אמש במהפכה: בתוך האינסטליישן הגדול ביותר בעולם

בין שלטי המחאה, האוהלים האפורים ומעגלי התופים, עמית קלינג יצא לסיבוב עם האמנית הדס רשף, שמארגנת את "מאבק האמנים הפלסטיים", בשביל לשמוע על הבית השוקע, בעיות הפונטים וגם על מאבק דיור אחר - כזה שנוגע לסטודיואים ליצירה

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

יש דבר אחד שראוי לומר על עיר האוהלים הזו, שצמחה בשדרות רוטשילד, שלא אומרים עליה הרבה. אם בכלל. היא מכוערת נורא. התופעה יפהפיה. מופלאה ומוזרה. המתחם מכוער להפליא: הצבע השולט בו האפור המגעיל של איזשהו מותג אוהלים בסיסי ועלום, עם פתח האוורור הכחול, ובין לבין מתוחים הרבה שלטים מאולתרים, רובם בכתב יד ילדותי נוסח פלקטים של מש"קיות חינוך, מקצתם ריפ-אוף די חסר בושה לסטיקרים האיקוניים של "שלום עכשיו" ובמתחם "הגברים הגרושים" שולטת גרסת הקרטון של גרפיטי "המפלגה לזכויות הגבר 03-מספר כלשהו" שרוססו בכל חור מתישהו בסוף שנות ה-90.שלשום במהפכה: מיקי רוזנטל לראשות הממשלה

לא שהמטרה של המאהל הוא להיות יפה במיוחד, וחוסר האסתטיות שלו נגזר דווקא ממקור הכוח שלו: כל כך הרבה גורמים ומאבקים התנקזו לתוכו והפכו אותו לפסטיבל הנדכאים הלאומי, שהוא לא יכול להציג חזות קמפיינית אחידה ומעוצבת. ובכל זאת, צמחו מתוכו כמה רגעים יפים: בעיקר אני מחבב את לוגו המשולש החביב, השנון במיוחד בוריאצייה הנפוצה בפייסבוק בה הוא מופיע במקום המגן דוד בדגל ישראל.אוהל הוא מוצר מכוער למדי, שראוי לקשט אותו (צילום: מנחה נופה)

את האמנית הדס רשף (גילוי נאות: אנחנו ידידים) אני פוגש בכיכר הבימה, סמוך לעיגולים של קדישמן. מגג בניין ברחוב טוסקניני הסמוך מציץ עלינו משולש צהוב זוהר. חסר רק ריבוע. רשף מבטיחה לי "סיור אמנותי מודרך" בעיר האוהלים, פלוס קצת הסברים על "מחאת האמנים הפלסטיים" שהיא מנסה להרים בימים אלה.

מה הדבר הכי יפה - אסתטית - במאהל?"קודם כל המאהל עצמו הוא אינסטליישן אחד ענק. יחיד מסוגו. אולי הגדול בעולם, מבחינתי זה ברמה של הקפלה הסיסטינית. אבל", היא מסכימה איתי, "הוא די מכוער. אבל זה כבר עניין ישראלי: האסתטיקה פה היא של שעטנז. אין בישראל באמת חינוך לאמנות - וזה מתבטא, למשל, בזה שהעיצובים של הפוסטרים הם פשוטים, צעקניים, ישירים. הפונט הוא דיוויד או אהרוני כי זו ברירת המחדל של הוורד. אנשים לא ממש חושבים מעבר".האייקון של המשולש הוא רגע אסתטי במיוחד במחאה (צילום: מנחה נופה)"לאמנים אין כתב יד יפה לשלטי מחאה" אנחנו מטיילים את כל השדרה, מהבימה ועד אלנבי (שם אנחנו פוגשים בכמה ילדים כהניסטים מטופשים, שלא ברור את מי כאן הם מנסים להקסים עם הסלוגן "תל אביב ליהודים". נדמה לי שראיתי גם את מרזל עצמו, אבל יתכן שזה היה סתם אדם מזוקן). תופעה אחת חוזרת על עצמה כל הדרך: המחאה הזאת אובססיבית לתיעוד עצמי. התחושה היא שמטיילים בתוך אלבום תמונות בפייסבוק (הגיוני עבור תנועה שצמחה אינטרנטית). אנשים מדביקים על האוהלים תמונות של עצמם בהפגנות, כתבות עיתונות סרוקות העוסקות במאהל ובהפגנות תלויות על חבלי כביסה. "תמיד פונים לאמנים שיציירו שלטים יפים", אומרת רשף, "אבל תמיד יוצא להם מכוער. לאמנים אין כתב יד יפה. צריך לפנות לאנשים שהחשיבה שלהם יותר מקובעת, לבקש ממורות בבית ספר שיציירו את השלטים. והשלטים כאן מכוערים - אפילו אלו שכתובים בכתב יד מועתקים מהפונטים הבנאליים שהאנשים מכירים - אבל יש בהם משהו מאוד יצירתי".

ובכל זאת, הספיקו לעשות כאן כבר אמנות רצינית? משהו שיש לו ערך מחוץ לקונקסט המיידי?"מעט, אבל כן. יש את המיצג של הבית השוקע, שגם מתכתב עם הבית מהקוטג'. יש את המספרים על האוהלים בתחילת השדרה, ואני גם מאוד אוהבת את המשולש הצהוב על הגג מול כיכר הבימה".

