אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אוהבים אמנות. עושים אמנות: אמנים מקומיים מציעים תוכניות לתל אביב טובה יותר

לזויה צ'רקסקי מתחשק להציב פסל של שטן בכיכר רבין, סיגלית לנדאו רוצה לבנות בתי בוץ, אלונה רודה מציעה להסב דוכני פיס לפיצוציות ומוחמד ג'באלי מקדם פופ ערבי. מקצה שיפורים מיוחד לקראת תערוכת "עיר שדה"

תגובות

האמן והאקטיביסט אלון שוובה קיבל לידיו את ערכת הפרפורמנס של הדס עפרת והחליט לעבוד עם מפת העיר שמצורפת אליה. “המפה חולקה לחמישה חלקים שמסמנים את גבולות העיר: כיכר המדינה וז’בוטינסקי מצפון, נחל ונתיבי איילון ממזרח ותל כביר ושכונת עג’מי מדרום”, מסביר שוובה, שכבר תקופה ארוכה מתעסק בשאלה מהי עיר, מה מרכיב אותה ומבנה את האופי שלה ומה טיב היחסים בינה ובין תושביה. “החיתוך במפה מנציח את מרכז העיר לעומת ה’פרובינציה’ שסובבת אותו, ולא רק זאת, אלא שחלקים שלמים מתל אביב ויפו נדחקים ממנה”.

»  "אוהבים אמנות. עושים אמנות" - לכל הפרטים.

שוובה חתך 52 תמונות מתוך מערכת ה־GIS של העירייה, שבה מסומנים גבולות העיר בקו כחול, ויצא למסע אופניים סביב גבולות העיר. המסע כלל, כמובן, תגליות אבסורדיות שרק ביורוקרטיה עירונית מסורבלת ואטומה יכולה לייצר. “בפארק דרום, לדוגמה, הגבול מאוד ברור: נסעתי על השביל שמקיף את הפארק ויש נקודה שבה פשוט מפסיקים להשקות את הדשא והוא הופך צהוב. בתל ברוך, לעומת זאת, יש גינה ציבורית שעומדת בגבולות המוניציפליים של עיריית תל אביב ועיריית רמת השרון, ויש בה שני שלטים: אחד עם הוראות של עיריית תל אביב ואחד עם הוראות של עיריית רמת השרון”.

הגבולות האלה לא נעדרים מאפיינים כלכליים, כמו רחוב הגבול (שם סימבולי) בין יפו לבת ים, שבצדו האחד החניה בחינם ובצדו השני החניה בתשלום. “בשטח הגבולות פחות ברורים, אבל לפעמים הם דווקא ברורים מאוד וההשפעה שלהם - הכלכלית, הלאומית או הפוליטית - היא עצומה. המטרה שלי היא להראות שהגבולות האלה יכולים להיות גם די נזילים”. נאמן לחזון טשטוש הגבולות, צעד שוובה לאורך הגבול הדרומי של העיר, ממחלף וולפסון ועד רחוב הגבול, והסיר בארבע נקודות את שלטי “תחום העיר תל אביב־יפו”. “אני מציע כאן הצעה שמצד אחד מגדירה מחדש את גבולות ערכת הפרפורמנס ומצד שני שואלת האם ביכולתה של פעולה אמנותית לטשטש גבולות”, אומר שוובה, “האם היא כדאית ומוצלחת. יכול להיות שייווצר כאוס גדול. יכול להיות שבמדינה שנושא הגבולות כל כך קריטי אצלה הגבולות האלה הכרחיים. אבל כדאי לשאול את השאלה. אפשר לבחור שלא להיות מודע ורק, נניח, להסתובב ב־250 מטר של רוטשילד, וגם זה בסדר; אבל גם אפשר לדעת שכל מה שמקיף את רוטשילד, כולל הפרובינציות המרוחקות, מזין את רוטשילד והופך אותו למה שהוא”.

