יואב בורוביץ’, עכבר העיר

לופו, חתול רחוב מתבגר, לא מחפש סנטימנטליות או רחמים. רזה, זריז, פניו צעירים אבל עייפים, ההומלס בן ה־41 ממלא בחודשים האחרונים את רחוב דיזנגוף בעשרות פסלים מבקבוקי פלסטיק משומשים. הפסלים שלו לא זקוקים לקורת גג, הוא מסביר, ובעצם, גם הוא לא. “הדבר האחרון שהפסלים שלי מחפשים זה בית חם”, הוא מסביר. “הם אמנות רחוב, ונועדו להיות מוצבים ברחוב. גם אני לא מחפש בית. היו לי בתים, אבל תמיד מצאתי את עצמי בחזרה ברחוב, מתוך בחירה. כבר גרתי עם חברה במשך חמש שנים ביפו, היתה לי עבודה מסודרת של 9,000 שקל לחודש, היה לי מחשב, ובית, ואשה שרצתה להביא ילד. אבל אני קמתי ועזבתי הכל. הייתי חייב לחזור לרחוב. אני רק רוצה לעשות את האמנות שלי כאן ושיעזבו אותי בשקט”.

חי על במבה ומילקי הפסלים של לופו (“אף אחד לא מכיר את השם המלא שלי חוץ מהרשויות והמשטרה. אז אתה לא תכתוב את השם המלא שלי, כי אני לא רוצה שהמשטרה שוב תגיע אלי”) הם שילוב של ילדותיות, חן ואמירה ביקורתית יוצאת דופן. הוא החל במלאכה לפני חצי שנה, כשהציב פסלים מבקבוקים בתוך תאים למיחזור ברחבי העיר. “בתא אחד שמתי פסל של אדם שתולה את עצמו”, הוא נזכר, “בתא אחר פסל של קבצן. בתא אחר אדם שיורה לעצמו כדור בראש. אבל את כל הפסלים העיפו פקחים של העירייה תוך יומיים. אז החלטתי שאת הפסלים החדשים אני אשים כאן ברחוב”.

מאז ניצבים הפסלים בחזית בניין נטוש בדיזנגוף 87, שמשמש לו בית מאולתר. הבניין ניצב ריק והרוס זה יותר מ־20 שנה בעקבות סכסוך בין יורשים. בינתיים, אחת מבעלות הבית מאפשרת ללופו ולשני הומלסים נוספים לישון שם, בין החלונות האטומים בבטון ושברי הקירות. לופו מסרב להראות את פנים הדירה. “יש לנו שם מזרנים, קצת דברים במטבח, אפילו מחשב”, הוא אומר, “אבל המקום מבולגן. אני אדם מבולגן. פעם בחודש אני מנקה את כל החרא של הכלבים”. לופו משתכן במקום עם כלבתו לוקה, שילוב של אמסטף ובוקסר. “פגשתי אותה לפני שנתיים וארבעה חודשים”, הוא אומר, “הלכתי ליד רחוב פינסקר בשלוש בלילה וראיתי מישהו בועט בה. אמרתי לו שיש לו מזל שיש כאן שוטרים, שיגיד לי איך קוראים לכלבה ושיעוף מכאן לפני שאני הורג אותו”. מאז הם יחד. את מרבית הכסף שהוא מצליח לקושש – 2,300 שקל בחודש דמי נכות מביטוח לאומי ונדבות בסכום משתנה – הוא משקיע באוכל ללוקה, ולעוד כמה כלבים וחתולים באזור. “באוכל שלי אני משקיע הרבה פחות כסף”, הוא מעיד, “כמעט לא קונה. רק במבה ומילקי. לפעמים לוקח לחם ופירות וירקות שנשארים מחוץ לחנויות בסביבה. יש פה חנות שתמיד משאירה מסודר, אבל יש גם כאלה ששמים את כל האוכל בסוף היום בפחי אשפה, ועוד שופכים אקונומיקה כדי שאני והומלסים אחרים לא נוכל לאכול”. למרות התיאורים שנשמעים קשים, לופו טוען שאין רעב בתל אביב. “תמיד אפשר להשיג אוכל”, הוא אומר, “הומלסים יכולים ללכת לשוק הכרמל ויהיה להם שם אוכל. דברים אחרים, זה כבר משהו אחר”.

דווקא לא רעב. עבודה של לופו (צילום: אורן זיו)

פאנקיסט מהדור של הפינגווין לופו חי את הרחוב מגיל 14, כשעזב את בית הוריו שבנשר, אבל גם לפני כן החיים לא היו קלים אליו. “ההורים שלי הגיעו לארץ מאוקראינה כשהייתי בן שלוש”, הוא נזכר, “היה לי שם אח שאיזו אשה אנטישמית הרגה בגיל ארבעה חודשים, שמה עליו כרית וחנקה אותו”. אחרי שעלו לארץ שוכנו בני המשפחה במעברה, שממנה עברו לערד, ומשם לחיפה. אבל המצב בבית לא השתפר. “אחותי מתה בגיל ארבע מדלקת קרום המוח, בתחילת שנות ה־80”, אומר לופו, “אבא שלי היה שוטר, אבל מבחינתי הוא לא היה אבא. הוא היה מרביץ לנו. כשהחלטתי לעזוב את הבית, כולם חשבו שברחתי ושאחזור. אבל הסברתי להם מהר מאוד שלא ברחתי, ושעזבתי שלא על מנת לחזור”.

