אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יזכור, הדור הבא: עמרי שפירא מנסה להנגיש את זיכרון השואה

בתערוכה "גאליציע - שברי זיכרון" אוצר שפירא עבודות של צלם העיתונות הבריטי המנוח כריס שוורץ ומנסה לגרום לנו להבין שאפשר להיות גם ציוני וגם שמאלני

תגובות

עמרי שפירא הוא צעיר תל אביבי די טיפוסי: בוגר המחלקה לצילום של בצלאל, עובד עבור מגזינים כמו "טיים אאוט" ו"בלייזר", מתהלך עם כלבתו המהממת קירה על שדרות רוטשילד, איש לילה ידוע עם ליין תקלוט קבוע, וחבר פעיל בגלריה השיתופית לצילום אינדי, הגלריה שנפתחה על ידי דניאלה הורבין ועדי ברנדה תחת השם D&A וביקשה לעסוק אך ורק בצילום ולהעמיק את השיח על המדיום, והפכה לגלריה שיתופית תחת העול הכלכלי.

» "גאליציע - שברי זיכרון" – לכל הפרטים

» ביונסה ואני: טליה לינק מאמצת מכשפותשש שנים חלפו מאז תום לימודיו ועד תערוכת היחיד הראשונה שלו, "סָפִיחַ", שהובילה תוך שנה ל"והשיטה פרחה", שתי תערוכות שעוסקות בזיכרון השואה בתודעה העכשווית, ובסיפורה של התרבות היהודית העשירה של מזרח אירופה לפני מלחמת העולם השנייה. בימים אלה מוצגת בגלריה התערוכה "גאליציע - שברי זיכרון", שבה הוא אוצר עבודות של צלם עיתונות בריטי בשם כריס שוורץ, שהקים בשנת 2004 את המוזיאון היהודי של גליציה, יחד עם שותפו האנתרופולוג ג'ונתן וובר, ונפטר בשנת 2007, בגיל 59.

דימוי סימבולי מאוד. העבודה של כריס שוורץ שעל ההזמנה

למה שואה? "אחד הדברים שהניעו אותי לעסוק בנושא", מספר שפירא, "היה היכרות אינטימית עם העבר המשפחתי שלי. אמא שלי נולדה בגטו ורשה ב-1940, אמה הצליחה להבריח אותה משם בגיל שנתיים למנזר מחוץ לוורשה. לטענתה היא זוכרת שמעבירים אותה מעבר לגדר אל הנזירות. אין היא יודעת דבר על משפחתה ואם מישהו שרד, לבדה בעולם. בגיל 7, אחרי שהעבירו אותה ממקום למקום, היא הגיעה לארץ, אומצה על ידי זוג ישראלים וגדלה בתל אביב. היא בנתה את עצמה כאחת הנשים הראשונות בחקר ההיסטוריה בארץ".

שפירא מצטנע, הוא לא רוצה להיכנס לזה יותר מדי, גם כדי לכבד את סיפורה הפרטי. אך אמו היא פרופ' אניטה שפירא, ראש פרויקט ישראל כמדינת לאום במכון הישראלי לדמוקרטיה, פרופסור בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב וכלת פרס ישראל לשנת 2008 בחקר ההיסטוריה של עם ישראל. "מתוקף תפקידה, הרבתה לנסוע לאירופה, ולקראת התערוכה הראשונה הצטרפתי אליה לכמה נסיעות. אבא נולד בארץ בשנת 1936 באבן גבירול פינת מאנה, כשהכל היה עדיין שדות וערבים על סוסים, אקדחים ומערב פרוע. המשפחה שלו מגיעה ממקום שנקרא אלכסנדרייה באוקראינה. מי שלא עלה לארץ מהמשפחה שלו נספה בשואה. כל הנושא ההיסטורי מאוד חי בבית שלי, ותמיד היה סביבי כשגדלתי, אבל עד גיל יחסית מאוחר התרחקתי מכך. זה נראה לי ארכאי ומנותק מהתרבות שלי, שהיתה MTV וטלוויזיה רב ערוצית. היסטוריה היתה מבחינתי עולם אחר. עם השנים, כשהבנתי את הסיפור המשפחתי יותר לעומק, העניין נוצר גם ברמה הפרטית אבל גם ברמה הקולקטיבית, של החברה היהודית שהיתה שם, התרבות המפוארת שחיה בתוך הקהילה הנוכרית, ובעצם אימפריה עצומה שפשוט הלכה ונעלמה".