זויה צ’רקסקי כבר התרגלה לזה שבכל פעם שהיא מפרסמת עבודה אנשים קופצים על המקלדת בזעם - אם אלה ציורי החסידים המגוחכים בסדרת היודאיקה שלה או גושי החרא הפלסטיים שזרעה במוזיאון. אבל מזמן לא התעורר דיון כה סוער בנוגע לצ’רקסקי ולאמנות פלסטית בכלל כמו שקרה בחודש האחרון, כשהעלתה לפייסבוק כמה עבודות שטרם הוצגו בתערוכה וזכו לכינוי “איציק”. העבודות הראו את העלייה הרוסית, את הישראלים, ויש שיטענו שבמיוחד את המזרחים באור נלעג וביקורתי. אפילו דורית בייניש תרמה טוקבק שיפוטי לדיון המסועף, שבו כונתה צ’רקסקי עצמה לא פעם גזענית. אבל צ’רקסקי דווקא שמחה על גובה הגצים. “שימח אותי שזה קרה ואני אשמח אם יהיו עוד דיונים בנושא, וגם אשתתף בהם”, היא אומרת, “למרות המילים הקשות שנאמרו אני בכלל לא חושבת שהמשתתפים בדיון רעים או מטומטמים, אלא שהנושא הזה נוגע להם באופן מאוד קרוב וחריף, וגם לי. זה חלק מפרויקט שאני עובדת עליו כבר שנתיים, שעוסק בעלייה הרוסית. פעם זה רוסים, אחר כך יתעסקו במישהו אחר, אבל המקרה הזה רק מוכיח שמצד אחד אנחנו חיים בחברה מאוד גזענית, ומצד שני זה מאוד מפריע וכואב לאנשים. חשוב לי להציב רף של חופש בעבודות שלי, שהן כמעט תמיד דימויים שיש בהם משהו פרובוקטיבי”.

במרחב הציבורי, היא אומרת, אין חופש. “בכלל לא שמעתי על פסל שנוצר על ידי אמן עכשווי – תמיד אלה פרויקטים של העירייה. פעם צובעים את הביוב ופעם משתפים פעולה עם גורמים מסחריים כמו השוורים ברוטשילד או התערוכה של אורנג’. המזרקה של יעקב אגם, שלרוב אני שומעת כל מיני ביטויי שנאה כלפיה, היא הדבר היחיד הנורמלי שיש כאן – פסל עכשווי של אמן מודרני, מלא שמחת חיים וצבע. פסל זה תחום שנזהרים בו, הוא תמיד מסמל משהו, ובתל אביב הוא תמיד תוצר של החלטות של הרבה אנשים ובירוקרטיה, והתוצאה קובעת רף מסויים של חופש”. אולי בגלל זה צ’רקסקי היתה רוצה להציב פסל של השטן בגובה 80 מטר בכיכר רבין. השטן של צ’רקסקי מוצב בתוך כוכב שלו חמש צלעות, והוא יורק אש. “אני חושבת על הרעיון הזה כבר הרבה זמן”, היא אומרת, “אני חושבת שהעיר צריכה פסל כזה. המוגזמות שלו מצביעה על הניתוק שיש בין העירייה והמוסדות ובין אמנים צעירים. אמנם יש סצנה של גלריות ומוזיאונים, אבל אין דיאלוג של ממש בין האמנים הצעירים לממסד, בעוד שבאירופה או באוקראינה אני יודעת על לא מעט חברים שהם אמנים צעירים שפועלים במרחב הציבורי בתיאום עם העירייה ומקימים בו פסלים ועבודות, גם אם לא בגובה 80 מטר”.

