחוספס

בתקופה של !Wham מייקל היה פרסומת מהלכת לשמפו, למועדוני סקי יוקרתיים, לקלאב מד ולסוודרים. הוא היה ילד הפוסטר של האליטה הצעירה ההדוניסטית, נער שעשועים ופלייבוי עם קול זהב. יותר ראוותני מזה יכולתם למצוא רק אצל בוי ג’ורג’. הסיבה היחידה שאף אחד מסביבו לא קלט מהי הנטייה המינית שלו היא שהיח"צנים שלו דאגו שיהיה מוקף בחורות בכל רגע נתון -  במציאות וגם בקליפים. 

רק כשמייקל נפרד ממה שמו ויצא לקריירת סולו הוא הבין שהוא צריך להירגע עם כל הצמר גפן הזה לפני שיתייגו אותו כטין איידול חולף. “Faith” מ־1987 הוא לא רק אלבום מופתי שבו מייקל מוכיח שיש בו גם קצת מן הרוקר החצוף, הוא גם נקודת המפנה החשובה ביותר בהתפתחות של הסטייל שלו. פתאום מייקל חזר עם לוק שהוא חצי דרך אופנוען, עם מעיל עור, ג’ינס, עגיל בצורת צלב, משקפי שמש שחורים ואפילו זקן. הוא הודיע לעולם שהוא לא נערון יפה, הוא גבר גבר, והוא יודע לנגן על גיטרה.

גבר גבר. ג'ורג' מייקל בתקופת Faith (צילום: עטיפת אלבום)

לא ג'ורג' מייקל - נעמי קמפבל

הסיפור של אלבום הסולו השני שלו, “Listen Without Prejudice Vol. 1” מ־1990, הוא קצת יותר מסובך. מייקל החליט בפאזה זו של חייו – כפי ששם האלבום מרמז - שהוא צריך להשתחרר לחלוטין מהתדמית שלו כפלייבוי שהמצלמות נורא אוהבות, והוציא אלבום ושורה של סינגלים שהפנים שלו לגמרי נעלמות מהם. עטיפת האלבום הציגה קהל בהופעה, ובקליפ לסינגל “Freedom ‘90” הוא סירב להשתתף ותקע שם ערימה של סופר מודלס במקום. המסר היה די ברור - אל תסתכלו בקנקן, אלא תקשיבו למוזיקה. בטווח הארוך זה אולי מה שאיפשר לו לעבור קטגוריה בזיכרון התרבותי. חברת התקליטים שלו, סוני, לא אהבה את הקטע, והוא נקלע איתם  לסכסוך משפטי שהסתיים בשחרור תקדימי מהחוזה שלו. בשנים שאחרי, מייקל היה עסוק יותר בכניסה לנעליו של פרדי מרקורי (ובהוכחה שיש לו קול עצום), כשהוא הופיע יחד עם קווין במופע המחווה, סוג של כרטיס כניסה להול אוף פיים שהוא סידר לעצמו. לא מסתכלים על הקנקן, Freedom:

עוד מהפך חל עליו באמצע שנות ה־90, עם היציאה של האלבום “Older” ב־1996. פתאום כל הרעמה המרשימה של מייקל קוצצה לחלוטין, פתאום יש לו שפם וזקן תיש, פתאום הוא לובש רק חליפות שחורות מחויטות - איש עסקים, רציני, כזה שיושב על כיסא בזמן שהוא שר. כמי שידע לקרוא את רוח הזמן, מייקל כנראה הבין שבעשור הזה אתה לא יכול להיות מנצנץ. כדי לצלוח בשלום את המעבר מהאייטיז לניינטיז אתה חייב להתכחש למי שהיית ולמה שייצגת, אחרת פשוט תיעלם. בצל הגראנג’, המטאל ושאר הז’אנרים עם אוריינטציית רוק שצברו תאוצה, היית חייב לייצג משהו נקי, מזוכך, יותר מוזיקה ופחות שואו. ובכל זאת, לקח למייקל עוד שלוש שנים עד שהוא באמת היה נאמן לעצמו. רק עם הוצאת הסינגל “Outside”, שבו הוא מרפרר בהומור לתקרית שבה הוא נעצר בגין שידול שוטר בשירותים ציבוריים, הוא יוצא מהארון באופן רשמי. היציאה הזו היא כנראה גם מה שאיפשר לו קצת לחזור לעצמו מבחינת הלוק, ואפילו להאריך קצת את השיער מחדש.

את העשור הבא, אם לומר את האמת, מייקל לא צלח. הוא הוציא אלבום אחד ב־2004, “Patience”, אבל אף אחד לא באמת זוכר מה יש בו. אבל רטרו האייטיז והניינטיז של השנים האחרונות הרשה לנו להתענג מחדש על יצירות המופת הנצחיות שלו, ואפילו להעריך את התקופה שבה הוא נראה כמו פרסומת לטיול סקי מאורגן.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