לכיכר דיזנגוף הוא הגיע ב־1984, ומהר מאוד מצא את מקומו בין יושבי הספסלים. “הייתי פאנקיסט מהדור של הפינגווין”, הוא מספר, “וכבר אז הכיכר משכה אליה את כל הפסיכים. היא היתה מגנט של כל המוזרים למיניהם, חולי הנפש. לא מבחינתי, מבחינת החברה”. הוא מספר ששנתיים לאחר מכן נבחן לבית הספר למחוננים בליך ברמת גן. “באתי שיכור לבחינה, אבל התקבלתי בכל זאת”, הוא צוהל, “ועדיין החלטתי לא ללכת. מה כבר היה לי ללמוד בבית הספר? אני רק זוכר שחומר שבכיתה שלי למדו בשנה, הבנתי תוך חודש. מבחינתי זה היה בזבוז זמן”.

מהדור של הפינגווין. עבודות של לופו (צילום: אורן זיו)לופו יצא לטייל בעולם, וברוב המדינות בחר לחיות ברחוב. “הכי מעניין זה לחיות ברחוב, בטח אם אתה רוצה להכיר את המקום כמו שצריך”, הוא אומר, “גם לתל אביב באים כל מיני אנשים שהולכים למלונות חמישה כוכבים, למסעדות, מועדונים, הייטק־שמייטק, אבל אם רוצים באמת לדעת איך החיים בתל אביב נראים, צריך לחיות ברחוב. צריך לראות את ההומלסים העניים, אלה שמחפשים אוכל בפחים”. למרות הכל, הוא מסרב להגדיר הומלסים כאנשים עצובים. “ככל שרמת החיים עולה, כך איכות החיים יורדת”, הוא מתעקש, “אנשים שגרים ברחוב - אין להם דאגות, ולכן הם יותר מאושרים. מובן שהם דואגים לדברים מסוימים, אולי לילדים שלהם, אבל לגבי עצמם אין להם דאגות. כי אין להם ציפיות”.

גם הציפיות שלו עצמו צנועות מבחינה חומרית, אבל בהחלט מרחיקות לכת מכל בחינה אחרת. “אני רוצה להביא אמנות לאנשים”, הוא אומר, “לרחוב. לעיר. אני רוצה שייתנו כבוד לאמנות רחוב. בחו”ל נותנים לאמני רחוב כסף כדי שיעשו את האמנות שלהם. בכל מקום אתה רואה ציירים, פסלים, זמרים, להטוטני ג’אגלינג ומה שאתה לא רוצה. הם מתפרנסים יפה כי אנשים מפרגנים להם. גם בתל אביב היתה פעם יותר אמנות רחוב. היום אמנות רחוב כמעט לא קיימת כי אנשים לא מוכנים לתמוך בה”.

בחו"ל המצב אחרת. לופו (צילום: אורן זיו)

פחות בעניין של מוזיאונים

הרגעים הקשים ביומו של אמן רחוב חסר בית הם דווקא לא אלה שכרוכים בחיטוט בפחים. מי שמתסכלים את לופו באמת אלה בעיקר אנחנו. “לפעמים שעתיים־שלוש אני יושב, ועשר אגורות לא מקבל”,  הוא אומר, “לפעמים בן אדם גם יכול לתת שני שטרות של מאתיים שקל. אבל לפחות 95 אחוז מהאנשים, לא מעניין אותם אמנות. הם חושבים שזה זבל, טוענים שאני מלכלך. לפעמים עובר זוג, והגבר או האשה כבר מוציאים את הארנק, ואז בן או בת הזוג אוסרים עליהם לתת לי כסף. הם סוגרים את הארנק מול העיניים שלי והולכים. זה קורה הרבה”. אבל לדבריו, הוא לא שם בשביל הכסף. “היו אנשים שרצו לקנות פסלים שלי”, הוא אומר, “לפעמים במאות שקלים. אבל אני תמיד מסרב. פסל שהוא כבר ברחוב, שייך לרחוב. לציבור. אם אתה רוצה שאני אפסל לך פסל – אין בעיה, תזמין מראש”. גם לטובת האגף החדש במוזיאון תל אביב הוא לא היה מזיז את הפסלים שעל המדרכה. “בשום אופן לא פסלים קיימים”, הוא אומר נחרצות, “ואני בכלל פחות בעניין של מוזיאונים. מעט מדי אנשים הולכים אליהם. אמנות היא לא חלק מחיי היומיום של רוב האנשים, וזה מאוד חבל. לכן אני רוצה לשים את הפסלים שלי בכל העיר, בעיקר בדרום העיר, כי שם לאנשים אין הרבה גישה לאמנות. אני רוצה לשים פסלים מחוץ למבני ציבור, לבנקים, לקופות חולים ולבתי ספר. מחוץ לבנק אני אשים פסל של פושט יד. מחוץ לקופת חולים פסל של חולה. זה הרעיון. שתהיה לאמנות אמירה”.

