שבט נפתלין: מפת הוינטאג' של תל אביב

שאנל ואיב סאן לורן בשנייה בכיכר, פרוזה אנגלוסכסית בהלפר ואוספים נשכחים באוף דה רקורד. תל אביב מציעה מגוון חנויות שישפרו לכם את הסטייל

דנה שוופי, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דנה שוופי, עכבר העיר

בארץ קל מאוד להתבכיין על חוסר ההיצע בכל הנוגע לאופנה. כי עם כל הכבוד למעצבות המקומיות ולניסיון החביב להביא לנו קצת רשתות באיחור של 30 שנה – חצי יום בלונדון מסדר לכם יותר שופינג משבוע בתל אביב. אבל אם יש ענף אופנתי אחד שיש לנו בשפע, הרי זהו הווינטאג’. חנויות יד שנייה יש בתל אביב כמו קקי על המדרכות, כלומר ממש הרבה וממש לא הולכות לשום מקום.

פרוייקט המפות של תל אביב:מפת המתוקיםמפת הסליז מפות המחאהמפת השירותים מפת המגרשיםמפת הוינטג'

משהו ללבוש

מי שגר כאן יותר מדקה בטח כבר מכיר את נבחרת הקלאסיקות שכוללת את המחתרת (סמטה אלמונית 5), אובססיה (גאולה 45), אהבה לשנייה (רש”י 17), אדרת (בוגרשוב 53) ואשת חיל (טשרניחובסקי 3) . כל אלה הם מוסדות תל אביביים שחלקם נמצאים בסביבה כבר עשור או שניים, ואף יותר. המשותף לחמש החנויות האלה הוא שכולן מתעסקות בסחורה פשוטה יחסית, נגישה, מגניבה וצעירה, במחירים בינוניים ומטה, וכולן מציעות חוויית קנייה סמי־היפסטרית סמי־בוהמיינית (אלא אם זה אותו דבר ולא ממש הבנו את הקונספט). קצת לצד הבסיס האיתן הזה קמו גם מקומות קצת יותר קונספטואליים כמו סלון ברלין (נג’ארה 15) שמשלב וינטאג’ עם מותג הבית וסוג של בר/חלל הופעות קטן, אבל עדיין בווייב הצעיר האלטרנטיבי.

סמי־היפסטרית סמי־בוהמיינית? בכל חנויות הוינטאג' הקרובות לביתכם (צילום אילוסטרציה)

הקניינית הקצת יותר מבוגרת, קצת יותר מתוחכמת וקצת יותר אמידה יכולה לוותר בקלות על כל הנ”ל ולקפוץ ישירות לגלרי פריזיאן (פרישמן 86) או לווינטג’ סטור (שינקין 36) שם לא רק האמביאנס קצת יותר סופיסטיקייטד, אלא גם הסחורה והמחירים ממוקמים בצד הגבוה של המעמד הבינוני (הנשחק, נא לא לשכוח). קצת מותגים, קצת אירופה, קצת סטייל. אם התיאורים האלה עשו לך חשק ואת רוצה ללכת עד הסוף עם הניוון המשומש, הזיזי את עצמך לכיכר המדינה, שם מסתתרת שנייה בכיכר (ה’ באייר 30) שמחזיקה פנינים מבית היוצר של דיור, שאנל, איב סן לורן ושאר החברים. המחירים אולי בשמים ביחס ליד שנייה, אבל הם כלום לעומת התמחור המקורי.

ואחרי הסיבוב המרהיב הזה אפשר לחזור למציאות ולחפש את חוויית הווינטאג’ האמיתית, כזו שכוללת חיטוט בערימות אינסופיות משל את מחפשת מחט בשחת. לחנות מסוג זה, אנא פני לסניף ויצו התל אביבי (קינג ג’ורג’ 35) שם יש מלתחות ישנות של דוסות לצד משלוחים טריים של אלטע זאכן, או לשוק הפשפשים ביפו (עולי ציון, כל הרחוב) שם המאכרים פורשים את מרכולתם המפושפשת על הרצפה.

