ביונסה ואני: טליה לינק מאמצת מכשפות

הדס רשף, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
הדס רשף, עכבר העיר

טליה לינק, אחת מאמניות המדיה הצעירות הבולטות, אוהבת לתת עצות. לעתים אלה עצות כלליות, לעתים רק עבור נשים, ולעתים עבור שרי אריסון בלבד. אופן העבודה: שילוב בין אנימציה, עולם השיווק והפרסום, קורטוב ניו אייג' ועל הדרך מסרים חברתיים. בימים אלה מציגה לינק בתערוכה הקבוצתית "חדרי הפלאות באמנות עכשווית - מהשתאות להתפכחות", המבקשת להציג אמנות ש"מערערת את התובנות שנתקבעו על אודות העולם". רגע לפני שתרגישו מעורערים, זימנו את לינק לראיון.

» "חדרי הפלאות באמנות עכשווית - מהשתאות להתפכחות" - לכל הפרטים

» ראיון עם הצלמת דפנה גזית על תערוכתה "יומן עבודה"

את משתמשת בחומרים מהאינטרנט, נראה שזה הדבר החם. "נכון, זאת כבר נהיה קלישאה, אבל זה מה שאני עושה. מבחינתי זאת אג'נדה. הרשת מלאה זבל, במקום לייצר עוד אני ממחזרת, הטכנולוגיה הפכה אותנו ליצרנים כפייתיים, העולם פשוט מוצף! קראתי שכל דקה מועלות ליוטיוב 72 שעות של חומר מצולם, אז חייבים למחזר. אני מאמינה שהאמנות מתפתחת למקום של עריכת חומרים שאחרים העלו תוך כדי הקניית הקשר חדש. הפעולה דומה לאוצרות, פחות יצירה של יש מאין".

לקט עצות בסגנון ניו אייג'. מתוך פרויקט "אוצר החיים"

את מציגה את המדיה הדיגיטלית כראי החברה, אבל אנחנו לא רואים הרבה אמני מדיה ביחס תואם את המהפכה החברתית־טכנולוגית. עדיין רוב התערוכות הן ציור, פיסול, צילום וקצת וידיאו."אני מניחה שזה תהליך אבולוציוני טבעי, לוקח זמן עד שדברים מחלחלים ומופנמים, בעיקר בארץ. לי נראה הכי אפקטיבי לעבוד ככה, בשפה נגישה לקהל. מדיה דיגיטלית היא מבחינתי גשר בין עולם האמנות לקהל. נוסף לכך, יש משהו בעבודה על מחשב שמוציא אותך מהאמנות הישראלית היום. כששואלים אותי איפה הסטודיו שלי, אני אומרת במחשב, זה משפיע על האמנות עצמה, אני כל הזמן עובדת עם יוטיוב בראש".

מה את עושה עם הזבל האינטרנטי?"אני בונה קולאז'ים, משחקת עם חומרי הגלם, מייצרת ארכיון. ברגע שיש הצפה של דימויים אני שואלת את עצמי עכשיו מה? מה זה אומר? מה אני עושה איתם? השלב השני הוא תהליך ארוך של מחקר, אני קוראת המון תוך כדי עבודה, ספרות עיונית כבדה רצינית, ספרי אמנות, פילוסופיה, בלוגים, ריאליטי, כל דבר שיכול להיות קשור לנושא. זה בדיוק מה שקרה בפרויקט 'אוצר החיים', שהפך להיות ספר עצות".

מה הקטע שלך עם ניו אייג'?"כדי שמשהו יעניין אותי צריכים להתקיים שני תנאים מקבילים: אני צריכה להיקסם ממנו, שהחוויה תעבוד עלי באופן אמוציונלי וכן, ומצד שני צריכה להיות לי עליו ביקורת, שמשהו באינטלקט יאותת שיש כאן בעיה, כמו צפייה ב'האח הגדול'. אני מייצרת שיח על היפנוזה, היקסמות ומניפולציות ישירות, אבל מצד שני צופים לא תמיד יודעים איפה הביקורת שלי מתחילה ואם בכלל היא קיימת".

