פרויקט מיוחד: פתאום האמנים עושים שרירים

הבניין הראוותני של הבימה, מחאת האמנים הפלסטיים והדעות החלוקות על מוטי עומר - עולם האמנות הישראלי היה בשנת תשע"א גועש ורועש מתמיד

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

ריכלנו על מרגול, עלינו לירושלים, אכלנו גורמה בפיתה, הצצנו לרן ודנה, החרמנו כמעט הכל וכמובן - יצאנו לרחוב במחאה. עשר התופעות התרבותיות של השנה ו־50 האנשים שעומדים מאחוריהן. אתם מוזמנים לדפדף ביניהן בעזרת האובייקט שנמצא בתחילת ובסוף הכתבה, ולכתוב לנו – מה היו התופעות התרבותיות שהכי השפיעו עליכם השנה?

הבניין החדש של הבימה תקציב התיאטראות אמנם גבוה פי שלושה מזה של המוזיאונים, אבל דווקא בניין הבימה הוא זה שהפך לאייקון של בנייה אקסטרווגנטית להכעיס על חשבון האמנים הרעבים. הפיל הלבן והנוצץ בתכנונו של רם כרמי גרר ביקורת נוקבת מכל כיוון אפשרי: הציבור שנא את הנצנצים, השכנים התקוממו על סידורי החניה הגזלניים, עוברי אורח סבלו מעבודות השיפוץ שנמשכו נצח והתיאטראות האחרים התקנאו ביחס התקציבי הלא שוויוני. מה שהוציא את השחקנים משלוותם הסטואית היתה הלנת שכרו של הוועד הטכני במשך חודשים. היא זו ששיכנעה אותם להניח לדיאלוגים ולפתוח בשביתה. התגובות מטעם הבימה היו מרתיחות כמעט כמו הלנת השכר עצמה והביעו תמיהה גדולה על התנהלות העובדים, שסירבו להתחשב במצבו התמידי הנואש של התיאטרון. בהתחשב באיכות ההצגות שהתיאטרון הלאומי הנפיק לנו באחרונה, האם ההצגה באמת חייבת להימשך?

לא לשכר - כן למבנה ענק. הבימהדביר בנדק מי שמצליח להרגיז אדם חייכן כמו דביר בנדק עושה כנראה משהו לא בסדר. במשך שנים הלינה הבימה את שכר עובדיה, ומכתב השחקנים שבנדק פירסם כיו"ר שחם סימן עליית מדרגה במאבק. קרוב לוודאי שבנדק, שחקן עסוק ופרזנטור של בנק מזרחי טפחות, אינו רעב ממש ללחם (ונימנע כאן מהבדיחות המתבקשות), ודווקא בגלל זה, העמידה הנחרצת שלו מול הבימה היא סימן מעודד לניצני סולידריות, גם בתחום שהוא אחד התחרותיים באזור. האמנים והשחקנים בארץ, אפשר לקוות, נחושים בדעתם לכפות חלוקה הוגנת של המשאבים בתוך עולם האמנות - עד שהכתלים המנצנצים של הבימה יתחילו לרעוד.  אפילו אותו הם הצליחו להרגיז. דביר בנדק

מוטי עומר

בדרך כלל, כשאישיות ציבורית הולכת לעולמה, דברי שבח נשפכים מכל עבר, וביקורת, אם יש, ממולמלת מתחת לשפם. במקרה של מוטי עומר, שניהל את מוזיאון תל אביב מ־1995 ועד מותו ביוני האחרון, המוות היה רק טריגר לדיון סוער על עברו הקשה של המוזיאון, ובעיקר על עתידו. הרבה עיניים נשואות היום למוסד האמנותי הוותיק, שבקרוב ישיק אגף חדש שיכפיל את שטחו. למרות התשוקה שבה ניהל קדנציה ארוכה מנשוא, התנהלותו האנכרוניסטית של עומר קנתה לו לאורך הדרך מתנגדים רבים. לטענתם, לא התעדכן באמנות עכשווית, התעלם מהשיח החברתי והפוליטי והציג תערוכות של אספנים פרטיים ממניעים כלכליים ותערוכות פופוליסטיות שהוציאו את האמנים מהכלים. השיא היה הסכמתו לשנות את שם המוזיאון למוזיאון סמי ואביבה עופר בתמורה לתרומה שמנמנה. עם פטירתו, פשטו שמועות לגבי זהות יורשו העתידי,  ולצדן חששות שגם הוא לא יצליח לקדם את המוזיאון, באיחור חמור, אל המאה ה־21.

