התערוכה "בפנים": המרחב מזויף, האמנות אותנטית

בית ישן, דמויות גרוטסקיות שחורות ומיצבי ענק - תערוכת אמני הרחוב בביתן הלנה רובינשטיין מעט פלקטית, אבל פגישה עם דמויות מוכרות מהרחוב משמחת ביותר

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

התערוכה בביתן הלנה רובינשטיין, "בפנים – אמנות רחוב בתל אביב", מאכזבת מעט בעיקר בשל התפאורה המלאכותית שנכפתה על החלל. הניסיון להפוך את הפנים לרחוב, עם קירות גסים למראה, מריחות אותנטיות כביכול של צבע על הקיר ולכלוך, מעניקים תחושת זיוף. אני חושבת שהאמנים המציגים בתערוכה לא היו זקוקים לתפאורה כזאת; העבודות שלהם יכולות לתפקד במרחבים שונים, ואין צורך בהתקשטות הזאת.

» בפנים - אמנות רחוב בתל אביב - לשעות פתיחה, כתובת ועוד פרטים» גרפיטי ממוסגר: אמנות הרחוב מגיעה למוזיאון תל אביב

אין ספק לגבי הפופולריות של אמנות זו. אמנות רחוב בכלל, וזו של האמנים המציגים בתערוכה זו בפרט, מצליחה ליצור יחסי קרבה עם הצופים, למרות המרחב הפומבי שבו היא נתונה. הקשר הבלתי אמצעי עם הצופים, היכולת לייצר מזכרת אורבנית הנוגעת לכל אחד במקום אחר וגם להיות בלתי נשכחת, כשהיא במיטבה (כמו דמויותיו של Know Hope) הופכים אותה ליצירה משמעותית לקהל רב. הנגישות שלה מחד גיסא, יחד עם תחכום ויזואלי ותוכני מאידך גיסא, הרבדים העמוקים שבהם היא נוגעת, ההעזה והחדשנות, הפנייה לפרטי ולקולקטיבי, הובילו לכך שאמנים כמו Know Hope ,Klone ו־Zero Cents הם שמות שמושכים קהל. ביום שבו צפיתי בתערוכה היו בה מבקרים רבים, רובם צעירים, שהתייחסו לעבודות ברצינות רבה, בעניין ובסקרנות, וניכר כי הם מכירים את העבודות של האמנים גם מהרחובות עצמם.

מהרחוב למוזיאון, "בפנים":

החדר האינטימי שלי

התערוכה מלאה וגדושה. ערב רב של דימויים, פינות וחללים נפרשים לעיני הצופה. Zero Cents יצר מיצב מורכב, המותאם לחלל הגלריה ויוצא נשכר מהמעבר אליו, והוא מציג לדעתי את העבודה השלמה ביותר. העבודה מורכבת ממבנה ארעי, שבנוי מפרטי ריהוט ישנים, חלקי חלונות, דלתות ודיקטים, המחוברים טלאים טלאים ומתקיימים בשיווי משקל הנראה רעוע, אך הוא יציב באופן מפתיע. הכניסה לתוכו היא כמו חדירה למרחב שאימץ לו הומלס - נעה בין ציבורי לפרטי, בין אנונימי לאינדיבידואלי - שטיח ישן, עשרות בקבוקים ריקים, מדפים מאולתרים עם צנצנות ישנות, מכלי תרופות וחפצים אישיים נוספים, המשמרים איקונוגרפיה כללית יותר כמו גביע ניצחון או רגל תותבת. מכל העבודות בתערוכה, זו היחידה שמעבירה את הצופה לממד אחר. היא מספקת חוויה חושית ורגשית של חדירה למרחב פרטי, עלוב וקודר, על כל המשמעויות הנלוות לכך. התחושה היא שכל רגע יחזור הדייר המקורי, והצופה יהפוך למסיג גבול. המרחב הסגור והאישי מנוגד לפומביות של אמנות רחוב, המיועדת לצפייה נטולת היררכיה, ובהחלט מעניק ערך מוסף לתערוכה. המבנה הזה חודר לחלל הכללי, שואב אותו אליו ואף שולח זרועות החוצה באמצעות עשרות בקבוקים המונחים על חלון הקומה השנייה. ציור הקיר הגדול, הצמוד אליו, נראה גם הוא כמו יוצא מתוך המבנה, וחומק לתוך הקיר. הציור גדול הממדים של Zero Cents מציג בשפתו האמנותית האישית סוג של גיהנום אנושי, שבו דמויות מעוותות וגרוטסקיות, שלדיות וגולגולתיות, בעלות שיניים ענקיות ומאיימות, מצויות בבכחנליה סוערת ומאיימת, שכמו פרצה מן המבנה המאולתר שבנה.

