האחת מאכזבת, השנייה מרגשת: שתי תערוכות במוזיאון תל אביב מציעות הפכים מושלמים

צילומי הספריות של טלי אמיתי טביב לא מציעים התבוננות אינטימית אמיתית, בעוד הציורים של ערן רשף מעוררים היקסמות מהישן והמוכר. ביקורת כפולה

הילה שקולניק־ברנר, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

מול הכניסה לתערוכה - קצה של קיר, דוקר כמו קורנס מול עיני הצופה, אינו מזמין להיכנס, אפילו מפריע. כיצד תערוכה שהדימויים בה כה חמים, עוטפים ואינטימיים, הצליחה להיות כה מנוכרת?

קרוב אבל לא מספיק

אני מאוד אוהבת את הצילומים של טלי אמיתי טביב. לפני עשר שנים בערך היא הציגה תערוכה של צילומי ספריות, מלאי הוד והדר, מרשימים הן ויזואלית והן מנטלית. קדושת המילים המאכלסות את החללים העצומים יצרו מתח בין הטיפולוגי לפורמליסטי בצילומים. לפיכך ציפיתי לתערוכה החדשה שלה במוזיאון תל אביב, "קירות ורוח", שבה היא חוקרת חדרי עבודה, חללים אינטימיים של סופרים ומשוררים, שהאדם נעדר מהם אך אישיותו ויצירתו נוכחות.

» טלי אמיתי טביב - קירות ורוח - לכל הפרטים

אך התערוכה היא החמצה בעיני. היא תלויה ואצורה באופן הנוטל מהדימויים את עוצמתם ואת כוחם (אגב, בשום מקום לא הצלחתי לגלות מי אצר אותה). העבודות כולן בגודל זהה ובעלות מסגרת זהה, מה שמאחד ומשטיח אותן. התוצאה נותרת ברמה המציצנית - הנה כאן כותב עמוס עוז, כאן יהודה עמיחי, ובפינת העבודה של שוהם סמית ישן תינוק.

כמי שהצטיינה כל כך בצילום חללים גדולים וריקים של ספריות ציבוריות, החדירה של אמיתי טביב למרחב הפרטי, האינטימי, למקום שבו מתהווים הטקסטים, היתה בעיני הבטחה לעבודות מסקרנות, מרגשות, המעמתות בין נקודת המבט הייחודית שלה לאישיות היוצרים. אמיתי טביב מצליחה לקלוט ולהציג את הייחוד של כל חדר עבודה, את המבנה האישיותי העולה ממנו, את החפצים המאכלסים אותו, היכולים לספר על האדם שלו הם שייכים, אך התערוכה כמכלול אינה מציעה התבוננות אינטימית וקרובה, אלא יותר ספירת מלאי של סופרים ומשוררים. חדרי העבודה שונים כמובן, האחד מסודר, השני מבולגן, האחד ספון עץ, מלא וגדוש, אחר ריק או סתמי. כל חדר מספר סיפור, אך התערוכה עצמה אינה משכנעת. הפרטים כאן עולים על סך הכל. באופן בניית התערוכה יש אולי מחשבה על ספרייה - החלל עצמו מסודר כמו מעברים של ספרייה, והעבודות הן כמו הספרים המאכלסים אותה, אך לא נוצרת שום חוויה מהותית, שום ריגוש מעבר לנראה לעין, וחבל.

האחת מפוספסת - השנייה קסומה, "קירות ורוח" ו - "ציורים 2010-2000":

מצומצם, עדין ומרגש

ומצילום לציור: תערוכה נוספת המוצגת במוזיאון תל אביב היא של ערן רשף, "ציורים 2010-2000". רשף הוא זוכה הפרס ע"ש חיים שיף לאמנות פיגורטיבית ריאליסטית 2010. התערוכה מוצגת זה זמן, במקביל לתערוכות פרס רבות שהוצגו לאחרונה במוזיאון (תחליף לתערוכות מחקר מעמיקות). רשף הוא וירטואוז, ציוריו הם מופת של הקפדה על פרטים. הדימויים יומיומיים, ישנים ומרופטים, עשויים באופן חמור ומדוקדק. רשף מציע התבוננות על הבלוי, הדחוי, מה שראוי להיזרק, על דירות ישנות ומקולפות וחפצים שבורים שאין בהם עוד שימוש. אך המבט שלו אינו מאדיר או מסמיל. העבודות דורשות השתהות, המובילה להשתאות – על היכולת הטכנית, הרגישות לפרטים והניואנסים ובעיקר הווירטואוזיות הטכנית, ותוך כדי הפעילות הציורית הם מופקעים לטובת הנשגב.

» ערן רשף - ציורים 2000-2010 - לכל הפרטים

במבט ראשון נראה כי העבודות מאוכלסות במעט דימויים וכי רשף מצטמצם ומצמצם, אך מבט מדוקדק מגלה עד כמה הן עשירות. "מקרר", 2008, עבודה של שמן על עץ שבה נראה מקרר ישן וריק, דלתו מפורקת, מבצבצת מקצה הקומפוזיציה, וקופסה של קק"ל מונחת עליו. בתוכו מונח בד ישן, מלוכלך, שעטף דבר מה שהחליד וטיפטף והותיר כתמי חלודה על הרצפה. אריחים מצוירים מפורקים מונחים על רצפת הטרצו המלוכלכת, ואת הקומפוזיציה משלימים קיר מתקלף, פאנל שנפל וברז קיר ישן.  ורדה שטיינלאוף, האוצרת, מציינת כי "הנוכחות של עצמים בציורים, כמו העוף המונח במקרר או כיכר הלחם, היא גדולה יותר משל העצמים הקיימים בעולם הממשי. הם טעונים ברב משמעויות ובאמביוולנטיות. כל הפרטים המרכיבים את הציור - קומפוזיציה, טקסטורה, צורה וצבע - נראים כאילו מבעד לזכוכית מגדלת, חריפים ובוטים בנוכחותם".

טכניקה וירוטאוזית. "קקטוס" עבודה של ערן רשף

התערוכה מטביעה את חותמה בשני מישורים עיקריים לדעתי - התפעלות מהיכולת הטכנית הגבוהה של האמן, הנוכחת בכל הנחה של צבע על המצע, והיקסמות מן הישן והמוכר, כמעט כמו ניחוח סבון הנקה 7 המצוי באחד הציורים. היא מציגה ציור איכותי ביותר, אך לא מרגש ומסקרן. יחד עם זאת, כל זה היה נכון עד שראיתי את העבודה "שערים", עבודה גדולה שנעשתה בין השנים 2007-2003, שבה נראים שני פתחים בדירה. נקודת המבט, מן המסדרון לעבר החדרים נטולי הדלתות, הופכת אותם לשני שערים גדולים, המובילים כל אחד לעבר חדר רחצה עלוב וישן, המופקע לחלוטין מן המציאות החיצונית שבה הוא מצוי. הריקנות וההתרפטות של החלל המוכר (בוודאי לשוכרי הדירות התל אביביות הישנות), הצבעוניות החמה הנובעת מן האור הנופל, הפריטים הישנים המצויים בו, מלוכלכים, שבורים ודהויים אך בכל זאת שורדים, הפתחים הפשוטים המתגבשים לשערים, כל אלו מעניקים לעבודה זו את הקסם המיוחד, ההופך אותה, לדעתי, להרבה יותר מאשר ציור וירטואוזי.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