תפשפשו ותמצאו. חנות יד שנייה של דוריס רוקח בשוק הפשפשים (צילום: טלי שני)

משהו לקרוא אני תמיד טוענת שחובב ספרים אמיתי לא יוכל לעולם לעבור לפורמטים אלקטרוניים כמו קינדל, כי ספרים זה לא רק חומר קריאה, זה גם ריח, מגע וזיכרונות (ומשהו מחוכם לשים על המדף בבית). חובב ספרים אמיתי גם אוהב את הפרוזה שלו עם קצת אבק עליה, ואולי הקדשה ממישהו שהוא לא מכיר. במילים אחרות: יד שנייה. החנויות שמוקדשות לספרי יד שנייה די דומות זו לזו. אלה תמיד מקומות דחוסים בספריות שמגיעות עד לתקרה ודחוסות עוד יותר בספרים בכל השפות, הגדלים והגילים. אחת המוצלחות בתחומה היא רובינזון ספרים (נחלת בנימין 31) שאולי מלאה בפרצופים לא נחמדים, אבל מכילה אוצרות מדהימים של פרוזה, עיון, שירה, ארכיאולוגיה, היסטוריה ועוד. הלפר (אלנבי 87) שייכת לאמריקאי חביב שמחזיק אוסף מרשים של ספרים באנגלית, לצד מבחר לא רע של קומיקס, מדע בדיוני ופילוסופיה, אך בעיקר פרוזה קלאסית משובחת. בנסיך הקטן (קינג ג’ורג’ 20) תמצאו מגוון של משוררים ישראלים, וגם את פרי עבודתם, לצד קלאסיקות ספרותיות של המאה ה־20 וספרים אנציקלופדיים מדהימים על חיות, חלל, צמחים, אישים ועוד. ביבליופיל (גאולה 51) היא המקום לנבור בו בין מאות ספרי אמנות ומגזינים שעבר זמנם, ומדי פעם להיתקל באיזה עותק נדיר או מהדורה ישנה של ספר אהוב. ואגב נדירים וספרי אמנות, קפצו לנ.ב ספרים (אידלסון 13) גם שם הם יחכו לכם, רק באווירה מהודרת יותר של כורסאות וינטאג’ ושטיחים פרסיים, כדי לאפשר אווירת דפדוף רגועה ונוחה.

למפה המלאה לחצו על התמונה:

משהו לשמוע כשאתה אספן תקליטים ברירת המחדל שלך היא חנויות יד שנייה, מהסיבה הפשוטה שכבר מאז שנות ה־90 הפסיקו להוציא כל אלבום חדש בוויניל. לאסוף תקליטים (אלא אם אתה די.ג’יי מגה מעודכן) זו בהכרח מלאכה שמצריכה נבירה בעבר ושכשוך בערימות של אבק. המקום הטוב ביותר לעשות בו את זה הוא ללא ספק חור בשחור (שלמה המלך 5), כנראה חנות התקליטים הטובה בארץ. המקום עמוס להפליא בארגזים מפוצצים בתקליטים ישנים, שמתחלפים במהירות, ומחירם נע בין שקל לכמה עשרות שקלים, בהתאם לפופולריות של התקליט. מבחר של מוזיקה משנות ה־60, ה־70 וה־80, לצד ג’אז, ישראלי, מוזיקת עולם וקלאסי. סביר להניח שבכל פעם שתיכנסו לשם תמצאו לפחות חפרן אחד עם תסביך אגירה.

לבתולי הויניל. האוזן השלישית (צילום: דניאל צ'ציק)

מי שיכול להרשות לעצמו להוציא יותר מכמה ג’ובות, יכול לקפוץ לאוף דה רקורד (דיזנגוף 90) או לחוד המחט (דיזנגוף 101, פסאז’ הוד) . הראשונה מתמחה בעיקר ברוק משנות ה־60 וה־70 ומשרתת את סטיותיהם של אספנים אובססיביים, יותר בעניין של Fאנק, סול, רגאיי ומעט אלקטרוניקה. בשתיהן מחירים מופקעים ביחס לשוק העולמי, ומסיבה זו הן גם לרוב נטושות. עושות אווירה של חו”ל, אבל במחירים כאלה אולי עדיף כבר לטוס. מי שעדיין לא הגיע לרמות כאלה של הארדקור ובסך הכל רוצה כמה 12 אינץ’ לאוסף, כדאי שיעבור באוזן השלישית (קינג ג’ורג’ 48) , התחנה הראשונה עבור כל אספן מתחיל שבה שלל קלאסיקות במחירים סבירים וקהל שעד לא מזמן היה בתול ויניל (או פשוט בתול).

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