הלכתי, כבר אשוב. עבודה של זירו סנט (צילום: טל אטרקצי)

ציור קיר ענקי בקומת הכניסה, שלמעשה אין שום נקודת מבט המאפשרת לראותו בשלמותו, שייך ל־Klone. מרצפה עד תקרה, בצבעי שחור, אפור ובז', מציג הציור עולם אפל ומוזר, מחריד ומאיים, שבו האנושי מתערבב עם החייתי, החי עם המת והצומח עם הדומם, והקיום, כפי שהוא מוכר לנו, מוטל בספק. Klone מציג דמויות אנושיות מוזרות, חיות וציפורים, כולם נוגעים זה בזה בסימביוזה מטרידה. דמויות השועלים המוכרות שלו מצויות גם פה, אם כי עברו תהליך זיכוך. הציור האינטנסיבי ממלא כל פינה בקיר הענקי המאופיין ב"פחד הריק". זוהי עבודה מרשימה ותובענית השואבת את הצופה לתוכה.

חייתי ואנושי כאחד. עבודה של Klone (צילום: טל אטרקצי)

ללכת לאיבוד ביער

הטקסטים בתערוכה אינם מתייחסים לעבודות הספציפיות, אלא מדברים באופן כללי על האמנים. אני מניחה שהסיבה לכך היא שהאמנים יצרו עבודות תוך כדי ההצבה, אבל בכל זאת, הטקסטים כלליים מדי ולא תורמים להבנה עמוקה של היצירות. הדבר בולט במיוחד במיצב הגדול של Know Hope – "A Stumbled Forest - Stockpiled Like Littered Flags" ובתרגום חופשי: "יער שמעד: נערם כמו דגלים שהושלכו", שהטקסט הנלווה לה מסביר בעיקר את הסימבוליות של דימוי הלב בעבודותיו. המיצב מורכב מעשרות אובייקטים בעלי מראה של בולי עץ בגדלים שונים, חלקם ניצבים, אחרים מפוזרים ברישול או מונחים בערמה, נראים כמו מנסרה ענקית, או כדברי הכותרת, כמו יער שמעד, וכל בול עץ בו מסומן בעיגול אדום. ביניהם מפוזרות הדמויות האנדרוגיניות של Know Hope, מושכות עצים, מחוללות ביניהם, קורסות ומתפרקות. כמו בכל מפגש עם הדמויות שלו, יש בהן משהו כל כך חזק, המנוגד למיעוט האמצעים של יצירתן, שהרי הן קוויות ובעלות הבעה אחידה, נטולות סממנים אישיים. הדמות שלו היא כל אדם, המצוי תמיד על סף קריסה, אך הלב הפועם בתוכה מעניק לה את כוח החיים. היא מצויה במרחב דו ממדי מטאפורי, מתכנסת לתוך עצמה, אך שואבת אליה כל אחד.

למרות תחושותי האמביוולנטיות לגבי המיצב, שיש בו דרמטיות קודרת ובלתי מוסברת, ולמרות האכזבה המסוימת מהתערוכה הפלקטית, הרי שפגישה עם דמויותיו של Know Hope מעניקה תמיד בונוס להמשך היום.

הלב הפועם. עבודה של Know Hope (צילום: טל אטרקצי)

» בפנים - אמנות רחוב בתל אביב, ביתן הלנה רובינשטיין, שדרות תרס"ט 6, תל אביב. הכניסה חינם.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