בין המכחול של בוב דילן ללוק של דיוויד בואי: האמנות שמעבר למוזיקה

בעוד פטי סמית' או בוב דילן חיכו לתהילה ואז החלו ליצור אמנות פלסטית, אמנים בריטים כמו דיוויד בואי ובריאן אינו יצקו את ההשפעות האמנותיות למוזיקה שיצרו. על ההבדל בין מוזיקאים שעושים גם אמנות, למוזיקאים שמבססים אמנות כדרך חיים

עידן חגואל, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עידן חגואל, עכבר העיר

בחודש שעבר נפתחה תערוכת צילום של פטי סמית' בגלריה רוברט מילר בניו יורק. על פני החלל הסטרלי מציגה המוזיקאית מבחר תמונות שחור-לבן בחשיפה נמוכה. סמית' מוכרת ברחבי העולם בזכות המוזיקה שהיא עושה כבר במשך שלושה עשורים, ובשנים האחרונות היא החלה גם לצייר ולצלם - והיא בהחלט לא היחידה. מייקל סטייפ, סולן REM, רסס לפני כמה שנים מצלמות בספריי ברונזה ובוב דילן מציג לעיתים ציורים המתעדים את סיבובי ההופעות העולמיים שלו. לאחרונה יותר ויותר אמני רוק ידועים ומוערכים מתחילים להתעניין באמנות פלסטית. רובם גם מציגים בגלריות נחשבות בניו יורק ובאירופה – הרבה בזכות השם, פחות בגלל הערך האמנותי. אבל בעוד שרוקרים אמריקאיים החלו ליצור ולהציג אמנות פלסטית אחרי שנהיו לשם גדול, נדמה שגישה המשלבת בין אמנות פלסטית למוזיקה פופולרית הייתה קיימת אצל חבריהם הבריטים כבר מתחילת הדרך. "זיגי סטארדאסט" תפקד כיצירה אמנותית טוטאלית ששילבה בין מוזיקה, פרפורמנס ואופנה, ושאבה השראה מאמנות פלסטית שהייתה פופולרית באותה תקופה. דיוויד בואי לקח את האספירציות הפלסטיות שהתחנך עליהם ויצק אותם ליצירת אמנות שביטאה אותו ואת הלך הרוח התרבותי של אותה תקופה.

מהבטן או מהשכל?

בחלוקה גסה, מוזיקה הרוק והפופ עד אמצע שנות ה-60' הייתה מונעת מיצרים ונקייה מאמירות ויומרות. הן אמנם היו יצירות שהביעו כאב, שברון לב, סקס או התאהבות, אבל לא היו בהן רמזים ל"אמנות גבוהה", כזו שמודעת לעצמה וכוללת אג'נדה ואמירה יומרנית. מאמצע שנות ה-60', ודווקא בהשפעה של אחד מהאמנים האמריקאיים הגדולים והמשפיעים – אנדי וורהול, היו אלו הבריטים שכבשו את הרוק'נרול והחלו להעשיר את שפתו במודעות עצמית גבוהה. לנצח האמריקאי ירגיש שהרוק מגיע ממקום לא מתווך, שהגיטרה היא מעין שלוחה ישירה של הלב והבטן. תחשבו על ספרינגסטין, תחשבו על הנדריקס, תחשבו על קאש, קוביין או רזנור. המסורת של המוזיקה האמריקאית ממעטת בתחכום והתקשטות. עכשיו תחשבו על ג'אגר, על בארט, על בואי, על פרדי, על רוקסי או על אינו. אלו יוצרים, שבדומה לגיבורים מעולם האמנות (פיקאסו או וורהול) היו עסוקים תמידית בפירוק והרכבה מחדש של המדיום בו עבדו. 

לא רק מוזיקה - אמנות טוטאלית. זיגי סטארדאסט:

בעוד אמנים אמריקאיים הגיעו בראש ובראשונה ממוזיקה, הרבה מן האמנים הבריטים הגדולים עשו את דרכם בבתי ספר לאמנויות.  סיד בארט (מייסד פינק פלויד) למד ציור בבית ספר לאמנות בקמברוול, בריאן פרי (מייסד להקת "רוקסי מיוזיק") למד אמנות אצל "גורו הפופ-ארט" האנגלי - ריצ'ארד המילטון, בריאן אינו סיים לימודי אמנות בווינצ'סטר ודיוויד בואי למד בבית ספר טכני לאמנויות. האנגלים הגיעו מבתי הספר ממוסדים לאמנות פלסטית והביאו את ההשפעות האלה אל תוך המוזיקה הפופולרית. וכך בעוד שהיומרה האמנותית מתבטאת אצל האמריקאים ברצון שלהם להתרחב ולהיתפס כציירים ופסלים, נדמה שאצל הבריטים היומרה היא להפוך את הרוק והמוזיקה הפופולרית למדיום אמנות של ממש.

דברים טובים מגיעים באריזות מהודקות

תנועת הפאנק שהתפתחה בשנות ה-70 קבלה ביטויים שונים בשתי התרבויות. הסגנון המוזיקלי שמקורו בזעם שבעבע במעמדות הנמוכים של דרום לונדון, היה "ארוז" ומהודק יותר בהשוואה לגל הפאנק הניו-יורקי של פטי סמית', טלוויז'ן או הרמונז. להקת הסקס פיסטולס נולדה בשיתוף החזון של מעצב הטרנדים הלונדוני מלקום מקלרן, והיא גם זו שלבסוף קבעה וקיבעה סופית את דמות הפאנקיסט בתודעה הקולקטיבית. הפאנק האמורפי של ניו-יורק התגבש והפך לחלק מתנועת הפאנק בעזרה ברורה של האריזה והעיצוב הבריטים מעבר לים.