הטריילר ל"אוצר החיים":

קיץ 2010, לינק יושבת בחלל ממוזג לעילא על כיסאות בר שחורים מבריקים, לצידה באנר "פופ־אפ" ענקי ודלפק, מעוצבים במותג החדש - טליה לינק. דמותה הממוחשבת מציעה: "A New Way of Seeing , A New Way of Talking", תחת המוטו: Follow the Link". הכל מתוקתק בעיצוב דוכן שיווקי סמי־יוקרתי, מלבד העובדה שההצבה נמצאת בכיתת לימוד בתערוכת גמר של בית הספר לאמנות המדרשה בבית ברל, ולא, נגיד, בגני התערוכה. באותו חלל הוצגו סרטוני "אוצר החיים" - לקט עצות בסגנון ניו אייג', ערבוביה של דימויים שנלקחו מהרשת מעובדים במחשב באופן גס ומונפשים בתוכנה אפטר אפקטס. הטקסטים באנגלית, מה שמאוד מאפיין את הניסיונות השיווקיים המקומיים להיות "בינלאומיים", לפנות "לקהל רחב מכל העולם", אך בסופו של דבר, רוב צרכניהם ישראלים שמתקשים להבין את כל הניואנסים בשל השפה.

"'אוצר החיים' הוא בעצם ספר עצות ויזואלי", מספרת לינק. "כל העצות קשורות לראייה, ואיך מתקשרים דרך ראייה ודרך מה שמראים לאחרים. העבודה מורכבת מהרבה קטעים, העצות אקלקטיות, ככה שתמיד אפשר לחזור אליו כשזקוקים לעצה".

עולם העיצוב הוא אחד הדברים הבולטים בעבודות שלך, את הולכת על שיווק/נראות של שיווק, היינו מצפים מאמן שייקח את כלי השיווק ויעביר דרכם מסר חתרני, אבל את לפעמים מעבירה מסרים בנאליים."אני מאמינה בפלקטים מתוך אידיאולוגיה, ביחידת מידע אחת שמעבירה מסר לכמה שיותר אנשים בזמן הקצר ביותר. העבודות שלי נראות כמו פרסומת או טריילר, עוברות תהליך אטי של זיכוך מידע שבו יורדות עוד ועוד שכבות, עד שמגיעים לגרעין ואותו זורעים בכמה שיותר אנשים. אני מביטה באנשים סביבנו, באופן השימוש שלהם בסמרטפונים, בפייסבוק, בווליום התוכן שאנחנו מייצרים ובשיווק ששוטף לנו את המוח, גם במרחב הציבורי הפיזי וגם בווירטואלי. לבקש מאנשים לעצור את הקצב הזה ולעצור ל"זמן אמנות" לא נראה לי אפקטיבי במקרה הטוב, וכמעט חוצפה במקרה הפחות טוב. אמנות צריכה להתאים את עצמה לחברה ולתרבות ולא להפך. בשביל לעשות את זה, אשתמש בכל מניפולציה של צבע, סאונד, משהו שישנה את הביטים של הלב, אנסה לדבר בשפה הזאת. זה הרבה יותר רלוונטי ומעודכן. אני נורא רוצה להציג בקניונים, לתפוס חבורת בנות 15 שמסתובבות בסנטר ומחפשות בגדים".

בשנה שעברה הציגה לינק את העבודה "iSaver" בתערוכה "על פי מקורות זרים" במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון (אוצר: גלעד מלצר), שבה יצרה שומר מסך המבוסס על אמירותיה של שרי אריסון על העצמה, חיפוש והגשמה עצמיים. בראיון ב"ערב חדש" פנתה לינק לאריסון, הזמינה אותה לתערוכה, וביקרה את קיתונות הבוז שהיא ספגה בעשור האחרון.

את באמת אוהבת את שרי אריסון?"ברור! יש לנו דתות חדשות, שלפעמים קוראים להן אידיאולוגיות, היום יש קפיטליזם, שזאת אידיאולוגיה, הילולת הסלבס מאוד מזכירה את הטקסיות הדתית. אני מסתכלת על הופעות של ביונסה, שהיא אחד המודלים הגדולים מבחינתי, והיא נראית לי כמו שמאנית באקסטזה במקדש".

העצמה, חיפוש והגשמה עצמיים. שרי אריסון (צילום: ניר קידר)

במה עוסקות העבודות שלך שמוצגות עכשיו במוזיאון הרצליה?"פרויקט המכשפות הוא הבניית ההיסטוריה בהתאם למערך אינטרסים גבריים, למען גברים ועל גברים. התוצאה היא שלנו, הנשים המודרות, יש מעט מאוד 'אמהות', ואלו שיש עברו תיווך גברי. לתרבות המערבית היה אינטרס ליצור סיטואציה כזאת משיקולים כלכליים, פוליטיים, חברתיים, דתיים וכו'. אני מאמינה שעל מנת שלנשים יהיה ייצוג בתרבות עכשיו, הן חייבות אותו בעבר. אני קוראת לנשים לעשות ריקליימינג, לתבוע מחדש את הדימוי שלהן. אישה חזקה היא תמיד מכשפה, רעה, רוצה לשתות דם ילדים, הדימוי מלמד איך תופסים נשים בתרבות".