בשנים האחרונות, אחרי גלות קצרה ברחוב ביאליק שבמרכז העיר, שבה סיגלית לנדאו לפלורנטין, שבה התגוררה קרוב ל־20 שנה. היום גם הסטודיו וגם הדירה שלה ממוקמים בדרך שלמה. “הבת שלי כבר בת חמש והרגשתי שהיא בשלה להתמודד עם מוסכים”, היא מסבירה, “אז חזרתי לכור מחצבתי. לאן אתה שייך - תרבותית ומעמדית - זה נושא חשוב”. אבל החזרה לשורשים לא מיזערה את האמביוולנטיות של לנדאו כלפי השכונה בפרט וכלפי דרום העיר בכלל. “מנסים לשנות את פלורנטין במהירות ובכוח”, היא מאשימה, “בונים בניינים מסיביים, בלי תשתית לשירותים ציבוריים, בלי שטחים ציבוריים פתוחים ובלי להתייחס להרכב המיוחד של האוכלוסייה ולצרכים שלו, וודאי בלי לשתף אותו בהחלטות. אני גרה עכשיו מול מגדלי רביעיית פיבקו, שהם בעצם שישייה, ומתעוררת כל בוקר לשישה מערבלי בטון מול הפרצוף. הכל משתנה במהירות מסחררת, ובתוך התהליכים האגרסיביים האלה האנשים נעלמים”.

הביקורת של לנדאו באה לידי ביטוי בעבודתה “בית יציקה” – בינתיים מדובר במודל מוקטן, עשוי מיציקת יודאיקה, שבקרוב יהפוך למבנה ברונזה שיתנשא לגובה של 15 מטר. המודל, 60 סנטימטר בסך הכל, הוא בניין שהופשט עד שנותר ממנו רק השלט וחדר אחד תלוש ופעור בקומה האחרונה. פסולת הבניין מחליקה מהחדר דרך המכולה ועד לבסיס שמלא בפריטי בית זעירים שאין בהם עוד כל צורך. “אני מתעסקת בעבודה הזו בהרבה נושאים”, היא אומרת, “מצד אחד, יש לי רצון להראות את המצב כמו שהוא ולבקר אותו – את ההזנחה, את הפוטנציאל הלא ממומש, את התחושה שהמבנים בשכונה הופכים לחריגים ונדחקים באלימות. מצד שני, כשהמודל יהפוך לעבודה הסופית, אני רוצה שהוא ימוקם בתוך מבנה שמתוכו יהיה אפשר להשקיף לפנים העבודה, ואני מאוד מקווה שאי אלו ציפורים אורגניות ישתכנו בה. דרך תהליך יצירה שמשלב בנייה והריסה של אלמנטים אני חושבת על הטבע, שיכול לחזור ולהתמלא דווקא בסביבות המוזנחות והנטושות”.

לנדאו עוקבת כבר שנים אחרי שטחים פתוחים בעיר שעוד לא עברו תהליך מסיבי של פיתוח, ויש בהם, לפחות בינתיים, פוטנציאל כמעט אינסופי. “יש המון מקומות כאלה, הם שייכים ליזמים שאין ספק שיבנו בהם בעתיד, אבל לפחות כרגע אפשר לעשות בהם דברים נפלאים. לא רק גני משחקים שבלוניים, אלא גם ערוגות וגינות, בתי בוץ, יש לי המון רעיונות, אבל מי שיכול לממש את הרעיונות שלו בעיר הזאת הוא מי שיש לו כסף ויודע לדבר עם המקורבים. השאר יכולים לחלום”. למרות הנימה הפסימית, יש משהו נוגע ללב ומצחיק במודל, שמזכיר גוף אנושי כפוף. “זה גם מעין דיוקן עצמי”, מודה לנדאו, “אני יכולה לבוא בהתרסות עד מחר, אבל בכל זאת יש בעבודה הזאת הרבה הומור”.

בשנים האחרונות אלונה רודה נמצאת על הקו: לא מזמן שבה מווינה, ואת רוב השנה הבאה תעביר בברלין. “המצב הזה גורם לי להרגיש כמו תיירת בעירי”, היא אומרת, “שזה מבחינתי המצב האולטימטיבי בחיים: רגל אחת בחוץ מאפשרת שהמבט יהיה קצת חיצוני, ועדיין אני נוטלת חלק. זו הרגשה אידיאלית שאני מנסה לשמר רוב הזמן, חוץ מרגעים שבהם אני מקבלת דוח או משהו, ואז כל הגישה הזאת קורסת עד הודעה חדשה”.