כמי שגדל ברחוב והתחכך בשוטרים, בעבריינים ובחסרי בית אחרים, לופו לא מאמין גדול בחלומות. למרות זאת, בקומת הקרקע של הבניין הנטוש שבו הוא ישן הוא חולם להקים גלריית רחוב. “אני אמן, כזה שאכפת לו שהאמנות תהיה נגישה לכולם”, הוא אומר, “את האמנות הזו שלי אפשר לעשות גם בבית. ילדים יכולים ללמוד כאן איך לפסל מבקבוקים, ואז יזרקו פחות בקבוקים לפח ויזיקו פחות לסביבה”. אם החלום על גלריה משלו יתגשם, הוא יודע שיזדקק למישהו אחר שינהל אותה. “לי לא ייתנו עם כל העבר שלי”, הוא אומר. שמונה שנים בילה בכלא בעקבות עבירות שקשורות בהתמכרותו הארוכה לסמים. “פריצות, גניבות, תקיפות”, הוא נזכר באי נוחות, “לא רוצה לדבר על זה. זה כבר הרבה מאחורי. עשיתי הרואין, קוקאין, אקסטות, כל מה שאתה יכול לחשוב עליו. אבל נגמלתי כשיצאתי מהכלא בעזרת מתדון. כבר עשר שנים שאני לא נוגע בסמים קשים”. היום הוא משלם את המחיר על שנים של שימוש כבד בדמות בעיות שיניים חמורות. “כל הגוף שלי נפגע מהסמים ומהשנים ברחוב”, הוא מודה, “אבל הבעיה הכי חמורה היא בפה. לפעמים יש לי כאבי תופת. אני צריך 50 אלף שקל כדי לטפל בכל הפה, אבל בינתיים אני יכול רק לחלום על זה”. ובחלומות, כאמור, הוא פחות חזק.

רק לא בתוך הכלוב הזה. מוזיאון תל אביב (צילום: עמית גרון)

לא נשאר לישון לאחרונה נפרד לופו מבת זוגו אחרי שלוש שנים של זוגיות. “היא גרה כאן קרוב, בדירה. הייתי מגיע אליה לא מעט, רואה טלוויזיה, אבל לא נשאר לישון. אני ישן ברחוב. השבוע נפרדנו. ראינו טלוויזיה, ומישהו שם איים על בת הזוג שלו. היא אמרה לי, כאילו בצחוק, שאם אי פעם אאיים עליה, היא תקרא למשטרה. רק שמעתי את זה – ועזבתי. אמרתי לה: ‘זהו, נגמר’. אף אחד לא יזמין לי משטרה, ואף אחד לא יגיד את זה, אפילו בצחוק”. השנאה שלו לשוטרים מקורה, ככל הנראה, באב ששירת במשטרה ושנהג להפעיל אלימות פיזית לא מתונה גם בבית, ובהמשך, בשנים של היתקלויות לא נעימות עם אנשי החוק. “כששוטרים רק חשבו שיש עלי מנה, הם היו מפוצצים אותי במכות”, הוא אומר, “שברו לי את הכתף ואיברים בגוף. אין להם לב לאנשים האלה. והם יכולים לעשות מה שרוצים, המדינה לא עוצרת אלימות של שוטרים”.

פקחי העירייה מהווים גם הם איום מבחינתו, כמי שאמונים על שמירת המדרכה נקייה ממונומנטים. בחודשים האחרונים הוא מצא פתרון זמני. “אני לוקח את מרבית הפסלים הביתה בערב, ולא משאיר אותם ברחוב איפה שהם צריכים להיות”, הוא אומר. “אבל אני ממשיך, שום דבר לא עוצר אותי. אני לא עושה את זה בשביל המחאה. ראיתי את המחאה החברתית. אפילו שמתי פסלים בשדרות רוטשילד בזמנו, וגם משם הפקחים ישר לקחו אותם. מבחינתי, רוב האנשים במחאה הגיעו לרוטשילד כדי ליהנות ולא כדי למחות”. לופו לא סבור שלהומלסים, הציבור החלש בעיר, היה חלק אמיתי במחאה, אבל גם מתנגד להגדרה הכוללת של “הומלסים”. “אין דבר כזה הומלסים”, הוא אומר, “כל הומלס הוא עולם בפני עצמו. קשה לתייג. יש את הזקנים שלא מדברים עם אף אחד, גמורים מהחיים שמפשפשים בפחים כל היום. יש את הנרקומנים. יש את האלכוהוליסטים. יש את האנשים הכביכול נורמליים, כמו איזו אשה מאוד מטופחת שעכשיו גרה ברחוב, וטוענת שהיא ברחוב כי הבנות שלה זרקו אותה מהבית. ויש את ההומלסים שהם אמני רחוב. הם ברחוב בשביל האמנות. ויש אותי”.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