כריס שוורץ, בית קברות יהודי הרוס

לפני כמה חודשים פנו לשפירא מהמכון הפולני, המפיק יחד עם המוזיאון היהודי של גליציה ומשרד התרבות את התערוכה המלאה של המוזיאון היהודי באוניברסיטת חיפה, תערוכה היסטורית שתיפתח בחודש הבא. המארגנים הבינו שקהל מסוים מאוד יגיע לתערוכה היסטורית על השואה בחיפה, וביקשו להוביל מהלך שונה וצעיר בתל אביב, לא תערוכה מוזיאלית ענקית, אלא אמנותית ומעודנת, ומי אם לא עמרי שפירא, הצלם המוכשר ואושיה עירונית, שעסק כבר בנושא באופן דומה, יהיה המועמד המושלם לעניין. שפירא תרם את חודש התערוכה שלו במסגרת הקולקטיב אינדי לפרויקט, וכך נולדה "גאליציע - שברי זיכרון".

"העיסוק שלי הוא הנגשת המידע ההיסטורי לצופה, ושיתוף הפעולה עם המוזיאון היהודי הוא עוד נדבך במחקר הצילומי ובעשייה שלי. כריס שוורץ היה צלם עיתונות בריטי שעבד באזורי מלחמה וקרב. בתחילת שנות ה-90 הוא החל להביע עניין בנושא השואה, ויחד עם האנתרופולוג הבריטי ג'ונתן וובר התחילו לחקור ולתעד את גליציה הפולנית. שוורץ שב לאותם המקומות שוב ושוב על מנת לתעדם במהלך זמן ובעונות שונות. כשזה נהיה מפעל חיים, הוחלט להקים את המוזיאון, שעד היום מאוד פעיל".

נראה שהעיסוק שלך בתרבות עכשווית, מוזיקה, חיים, השפיע גם על האופן שבו חשוב לך להציג את הזיכרונות."התערוכה 'סָפִיחַ' (על שם סיפורו של של חיים נחמן ביאליק על ילדותו; ה"ר), שנפתחה בשנת 2010, התעסקה בשאלות הפיזיות של התרבות היהודית באוקראינה. היה לי חשוב לא להציג עוד צילומי ספיה שחור-לבן מתקופת השואה עצמה, שנראים גלותיים וישנים, אלא משהו חי, תוך כוונה להקל על הדור שלנו להתחבר לנושא ולהצית מחדש את הזיכרון. נושאי הדימויים נעו משלט בניין שהעיד על חסידות גדולה ומפוארת, דרך פיסת יער שהיום עושים בה קומזיצים ופארק משפחות בקייב שפעם היתה באבי יאר. הגעתי למקומות שמוזכרים בכתבים של אנשי רוח יהודים מהתקופה ההיא כמו ביאליק. ב'פרבר העצים' הוא מזכיר רבות את הבית של סבא וסבתא שלו, שאותם אהב לבקר. נכנסתי לתוך הבית וצילמתי בתוכו. היום גרה שם אישה זקנה, במקרה היא יהודייה, על הקיר היא תלתה מפה של הקהילות היהודיות באוקראינה. התערוכה דיברה על הזיכרון הפיזי הממשי שנשאר בשטח והציגה אותו באופן יותר רלוונטי ויזואלית להיום".

התערוכה "ספיח", עם סיפורה המורכב ומטעניה, הוצגה באופן צילומי טיפוסי לאמנות עכשווית: תשעה תצלומי 6X6 עם קומפוזיציה מדויקת מודפסים היטב. בתערוכה שאחריה, "השיטה פרחה", שיטות התצוגה והפעלת הצופים השתנו. "גם התערוכה השנייה עסקה בשאלת אופן העברת המידע ההיסטורי לצופה, אבל הפעם הוצגו רק שלושה פריימים: על קיר אחד היתה תמונה גדולה של יער שהצופה היה יכול להרגיש בתוכו, ומנגד היו שתי תמונות קטנות יותר - שני בחורים עם כלב ופארק עם נהר. ליד כל דימוי היה ברקוד שהצופים סרקו עם הסלולרי, שהוביל עדויות אישיות על הזוועות: התמונה הגדולה היתה גיא הריגה באלכסנדרייה, שממנה עלתה המשפחה של אבא שלי, ומנגד, בתמונות הקטנות, מחנה עבודה מחוץ ללבוב. הזיכרון שלא קיים בשטח והשימוש בברקוד יצרו הפתעה אצל הצופים. פחות החשבתי את הצילום עצמו, את הפורמליזם. עבודות הצילום משמשות אותי ככלי משמעותי לפתיחת הדיון ההיסטורי. האמוציות ב'והשיטה פרחה' היו מאוד חזקות בגלל ההפתעה. היו אורחים שיצאו מהגלריה בזעם. בניגוד לתערוכות הקודמות, שבהן הצגתי תצלומים שלי, בתערוכה הנוכחית הן של צלם אחר שכבר נפטר. עבודותיו מתכתבות עם הצילומים שלי ועם צורת החשיבה כיצד ניתן להציג תצלומים עכשוויים של מקומות ההיסטוריים, גם ויזואלית וגם טקסטואלית".