רודה מציעה להפוך את דוכני הפיס הישנים והמרופטים, הזרועים לאורך העיר כאנדרטה לאייטיז, לפיצוציות סמים. כבר יותר משבע שנים מתנהל דיון בבית המשפט בין עיריית תל אביב, שדורשת לפנות את הדוכנים בטענה שהם מטרד להולכי הרגל ולרוכבי האופניים, ובין מפעל הפיס ובעלי הדוכנים, שטוענים שגם להם יש חלק בנוף העירוני. לרודה, שרוחשת חיבה מיוחדת לאופי הפסיכדלי של דוכני הפיס, היתה הארה: הפתרון הוא להסב את הדוכנים, בעלי המעמד החוקי המפוקפק ממילא, לעמדות מפוקפקות לא פחות, שבאמת ישרתו מישהו בעיר הזאת. “צריך להפוך אותם למעין tobacco shops”, היא מפרטת, “גם הן נמצאות על התפר בין החוקי ללא חוקי, ונכון להיום משרתות ציבור רחב יותר מזה של הפיס”. רודה, שמתגוררת ליד אלנבי, עוקבת באדיקות אחר השינויים התוכניים והסגנוניים בפיצוציות הטבק באזור. “אלה מקומות מופרעים לחלוטין”, היא מעידה, “והעיצוב שלהם תמיד מקושקש טראשי. המאפיינים האלה יכולים לשבת מצוין על דוכני הפיס, שגם הם פתוחים בשעות מוזרות, וגם אותם אפשר לקשט בצורה פסיכדלית למדי. כך ייווצר תמהיל פיצוציות יותר מאוזן – לא רק בדרום המפוקפק, הרי גם לצפון העיר מגיעה רשת מסועפת ורוחשת של פיצוציות הזויות”.

טשטוש גבולות הוא מוטיב חוזר בעבודות של רפאת חטאב, יליד יפו שמתגורר כיום בתל אביב. “אני מוצא את עצמי בעיקר חוקר זהויות”, הוא מעיד, “ודרכן את המציאות שבה אנחנו חיים”. החקירה הזאת מתבצעת דרך מיצגים ופרפורמנס, ובעיקר דרך הדמות שמלווה אותו כבר שנים, ערוס אל פלסטין (כלת פלסטין) – אחד משמות העיר יפו. כלת פלסטין שרה שירי געגוע למולדת האבודה וליפו שהשתנתה ללא היכר וגם מתייחסת לנושאים אקטואליים כשהיא לבושה בבגדים מסורתיים.

בניגוד לדראגיסטיות, שלבושות ומאופרות על דרך הנשיות המוקצנת, הדראג של חטאב לא מסתיר את שיער החזה, את הזיפים ואת הקול הגברי. “דרך כלת פלסטין אני חוקר זהות מגדרית, שהיא גם לאומית וכמובן פוליטית”, אומר חטאב, “כערבי פלסטיני אני שואל את עצמי מה זה להיות אשה בתרבות הפלסטינית, מה זה להיות גבר שחוקר נשיות בחברה הפלסטינית. אבל העיסוק הזה לא מנותק מהחיים האישיים: היום אני חי בתל אביב ומרגיש את האחרות, אבל גם כשגרתי ביפו הרגשתי אחר. אני לא מתגעגע ליפו, כי במתכונתה הנוכחית היא לא העיר שגדלתי בה. פעם היא היתה בירת התרבות של פלסטין, ועם השנים הפכה לשוליים של תל אביב, לעיר מוזנחת, עיר פשע, סמים ועבריינות. העירייה משקיעה בשנים האחרונות מאמצים כדי להפוך את יפו לעיר תיירותית.כיום זו עיר שרוב המשאבים המושקעים בה פונים כלפי חוץ, במקום לפתח את מי שחיים בה”.

