שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

בחולצה אדומה ושתי צמות: ענת קם מתרחקת מתדמית טלי פחימה

בזמן המשפט ויתרה קם על המשקפיים והבגדים הכהים והעדיפה שיער פזור וחולצות מזארה - הכל בשביל להתרחק מתמדית השמאלנית הקיצונית

דנה שוופי, עכבר העיר
דנה שוופי, עכבר העיר

בתחילת השבוע הפכה ענת קם לקדושה מעונה. כאשר גזר עליה השופט ארבע וחצי שנות מאסר, הוא גזר עליה גם מעמד חדש של מיתוס עכשווי של גבורה ולחימה, לפחות עבור מי שנמצא בצדה השמאלי של המפה. קם, גם ככה סמל תרבות של צעירים שמאלנים מתנגדי משטר הכיבוש, הפכה עם משיכת הקולמוס לקורבן של המערכת שנגדה היא ניסתה להילחם. וכידוע, אין דבר יותר מופלא ומעורר סיפורי קומביה סביב המדורה מאשר מעשייה טובה על קורבן – על דמות טרגית.

אולי זה לא החומר שממנו עשויים סיפורים שעוברים לנכדים, אבל כרגע זה הדבר המעניין ביותר שקרה לאנרכיסטים נגד הגדר מאז טלי פחימה. ולא במקרה אני מזכירה את הגיבורה הקודמת של המחנה הפוסט ציוני: בפעם הראשונה שראיתי את קם חשבתי שמדובר בתאומה זהה שלה. השיער החלק החום, האסוף בקוקו, המשקפיים בעלות מסגרת הפלסטיק השחורה עם העדשות המלבניות, והבעת הפנים שללא ספק אומרת "אני מה זה יותר טובה מכם". גם בסיפור המסגרת לא חסרים קווי דמיון: פחימה הואשמה בחתרנות נגד המדינה, ונכלאה בשל כך לכמה שנים.

הדומה והשונה. ענת קם (צילום: מוטי קמחי)

בין כאפייה לסייל בזארה

אבל הדמיון בין קם ופחימה לא הולך הרבה מעבר לקווים החיצוניים. אלילת המחנה הרדיקלי הקודמת היא אישיות חזקה שהלכה כה רחוק עם עקרונותיה עד כי היא המירה את דתה לאסלאם. קם, לעומתה, התפתלה די הרבה במהלך משפטה המתוקשר וניסתה לשחק אותה ילדה תמימה שלא ממש ידעה מה היא עושה. קם, לעומת פחימה, לא הלכה עד הסוף עם הדימוי שהמעריצים שלה רצו שהיא תייצר. לראיה, פחימה אימצה סממני סטייל שתואמים את האג'נדה שאותה ייצגה, והחלה להסתובב עם כאפייה על ראשה. למעשה, מן הרגע הראשון היא תמיד הבליטה את מאפייניה הגבריים והקשוחים יותר רק כדי לוודא, ליתר ביטחון, שלוקחים אותה ברצינות. ואילו קם, היא שיחקה את המשחק שאתה אמור לשחק כשאתה עומד למשפט – כזה של ילדה טובה ירושלים. קם טישטשה כל סממן של קשיחות והבליטה את החלקים היותר נעריים, בובתיים ותמימים שבפניה. היא נפטרה מהמשקפיים, אספה את שיערה בצורה מעודנת יותר או פיזרה אותו, והגיעה לשימועים עם בגדים יציבים של אמצע הדרך, כאלה שנראים כאילו נרכשו באחת מרשתות האופנה המקומיות בקניון עזריאלי. אולי אפילו בסייל. היא ניסתה להתרחק ככל האפשר מהדמיון הפיזי הראשוני שהיה לה לפחימה, וכך גם מכל מה שזו מייצגת. היא הפסיקה להיות אנרכיסטית והתחילה להיות קורבן, הרבה לפני הקראת גזר הדין שלה.

אם טלי פחימה היא נערת הפוסטר של השמאל הרדיקלי, אז ענת קם היא נערת הפוסטר של השמאל המשעמם, הבורגני, זה שמפחד לצעוק סיסמאות נגד הכיבוש כי זה עלול להרחיק מעליו מצביעים אפשריים. כשהיא מצטלמת עם חולצה מכופתרת בצבע ארגמן, היא כמו אומרת "אין לכם מה לפחד ממני, אני לא מציבה איום על החיים הקטנים, הבטוחים ומלאי הבורות שלכם".

הופרדו בלידתן. טלי פחימה (צילום: ירון קמינסקי) וענת קם (צילום: תומר אפלבאום)

חושבת פעמיים

קם כנראה הבינה שהמעשה שלה היה טעות. לא כי הוא לא צודק, אלא כי היא מעולם לא היתה בשלה או מוכנה לקחת על עצמה את העול שמגיע עם התפקיד המחייב של גיבורת המאבק. היא רצתה להיות אידיאליסטית, אבל היא לא רצתה להיות נציגה של האידיאל. לפחות לא תמורת המחיר האישי הכבד שהיא נאלצה לשלם.

אז היא נטשה את הדימוי של החיילת המורדת, ונטשה את הפוזה של כתבת וואלה! ברנז'ה, ונטשה את משקפי הפלסטיק השחורים עם העדשות המלבניות שגרמו לה להיראות כמו התאומה של טלי פחימה, ונטשה באופן כללי את המעמד של יקירת ההיפסטרים השמאלנים. במקום, היא קפצה לסניף הקרוב של זארה/רנואר/הוניגמן וקנתה כמה חולצות מכופתרות, בתקווה שאלו ינטרלו את כל התוויות והסטריאוטיפים. ענת קם היא אולי קדושה מעונה, חומר טוב לסיפורי קומביה סביב המדורה, אבל היא ממש לא לבושה לתפקיד.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