עמרי שפירא, מתוך "והשיטה פרחה"

איך היו תגובות חבריך לעיסוק בזיכרון ובשואה?"כשהתחלתי לדבר על השואה עם חברים בני גילי, ראיתי חוסר עניין משווע. אני יכול לחשוב על הדור הרביעי של הברלינאים, שאומרים 'עזבו אותי מהפשעים של סבא רבא', אני לא שם. כך גם 'עזבו אותי מההיסטוריה השואתית, אנחנו כבר ב-2010'. זה קצת חרה לי. יש תחושה שצריך להתכחש לעבר כדי להיות שמאלני, ושאי אפשר להיות גם שמאלני וגם ציוני. לדעתי זה לא נכון. אפשר להיות ציוני, חשוב להפריד: יש הרבה דברים שהמדינה עושה באמתלת השואה כנגד פלסטינים שאני מתנגד אליהם לחלוטין, אבל זה לא אומר שצריך לשכוח את העבר שלנו, לוותר על ההיסטוריה שלי או על הסיבה שבסופו של דבר הוקמה מדינת ישראל". 

הפתיע אותך שפנו אליך דווקא מפולין על מנת לשמר את הזיכרון היהודי?"בשנים האחרונות פולין מנסה להיפתח לעבר היהודי שלה ולשזור אותו אל תוך ההיסטוריה. בניגוד לאוקראינים, שאין להם שום עניין בכך, הפולנים כן מתעסקים בעבר שלהם ומנסים לקחת אחריות, לפצות ולהשלים. נפתחים מכוני מחקר ויש עניין, אבל מצד שני זה מאפשר להם לעגל פינות ביצירת הזיכרון, הם אלה שכותבים את שטר האחריות. בוורשה פתחו מוזיאון ענקי שמוקדש לנושא היהודי. הם מנסים לעשות שינוי, חלק מכך זאת בחירתה של יעל ברתנא כנציגת פולין בביאנלה בוונציה. לדעתי זה עדיף מאשר התכחשות להיסטוריה או לתת לשכחה לעשות את שלה, כפי שהאוקראינים עושים. ש"י עגנון, למשל, הוא גיבור תרבות באוקראינה, יש פסלים שלו בכל מיני מקומות, אבל שום אזכור לכך שהוא יהודי. זה תהליך מעניין. אגב, הייתי מת לנסוע לצפון אפריקה, למרוקו, ללוב ולטוניס, לצלם את אותם מקומות היסטוריים יהודיים, לתעד ולהנציח. כיוון שדווקא משם יש לנו משמעותית פחות תיעוד ומחקר".

החדר של סבא וסבתא של ביאליק. עמרי שפירא, מתוך "ספיח"

אחד המונחים של שרה ברייטברג סמל בדלות החומר הקאנוני הוא "הצבר המנושל", בהתייחס לאמנים ששמו את הגולה מאחוריהם. נראה לי שבדור שלנו אנחנו "היהודים המנושלים", ההורים שלנו הדחיקו את מה שהיה קשור למקומות שמהם הגיעו ובנו מכור ההיתוך את הישראלי. מה שמעלה ומתסיס בחוזקה את שאלות הזהות, מול אנטגוניזם לדת בגלל הכפייה המדינית. אנחנו רוצים למרוד במדינה שכופה עלינו את הדת, אבל גם לשבור את כור ההיתוך ולגלות את התרבות שלנו. "התמונה של בית הכנסת הפרוגרסיבי של קרקוב, שנוסד ב-1860 ושוחזר במלואו, מציגה היסטוריה של תנועה שדגלה בתנועת ההשכלה. העיקר בה היה ידע, יציאה מהגטו. בתקופה ההיא בחברה היהודית היו תמורות מדהימות, יציאה מהשטייטל, אימוץ ערכי החברה המודרנית-המערבית. בבית הכנסת הזה הועברו דרשות בגרמנית ואחר כך בפולנית, לא ביידיש. האינטליגנציה, האינטלקטואלים, הרופאים והעו"דים באו לפה והעבירו רעיונות, משם נכתבו ספרים, שירים, מאסות. בהמשך, עם התגברות מעשי האלימות, אותה התנועה התחילה לאמץ את ערכי התנועה הציונית שבעצם אמרה 'אנחנו לא יכולים להישאר כאן, כי טובחים בנו, אנחנו צריכים למצוא אידיאה אחרת להתחבר אליה כי אנחנו צריכים להציל את עצמנו'. באו לפלסטין, הקימו את מדינת ישראל. אני לא חושב שאנשים צריכים להתעסק בזה ביומיום, אבל מדי פעם להיזכר בזה עוזר להכניס לפרספקטיבה את מהות המדינה פה. אולי לא את הממשלה, אבל למדינה יש הצדקה".

