הסטייל הבלתי אפשרי של פי ג'י הארווי

איך הפכה פי.ג'יי הארווי שזכתה בפרס מרקורי בשבוע שעבר, לאייקון מטורף של סטייל ולמלכה הבלתי מעורערת של חדשנות והמצאה עצמית?

דנה שוופי, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דנה שוופי, עכבר העיר

חיכיתי פחות או יותר 12 שנה כדי לראות את פי.ג'יי הארווי בהופעה, ולפני שבועיים זה קרה. תחת שמים קצת גשומים ובחברתם של איזה 10,000 אירים שיכורים - בפסטיבל אלקטריק פיקניק, לא רחוק מדבלין. היא עמדה בקדמת הבמה, עם מיקרופון, כלי נגינה מתחלפים (כולל הנבל האלקטרוני המשונה), ובזכות הנוכחות המטורפת והקול הבלתי ייאמן שלה (שכלל לא נשחק עם השנים) נתנה הופעה שעלתה על כל הציפיות והפנטזיות שהיו לי בעשור וקצת האחרונים.

» פי ג'יי הארווי זכתה בפרס המרקורי

הרגעים שלקראת ההופעה היו קצת מותחים, לא רק בגלל התקווה שהיא תשיר גם כמה מהשירים הישנים והבועטים יותר שלה (מה שאכן קרה) אלא גם בשל הציפייה לראות מה היא תלבש. כי למרות ההיסטוריה הקיצונית שלה בתחום ההלבשה, הייתי צריכה לקחת בחשבון שהארווי עוד שנייה בת 42, ושאולי כבר אין לה סבלנות לשחק בתחפושות. היא נכנסה לבמה לבושה מכנסיים וז'קט שחור שכלל מיני פיתוחים ודיטיילים, כפפות שחורות שהיא לבשה והסירה לפי הצורך, והד־פיס ענק עם נוצות שחורות שחגות סביב ראשה, שהפך לטרייד מארק שלה בזמן האחרון. זה הרגע שבו הבנתי שלגאונות האופנתית של הארווי אין גיל: היא הצליחה בו בזמן להיות הכי סולידית ובוגרת, וגם הכי נועזת ופורצת דרך.

כמה ימים לאחר מכן זכתה הארווי, בפעם השנייה בחייה, בפרס מרקורי לאלבום הטוב ביותר של השנה עבור "Let England Shake" (הכותרות, מיד לאחר מכן, זעקו: "פי.ג'יי ניצחה את אדל!"). לטקס היא הגיעה לבושה בשמלה ארוכה לבנה עם שרוולים ארוכים (ספק שמלת ערב עם מחוך, ספק כותונת משוגעים), מגפיים שחורים והד־פיס כמעט זהה לזה מההופעה, רק בלבן. 

ספק שמלה, ספק כותונת משוגעים. פי ג'י הארווי בטקס פרסי המרקורי (צילום: AP)

למרות פלרטוטים שונים שהיו לה עם המיינסטרים, הארווי מעולם לא הפכה לשם ידוע בכל בית בעולם. אולי בגלל זה גם לא מזכירים אותה בנשימה אחת עם אמנים כמו מדונה, דיוויד בואי וביורק, כשמדברים על מוזיקאים שממציאים את עצמם מחדש בכל רגע נתון. אבל הארווי היא לא פחות זיקית מהם ולא פחות חדשנית. כמות התמורות שעברו על הסגנון המוזיקלי והאופנתי שלה בשני העשורים האחרונים היתה יכולה למלא קריירות של עשר זמרות אחרות.

מהרגע הראשון הלכה הארווי על משחק בין קצוות שונים של הסקאלה האופנתית, כשהיא נעה בין מחוספס לעדין, בין קיצוני למתון, בין רוקרי לקברטי וכן הלאה. היא התחילה (בתקופת האלבומים "Dry" ו-"Rid of Me"  1992,1993) עם סגנון מאוד גולמי, מלוכלך, של נערת רוק פרועה סטייל Riot Grrrl של שנות ה־90 המוקדמות. איפשהו בין נערת הפוסטר של הרוקריות והגירל פאוור של הניינטיז ובין ההרואין שיק על סף האיימי וויינהאוס. לאט לאט, כשהיא חודרת לתודעה של סצנת המוזיקה הבריטית והעולמית, התחילה הארווי לרכך את המראה שלה. באמצע שנות ה־90, בקליפ לסינגל הכי קומרש שיצא לה - Down By The Water (מהאלבום "To Bring You My Love") - היא מופיעה בשמלה אדומה, בליפסטיק ובשיער ארוך וגולש. מצד אחד נורא זמרת ברים אדומה במובן הרע של הדימוי, ומצד שני היא פחות או יותר היחידה שיכלה לדפוק מראה כזה ועדיין לצאת הכי אלטרנטיב שאפשר.

זיקית, פי ג'י הארווי:

רגע אחר כך, בתקופה של "Is This Desire" ב-1998, היא מוחקת כל זכר לאיפור מפניה, נותנת לשיער שלה להיות טבעי ומתולתל ודופקת תמונות שהקדימו את היפסטמטיק ואינסטגראם ביותר מעשור. עוד שנתיים אחר כך, ואפשר למצוא אותה בקליפ This Is Love (מתוך האלבום הנפלא "Stories From The City, Stories From The Sea", שסימן את תחילת דרכה הבוגרת) בחליפה לבנה, פן קטלני, כמות איפור שלא היתה מביישת דראג קווין וגיטרה חשמלית קשוחה. או במילים אחרות: מקדימה את ליידי גאגא הפאתטית (שבכלל חשבה שהיא מעתיקה את מדונה) בשנים רבות. בעשור האחרון היא נעה בין מראה בארוקי ביזארי באלבום White Chalk מ-2007 ובין הסיבוב הנוכחי שלה עם האלבום "Let England Shake", שם היא מפגינה לוק קצת יותר רוחני ואפל, מין שילוב בלתי סביר בין מאופק לתיאטרלי ובין שקט לאובר־דה־טופ.

השירים של הארווי הם אינטליגנטיים והמוזיקה שלה מלאת מחשבה, לכן קשה להניח שהיא לא תיכננה בקפידה גם כל מהלך אופנתי שלה. אבל כמו כל אייקון אופנה ראוי, עיקר ההצלחה שלה נובעת מהתחושה שהיא לא עד כדי כך התאמצה. שהיא במקרה נפלה לקטגוריה הזו של פורצת דרך אופנתית, של מקדימה את זמנה ושל חדשנית חסרת תקנה. הארווי, בכל אחד מהגלגולים הרבים והשונים שלה, בעיקר הצליחה לשמור על תכונה אחת – חשובה כנראה יותר מכולן – היא תמיד ממש, אבל ממש, קולית. גם עם הנוצות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