הסיפור של השראה אמנותית והפריה הדדית התחיל כבר ב-1966, כשאנדי וורהול והוולוט אנדרגראונד נפגשו וחיברו בין עולם האמנות ומוזיקת המחתרת. גורו אמנות הפופ של ניו-יורק שילב את המוזיקה של הוולוטס אנדרגראונד בתוך חזון היצירה שלו שכלל סרטים, מייצגים וציורים. וורהול ארז את הוולוטס; לא רק שייצר את עטיפת הבננה האיקונית, אלא גם שידך את הזמרת הגרמנייה ניקו ללהקה הקיימת, הפיק את האלבום ודחף את הלהקה אל הקיצוניות האפשרית. הייתה כאן התערבות של עולם האמנות בתוך עולם המוזיקה, אבל התפישה של עולם הרוק כאמנות עילית לגיטימית הגיעה במידה רבה מחוץ ללהקה, וגם מחוץ למדינה. היו אלה החיישנים העדינים של בואי, פרי ואינו שקלטו בזמן אמת את האפשרויות האמנותיות שנוצרו עם אלבום הבננה; האלבום סיפק חזון פואטי וגישה אסתטית שונה בהתייחסות לרוק.

כשאמנות מתערבת בעולם המוזיקה, וולוט אנדרגראונד:

לאחר מכן בריאן פרי יישם את רעיון הקולאז' הוויזואלי של המילטון במוזיקה. הוא נטש את תחום האמנות הפלסטית והפך לאמן של יצירה חיה ונושמת - "רוקסי מיוזיק". הלהקה הייתה ליצירת האמנות הגדולה של פרי והוא עיצב אותה כקולאז' מרהיב של רעיונות וצלילים; החל מעטיפת האלבום ועד הלבוש והמניירות הבימתיות. שותפו ללהקה, בריאן אינו, העדיף גם הוא ליישם את שאיפותיו האמנותיות במוזיקה – ואת ציורי הנוף המופשטים שלו תרגם לצלילים וסאונד, ועל הדרך הביא לעולם את מוזיקת האמביאנט. גם בואי זנח את שאיפותיו להפוך לצייר וריכז את כל הליבידו  במוזיקה. הוא יצר שיח אמנותי פנימי ומודע לעצמו בתוך הרוק, כאשר איבחן אלמנטים מהאיקונוגרפיה של הרוק הקלאסי (המוות בגיל צעיר, המיניות, המשיחיות, הגיטרה) ויצק אותם אל דמות מומצאת - זיגי סטארדאסט, אותה גילם באופן טוטאלי. "סרג'נט פפר" של הביטלס אמנם היה שם חמש שנים קודם, אבל ההברקה של לנון ומקרטני לא הגיעה למימוש מעבר לאלבום עצמו, ולא הייתה מעוגנת ברעיון ותפישה אמנותיים רחבים יותר.

המשוררים החדשים

אצל האמריקאים ההפרדה בין רוק'נרול לאמנות פלסטית "רצינית" יותר חדה וברורה. מייקל סטייפ, פטי סמית', בוב דילן ועוד - עושים קודם כל מוזיקה, בחוגים מסוימים אולי אפילו יכנו אותם "משוררים", תיאור שממקם אותם גבוה ונותן להם אישור אמנותי גבוה מיוצרים אחרים. בשנים האחרונות אפשר לראות מוזיקאים אמריקאים רבים שלצד אלבומים וחומרים חדשים, פונים ליצור אמנות פלסטית. דילן הציג מספר פעמים בגלריות חשובות את ציוריו, המתארים דמויות ונופים אותם פגש על הדרך במהלך סיבובי הופעות. פטי סמית' הציגה צילומים וציורים בגלריות ברחבי העולם, ומייקל סטייפ למד בשנותיה הראשונות של REM  צילום, אך שום אסתטיקה מיוחדת לא זלגה לחומרי הלהקה. עם זאת, בשנת 2008, הרבה אחרי התהילה, הוא הטביל אובייקטים בברונזה והציג אותם בגלריה בניו יורק. נדמה שכולם מציגים בגלריות נחשבות, ומשודרגים למעמד של אמנים פלסטיים רק מעצם היותם מוזיקאים, וטיב התוצאה איננו רלוונטי כלל.

קודם מוזיקאים, אחרי זה אמנים. עבודות של סמית, דילן וסטייפ:

יצירת האמנות הרצינית והגדולה ביותר של בואי היא "זיגי סטארדאסט" או "הדוכס הלבן". היו לו אלבומים יפים כמוזיקאי ושירים מצוינים בתור כותב וזמר, אבל הרגעים בהם שינה את התרבות ואת המדיום בו הוא יצר התרחשו כשהצליח לייצר אמירה טוטאלית. החל מהשירים, דרך העטיפה עד לדמות הצבעונית, איתה עלה לבמה ולעיתים גם ירד איתה ממנה. בריאן פרי, בריאן אינו ודיויד בואי לא משוררים, לא ציירים, אפילו לא מוזיקאים – הם מאסטרים גדולים של מוזיקה פופולרית, שניסו כל אחד בדרכו, להפוך את אמצעי הביטוי שלהם לאמנות גדולה ועשירה שעומדת בזכות עצמה. 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