מילות הספד לצד מילות ביקורת. מוטי עומראיתן שוקר הלוואי שהתנהלות המוזיאון היתה הצרה היחידה שאמנים ישראלים צריכים להתמודד איתה. אבל כידוע, יש גם את העניין הזה - שיהיה לך מה לאכול. המחאה החברתית סחפה את אמני העיר, שמסרבים להמשיך לטפח את דימוי האמן המתייסר. הפה הרעב שלהם הוא בימים אלה איתן שוקר, יו"ר איגוד האמנים הפלסטיים בישראל. כבר בתערוכה "משחק הפירמידה", שהציג ב־2008 בבית האמנים, מחה שוקר על דיכויים ועל ניצולם של האמנים הפלסטיים בארץ. בעידן שבו אנשים מפסיקים לאט לאט לקבל תשלום על העבודה שהם אוהבים לעשות, האמנים הפלסטיים מוצאים את עצמם עובדים לעתים קרובות מדי בלי תמורה. לרבים מאיתנו המחשבה שאפשר להתפרנס בעולם הזה נשמעת מופרכת, ומחאת האמנים על המצב הקשה נשמעת  מופרכת בהתאם. אבל בזמן האחרון, כשלימור לבנת שוחטת אותם ובוחרת לפזר את מועצת המוזיאונים דווקא כשהם הכי זקוקים לה, קצת קשה שלא להתייצב לצדם.

פה רעב ומלא על מצב האמנים בארץ. איתן שוקר

יונתן אמיר יונתן אמיר, מבקר אמנות ועורך המגזין "ערב רב", היה אחד ממובילי ההתנגדות למוזיאון תל אביב מרגע מותו של מוטי עומר. הוא נמנה עם האנשים שיצרו סיטואציה חסרת תקדים - סצנת האמנות המפולגת ומסוכסכת בדרך כלל התאחדה מול רחבת המוזיאון כדי לנהל דיון סוער לגבי עתידו. אמיר מודה היום שהיה אופטימי ונאיבי כשחשב שבכירי המוזיאון יתייצבו ברחבה וישתתפו בדיון. היעדרותם ההפגנתית עשתה טוב לאנרגיות המחאה, ומאה אמנים פרצו לאולם הכניסה המעונב של המוזיאון. בתגובה, נעל המוזיאון את שעריו, והמוחים נותרו כלואים בתוכו. בדיעבד, הכישלון רק חיזק את המוחים, ואלה שלחו עצומה לחולדאי ובה תביעות ודרישות שונות למינהל תקין בממסד האמנותי. לראשונה בהיסטוריה המקומית התאגדו אמנים, צעירים כבכירים, מרוששים כמבוססים, ותבעו כוח בידיים. מה זה יעזור? קשה לומר.

נאיבי מדי. יונתן אמיר

צלמי הפרויקט: צילומים עופר וקנין, יוסי צבקר, איי פי, אוליבייה פיטוסי, אמיל סלמן, ארז טום חי, אורן זיו,מגלי איתן, קייסי קלבי, תומר אפלבאום, עדי כהן אלירז, דור נבו, טס שפלן, דודו בכר, גיא רייביץ, מיכל פתאל, אביעד הרמן, אסף עברון, אלי אטיאס, גוני ריסקין, אנצ'ו ג'וש/ג'יני, נמרוד גליקמן, מוטי מילרוד, שרית אורבך, נמיר קידר, רמי זרנגר, אייל טואג, איליה מלינקוב, גבי בהרליה, אביבי חופי, אורית פניני, דניאל צ'צ'יק, אילן אסייג, יוסי זליגר, זאב שטרן, פיני סילוק , דניאלח בר און, גיא רז, עמוס צוקרמן, אלדד רפאלי, ארל'ה, אוהד רומנו, א.ס.א.פ קראייטיב/INGIMAGE

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