פיתוח השירה והתרבות מול בית הכנסת הפרוגרסיבי, זה מזכיר את חיי הלילה התל אביביים בתדר הישן ובהר סיני היום, יושבים מול בית הכנסת הגדול באלנבי-מונטיפיורי, מעשנים, שותים ומדברים על אמנות ופוליטיקה. כולם היו היפסטרים באירופה. "זה נכון, זה ממש זה. זאת הקבלה נורא יפה, משם יצאו הביאליקים. זה העניין בסופו של דבר".

מסמלת העברת מידע. עמרי שפירא, תיבת הדואר של ביאליק, מתוך "ספיח"

ביאליק בשביל הישראלי הצעיר הממוצע הוא הספר הירוק מהתיכון, צחוק על המשפט "צנח לו זלזל" ואולי הסיוט ללמוד לבגרות את "בעיר ההריגה". בשבילך הוא נקודת מוצא ועניין."ב'ספיח' הצגתי את תיבת הדואר של ביאליק, התיבה מסמלת העברת מידע. הצגתי את החדר של סבא וסבתא שלו, אבל גם את בית הכנסת שצייר מאורציו גוטליב בעבודתו המפורסמת של המתפללים ביום כיפור. זה בית כנסת עצום בגודלו, והכל מתקלף בפנים, אבל בהתייחס לציור של גוטליב מבינים מה המקום הזה. בין התצלומים שבחרתי משוורץ ניצב בית כנסת שנמצא ליד העיירה דברובה טרנובסקה. מבנה ענקי, מאוד קלאסי, מרשים, דקה מהעיירה, רואים שאריות ציורים של עיט צבי ומגן דוד שקרסו. יש המון בתי כנסת כאלה שעומדים כמונומנטים ריקים לעבר מאוד עשיר, ואנחנו יכולים רק לדמיין את הבניין משופץ וזה מהמם, אפשר ללמוד מזה כל כך הרבה על המקום של התרבות היהודית בנוף האירופי. זה לא היה מוסתר אלא מאוד נוכח ופיזי. באופן אמביוולנטי אושוויץ פוטוגנית מאוד. באחת התמונות רואים בור מלא מים, בבורות מסוג זה היו זורקים את אפר הנשרפים ממחנות ההשמדה. בבית הקברות היהודי ההרוס רואים את היופי של היער המושלג בשקיעה בצבעים חמים עם המצבות המנופצות, בתצלום יפהפה אחר של יער המידע מספר ששם נטבחו 800 יתומים מהכפר ליד, אין שום מצבה, הזיכרון של הילדים לא קיים".

איך אתה רואה את הקשר שבין חוויית הצפייה בתצלומים ויצירת הזיכרון?"בהזמנה לתערוכה מופיעה עבודה יחסית יוצאת דופן של שוורץ, רואים גרפיטי שבו דמות זורקת צלב קרס לפח, דימוי סימבולי מאוד. התערוכות שלי מבקשות להתייחס לאופן בו נזכור את המידע ההיסטורי ואיך הוא יהיה נגיש לנו בעתיד. אני חושב על הדורות הרביעי והחמישי, כשכל הניצולים ואלה שחיו בשנות המלחמה ימותו, באיזה אופן המידע הזה יהיה נגיש? הדורות הבאים ודאי ייכנסו לוויקיפדיה באיזו שיחת סלון, יקריאו את ההיי לייט של התמצית, ואחר כך אולי ישכחו. חשוב לי לקחת את הדבר הגדול ולראות איך אנחנו מנגישים את המידע ההיסטורי הזה לעתיד".

» "גאליציע - שברי זיכרון", עד 2.11. גלריה אינדי, יהודה הלוי 57, תל אביב. שעות פעילות: ב'-ה' 14:00-11:00, 19:00-16:00; ו'-שבת 14:00-11:00

כל העבודת של כריס שוורץ -From the permanent exhibition of the Galicia Jewish Museum, Krak?wPhotograph: Chris Schwarz, © Galicia Jewish Museum 

כתבות שאולי פספסתם

*#