סמל המכשפות הוא "וי/ויקטורי", אחד הסמלים הכי גבריים של חוזק ועוצמה, המרת אותו לסמל של כוח נשי. "יש אגדה שהמילה מכשפה באנגלית זה מאישה נבונה, והתיאור הגרפי של וי מקביל לאות W, וגם הדמיון לאיבר מין נשי. משתמשים ב'וי' בכל העולם במשמעויות שונות. נוסף לכך, הסימן הזה מוכר לאנשים, ככה שקל יותר להתחבר אליו. כך גם שרי אריסון, כולם מכירים אותה, אז יש נקודת פתיחה לדיון גם עבור אנשים שלא קשורים לעולם האמנות. השימוש ב'וי' הוא דוגמה טובה של ניכוס אלמנט גברי למנהיגות הנשיות, אני כביכול עושה את מה שעשו לנו".

אבטיפוס נשי שמנסה להיות שלם. פרויקט המכשפות

מרוב שהמכשפות מכוסות בסטריאוטיפים לא רואים אותן בכלל."הן נראות כמו כלות תימניות, אובייקט שהתרבות מעמיסה עליו מה שהן 'צריכות להיות'. העבודה על הדימויים היתה ברוטאלית: חיתוך ראשים ושדיים, כיווץ ידיים. כך עושים לנשים בפרסומות ובניתוחים פלסטיים. באופנה הנשים תמיד בפוזיציות עקומות, חתוך להן משהו, הפוני מסתיר את הפנים. בנים יוצגו ישירים, פרונטאליים, שולטים בסיטואציה. ניסיתי ליצור אבטיפוס נשי שמנסה להיות שלם ולא מצליח".

יצרת לעצמך בכל הסדרות אלטר אגו, את מוצגת כמטא־סלב. "נושא התדמיות חוזר בעבודות שלי, התרבות שלנו נהייתה תרבות מעטפת. הרדיפה היא אחר מותגים ולא תוכנם. זה מה שאני עושה באופן עקבי עם הדמות שלי, הבנייה של המותג טליה לינק, ובכל עבודה זה קצת שונה. ב'אוצר החיים' הייתי דמות מייעצת שהיא חצי אדם חצי מכונה, ב'איי־סייבר' האזרחית המודאגת שרוצה לתת מתנה לשרי אריסון, ובמכשפות אני מנסה להיות חלק ממשהו גדול יותר. אבל זה שהפנים שלי שם אומר שגם הפנים שלך יכולות להיות שם".

סמלים של יופי נשי שחלקם באמת לא יפים. מתוך פרויקט המכשפות

עיבוד המחשב של הדמות שלך מוגזם ונראה לפעמים כעובר את הטעם הטוב, למשל בגבות עבות ומרשימות, כפי שיש לנשים לפני שהן תולשות אותן. "מאז 'אוצר החיים' גידלתי את הגבות עוד יותר. בתודעה כולנו יודעות שמשהו דפוק בעיבוד הנשי, אבל זה פועל עלינו אמוציונלית. מעניין שאף אחד לא מעז להגיד לי כלום על הגבות. לפני שבוע פעם ראשונה מישהי העירה לי על זה שזה נורא יפה לדעתה. אבל אף אחד לא אמר 'זה לא יפה'. בסופו של דבר נשים הן השוביניסטיות הכי גדולות שיש, אנחנו משמרות את המודל הזה הכי טוב. בהקשר המכשפות - אנחנו צריכות להתאגד מחדש ולדרוש את מקומנו, להיות. חשוב לי בעבודה הזאת לתת לנו מקום בתרבות, להזכיר שאנחנו כאן, ליצור תחושה של בית, בית של נשים. המכשפות מציגות סמלים של יופי נשי שחלקם באמת לא יפים לפי התרבות המערבית, כמו מוט מתכת שתקוע בלחי, שפה שסועה שיש בה לוחית כולם מודבקים ביחד למשהו שמייצר דימוי פתייני, שבכל זאת יעשה לצופה את מה שתקשורת המונים עושה".