מתוך התובנה הזו נוצרה העבודה "אלסראיא", המתייחסת למפעל סבון ישן (אלסראיא אל עתיקה). “בדמיוני אני רואה איך אלסראיא הופך לבניין תרבות מקומי וממצה את הפוטנציאל האדיר הטמון בו מבחינה ארכיטקטונית והיסטורית”, אומר חטאב, “ספרייה עירונית שתכיל ספרים מכל העולם הערבי, מקום מפגש לאמנים וליוצרים, חללי תצוגה, חדרי סדנאות, ערבי תרבות ואמנות, ובייחוד תיאטרון אלסראיא (התיאטרון הערבי־עברי) ומוזיאון יפו העתיקה, שפועלים עד היום במתחם”. הפיכת המבנה למרכז תרבות ערבית תשמש נקודת מוצא שממנה תחזור יפו להיות מרכז התרבות שהיתה פעם. “באמצעות העבודה הזו אני מציב אלטרנטיבה ומסמן את האפשרות שיפו תחזור להיות מקום שוקק חיים, כי אני באמת מאמין שאמנות יכולה לא רק לשקף מציאות, אלא גם לשנות אותה. אבל יותר מכך, חשוב לי לערער על הסדר הקיים ולשאול שאלות, כי לא תמיד יש אלטרנטיבה. אני חולם על ספרייה ביפו, אבל היום כדי לקנות ספרים בערבית צריך לנסוע לירושלים או לנצרת. זה אומר לא מעט”.

רונה פון שטרן, אמנית מיצב וציור, מתייחסת בעבודות שלה לעולם המנוהל בידי מעצמות ותאגידים, עולם שבו המתועש הוא הטבעי, והכל מתווך על ידי מסכים. ציוריה מציגים ישראל שבה חיי הביטחון המלאכותיים נוצרים דרך מלחמה, והסדר המופתי מושג על ידי סביבה אפאתית. היא מציעה לאגף לשיפור פני העיר להוביל את פרויקט “הפכו את העוני שלכם לאסתטי יותר”.

“בימים שבהם העירייה עסוקה בבניית מגדלים בדרום העיר, ההצעה שלי היא כזאת: על מנת להגן על רגשות תושבי הדרום החדשים ניתן באופן זול ומהיר להעלים את הבניינים המתפרקים של השכונות ולהתעלם בצורה אלגנטית מהעניים החיים בהם. כל מה שצריך זה להקים פיגומים סביב הבניינים הישנים ולצפות אותם בתמונות של בנייני באוהאוס משופצים, כיאה לעיר הלבנה. את תושבי השכונות ניתן לצפות בחליפות מבד דמוי מראה, שישאיר מקום חשוף לעיניים ולקנה הנשימה.

“פרויקט זה ייצור כמה אפקטים מקבילים בשיפור פני העיר: ראשית, הוא ידאג לייפוי פני העיר בשביל תושבי המגדלים ותיירי תגלית, שהם התורמים הגדולים לעתיד ישראל; שנית, הוא יספק משכורות לאמנים שיעבדו בייצור דימויי הבאוהאוס ומיקומם בחזית המבנים המוגדרים כמפגעים; שלישית, הוא יעלים את הבעיות החברתיות הגלויות לעין ובכך יצמצם את כמות ההפגנות בעיר. התושבים ישובו לראות במינוס שלהם בבנק כישלון אישי ולא בעיה גורפת”. (הדס רשף)