כל בית צריך גרפיטי. "הבית השוקע" (צילום: מנחה נופה)מיצג "הבית השוקע" הוא בעצם "היצירה" המרכזית, כרגע במובן מסוים אולי היחידה, במאהל. מדובר בדגם של בית לבן עם גג אדום, השוקע בעדינות לתוך האדמה. יש בצד שלו ידית של דלת ועינית, ולידה כפתור של פעמון. אם לוחצים עליו ומסתכלים לתוך העינית רואים תמונה קצת מטושטשת שנראית כמו דירה תל אביבית ישנה. אף אחד לא צפוי ליפול מזה מהרגליים, אבל באמצע השדרה יש לזה אפקט, זה מספק הרבה בידור לעוברים ולשבים וצריך גם להעריך את ההפקה המהירה.לפני השקיעה: הילה שקולניק ברנר על "הבית השוקע""בסוף השדרה, קצת אחרי אלנבי, יש גם משהו שבהתחלה חשבתי שהוא מיצג של בית תל אביבי", מספרת רשף, "אבל אחר כך גיליתי שזו הפינה שבה סופרים באים לספר סיפורים לילדים". אכן, יש שם כורסאות, שולחן, ודגם של ראש של דוב תלוי על הקיר (או שאולי מישהו פשוט הביא מהציד דוב מעיסת נייר וזו המזכרת). "זה היה חבל. זה פרקטי מדי בשביל להיות אמנות. אם זה לא לשם עצמו אז זה לא אמנות. בגלל זה אני רואה במאהל יצירה בפני עצמה. זה בדיוק העימות הישן הזה, אמנות היא לא הדבר, היא חיקוי של הדבר. גם המאהל הוא לא עיר אמיתית, הוא חיקוי של עיר - אידיאה של עיר."

גם למספר את האוהלים היה רעיון די גאוני (צילום: מנחה נופה)בימים האחרונים רשף פעילה באופן נמרץ במיוחד בפייסבוק, מקדמת את "מחאת האמנים הפלסטיים", שהולכת ותופסת קצת תאוצה יחסית לעובדה שלא מדובר בנושא שיכול להרוויח תומכים רבים כמו מחאת הרופאים או, כמובן, מחאת הדיור. מה גם שזו תנועה שלבטח תדבוק בה שבעתיים תדמית ה"מהפכת התל אביבים המפונקים". מה דורשים האמנים? בדיוק כמו הדרישות של אנשי עיר האוהלים, חלקן נשמעות קצת יותר אוטופיות - הגדלת תקציב התרבות או אפילו שכר לאמנים מהמדינה - אבל חלקן האחר, הרב יותר, הרבה יותר מעוגן במציאות. למשל, מסתבר שתקנון ישן של העיריה מגדיר למי מותר להפעיל סטודיו אמן - לציירים ולפסלים. החוק לא עודכן שנים ומאז נכנסו חזק כל תחומי הניו מדיה. רשף מספרת על מכר, אמן וידאו, שנאלץ לקראת כל ביקור של אנשי העירייה בסטודיו שלו להביא לשם ציורים של חברים שלו בשביל לטעון שהוא צייר, כדי שיוכל להמשיך להפעיל את הסטודיו שלו."מוזיאונים זה עניין ציבורי"

"אני באה עם הדברים האלה לחלק מהאמנים והם מתנגדים", היא מספרת, "הם אומרים שהם לא רוצים לערב כסף, לא רוצים להתמסחר. אבל אני רוצה שהאמנות תהיה העבודה שלי. כל אמן בארץ מתפרנס ממשהו אחר. האמנים הגדולים מלמדים במוסדות האקדמיים. בחו"ל אין דבר כזה - האמנים הגדולים יכולים להתרכז פשוט בעשיה שלהם".

עוד עניין שמעסיק את רשף - ואת חבריה למחאת האמנים - הוא מוזיאון תל אביב. לאחרונה הלך לעולמו מי שהיה מנכ"ל ואוצר המוזיאון, פרופ' מוטי עומר. "כעת מתנהל הדיון על מי יחליף אותו", מספרת רשף, "וזה צריך להיות דיון ציבורי. אבל יושבת שם ועדה של חמישה אנשים שאף אחד מהם הוא לא אמן, אוצר או מבקר אמנות. מוזיאון הוא עניין ציבורי - ומוזיאונים הם לא מספיק נגישים. כשעושים אירועים לקהל רחב, כמו 'אמנות הארץ' או 'צבע טרי', מגיעים עשרות אלפי אנשים. זה מוכיח שיש רעב רציני לאמנות בארץ. אבל בגלל מחסור בתקציב, מוזיאונים לא יכולים להשקיע בפרסום, ואנשים פשוט לא מגיעים לתערוכות".ואם כבר עושים משהו יפה, אז תוקעים פונט מכוער (צילום: מנחה נופה)

יש לה עוד הרבה אנקדוטות מרירות כאלה. אמן שמגיע למוזיאון שבו הוא מציג יצירה בתערוכת קבע אבל מתבקש לשלם על כניסה. אמנים שנדרשים לתרום יצירה למוזיאון תמורת הזכות להציג בתערוכה, אמנים שמממנים לבד את ההובלה של יצירות לגלריות. השורה התחתונה? צריך לשנות את החשיבה של האמנים בישראל על המקצוע שלהם ושל הישראלים על האמנים. "הדור הקודם היה מאוד עסוק באנטי. אנטי-מסחור, אנטי-ציונות, אנטי הכל. זה לא רלוונטי לדור החדש. מכרתי עבודה לכנסת ואני גאה בזה. נו, שיגידו שהתמסחרתי".

"לא סתם אצרתי תערוכה בשם '20+ וקם דור שלא ידע את רפי לביא'. דור האמנים שלפניי שנא את רפי לביא. אנטי-רפי לביא. אני לא אנטי-רפי לביא. מבחינתי הוא שם, אני מקבלת אותו, יש לו מקום בהיסטוריה. עכשיו ממשיכים הלאה".

ובכל זאת, את בטוח אנטי-משהו."אני נגד זה שאמנים בארץ לא יכולים להתפרנס".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