באחד הדימויים מכשפה לובשת תפילין, שרשיר תחמושת, שרוך של תפקיד מדריך צה"לי. את יוצרת קישור ישראלי בין דת ומלחמה. זה דימוי פוסט פמיניסטי, האישה יכולה להיות לוחמת וגם לשמור על הסממנים הנשיים שלה. "לא בכדי המודל שלי היא ביונסה, תמיד שואלים אותי איך אני כל כך אוהבת אותה כי היא "רעה לפמיניזם", אבל מבחינתי היא סוג חדש של נשיות. הנשים תמיד היו והן עדיין אובייקט להסתכלות. אנחנו לא יכולות פשוט למחוק את זה ולהגיד שנהיה מכוערות. מה שכן, אנחנו חייבות לשבור את המשוואה שאישה יפה היא נשלטת וכנועה. אני לא מתכחשת למיניות הנשית, ליופי, לגופניות. יש לנו כוח סקסי וממנו אנחנו צריכות לבנות כוח חדש. ביונסה עושה את זה, היא לא מתנצלת על המיניות שלה או על כך שהיא אישה מאוד חזקה, מינית, משוחררת. אני ממש מעריכה את מה שהיא עושה ואת המודל שהיא מעבירה לילדות קטנות".

הטריילר לווידאו המכשפות:

את מאוד אוהבת נשים חזקות."ברור, אני יכולה לראות את הטוב של שרי אריסון והטוב שהיא עושה, ובאותה נשימה את האטימות וההזיה של העשייה שלה. זאת המורכבות שציינתי קודם. שרי אריסון רואה חזיונות, מדברת עם מלאכים, היא סוג של מכשפה. כשהתחלתי לעבוד על 'iSaver ', היו מועמדים גברים כמו דנקנר, עופר, תשובה, ובסוף בחרתי בה כי היא אישה. אם שרי היתה גבר, חצי מהדברים המזלזלים שאומרים עליה לא היו נאמרים. יש צורה מסוימת שבה התרבות מדברת לנשים וצורה שבה היא מדברת לגברים, גם שלי יחימוביץ' סובלת מזה. האופן שבו אנשים מרשים לעצמם לדבר על דמות מסוימת משתנה לפי המגדר".

האם אנחנו רוצים לתת למכשפה את כל הכסף שלנו ושהיא תהיה אחראית עליו? זה אותו טיעון גברי של האישה המשוגעת, אסור לתת לה כוח. "בדיוק, האישה ההיסטרית, היא נכנסת ללחץ נורא מהר, מדברת עם רוחות, והיא צריכה להישאר בבית, לשמור על הילדים. אני רוצה שיהיה לה כוח מבחינה נשית, אבל הסיפור מורכב. אי אפשר להתייחס לזה כאל שחור ולבן. ככה גם ביונסה כשהיא רוקדת עם תחתונים. אני מבקשת להפריד בין היחס לנשים הכוחניות כנשים, ובין הפעילויות הכוחניות שהן עושות והן לא תמיד תקינות".

בסופו של דבר נשים הן השוביניסטיות הכי גדולות שיש. טליה לינק

בעבודת הווידיאו "V" את אומרת "לא נוכל למצוא את מקומנו בהווה" - מה מקום המכשפות בתרבות שלנו היום?"זה המקום שלנו כנשים בעצם. אין לי אג'נדה לגבי איך אישה צריכה להיות, אלא עצם כך שאישה צריכה להיות. נשים צריכות יותר מקום ויותר ייצוג. במבט על מהדורות חדשות, בין הפוליטיקאים, כשאני הולכת לרופאים, או ב'לונדון וקירשנבאום', אלה שולחנות הגברים. כשאני קוראת עיתון וגם כשאני הולכת לתערוכות, אני לא מרגישה שיש לי ייצוג, שיש מי שאומרת את הקול שלי מספיק, מי שכבר צלחו את המחסומים, אלה לרוב נשים שסיגלו לעצמן דפוסי התנהגות גבריים. זאת תחושה מאוד ישראלית, כולנו ילדים להורים שקטעו את העבר שלהם על מנת לבנות דבר חדש. הגיע הזמן לבנות אנחנו נשי חדש, את ההיסטוריה המתמשכת שלנו".

» "חדרי הפלאות באמנות עכשווית - מהשתאות להתפכחות". עד 29.12. מוזיאון הרצליה, הבנים 4, הרצליה. שעות פתיחה: ב', ד', ו'-שבת 14:00-10:00; ג', ה' 20:00-16:00.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