אם אתם שומעים על מאורע תרבותי מעניין ביפו, סביר להניח שמוחמד ג’באלי עומד מאחוריו. מפלסטינמה (קבוצת קולנוענים צעירים), דרך תיאטרון אסראיא (התיאטרון הערבי־עברי) ועד האנה לולו, ג’באלי - אינטלקטואל, משורר, די.ג’יי ואקטיביסט פוליטי ותרבותי -  מתיישב על חוד החנית של יפו הערבית הצעירה. בעבודות שלו טמונה תמיד הכוונה לסמן אופק של חיים כלכליים, תרבותיים וחינוכיים ליפואים, שחיים תחת ניסיון דחיקה מתמדת של גורמים המעוניינים בכיבוש כלכלי ותרבותי של העיר. אבל ג’באלי לא פסימי. “אני מציע לתל אביב להתכונן ולחזור להיות יפו”, הוא מצהיר, “להתחבר למרחב הגיאוגרפי שעובר תהליך בלתי נמנע של לבנטיזציה. כשנתחבר למרחב שמסביב, הרי דתיים יסתדרו עם דתיים, ורק אלה שרוצים חיים עירוניים וליברליים יתווכחו ביניהם. לכן כל הגורמים שמעוניינים באזור חופשי צריכים כבר עכשיו ללמוד לדבר אחד עם השני”.

גם ג’באלי יודע שהדרך להגשמת החזון שלו עוד ארוכה. “כיום הערבים ביפו נדחקים לתוך גטאות בהתאם לצרכים הדוחקים. גם ערבים מתל אביב חוזרים ליפו כשהם מקימים משפחה, כדי להיות בקרבת בתי הספר הערביים המעטים, או פשוט בגלל תהליך הג’נטריפיקציה המסיבי שעובר על העיר. האינטרס להפוך את פני הדברים חיוני גם כדי להחיות את העיר וגם כדי לתכנן סביבה מזמינה עבור תיירות ערבית, כי האליטה הזו יכולה לקשר בין תל אביב ובין מרחב מזרח תיכוני מתקדם, עירוני ומודרני”.

חלק מהעניין, ג’באלי טוען, הוא היכרות עם האמנות הערבית הצעירה שבועטת כיום: הוא מציע לתת מקום לאמנות רחוב שמקדשת אייקונים של פופ שהפכו לחלק מהנוף בביירות, בקהיר או באלכסנדריה. בעזרת ג’באלי וחבריו, שייבאו אותם דרך אמנים שונים מהסצנה, בקרוב תחזו בכוכבי פופ ערבים צצים בנקודות שונות ביפו ובתל אביב. “אני מקווה שאנשים יתעניינו ויגגלו את התמונות, וכך ילמדו יותר על תרבות הפופ הצעירה במדינות ערב ויוכל להיווצר דיאלוג מעניין בין אמנים מפה ומשם”, אומר ג’באלי. בעיניו, אלו שמגלגלים עיניים בשעשוע מול החזון של מזרח תיכון חדש ביפו לא רואים את מה שכבר קורה בה. “מספר האנשים שיצרו איתי קשר כדי לארגן מימונה השנה הוא יוצא דופן”, הוא קובע, “גם מספר האנשים שהתחילו ללמוד ערבית, או מגוון אירועי התרבות שהובלנו. העניין הוא לא בדיבורים, אלא בעשייה. לא צריך לדבר על שלום ולהפריח מילים זולות, תל אביב יכולה להיות המקום שהשלום צומח מתוכו”.

בשלוש וחצי השנים האחרונות גילי מרדינגר, אמנית וידאו, פיסול ומיצב, גרה ברחוב הנגב, ליד התחנה המרכזית הישנה. בתערוכת הגמר בבית הספר לאמנות המדרשה התמודדה עם אזור מגוריה באמצעות מיצב וידאו שכלל דגם של דירתה שבו הוקרנו סרטים שצילמה מחלונות הבית.

“מול הדירה ברחוב הנגב נישאים שני מגדלי משרדים של בנק הפועלים”, היא מסבירה, “בין שני המגדלים יש רחבה מרוצפת מוארת ומקושטת באדניות ענקיות ובפחי אשפה. ביום משמשת הרחבה להפסקות סיגריות וצהריים של עובדי הבניינים, ובלילה היא תחנה של סוחרי סמים וזונות (בעיקר ממין זכר) ומקום שינה מזדמן למחוסרי בית, לשיכורים ולמסוממים”.

מרדינגר מציעה לשדרג את הרחבה לכדי לאונג’ מפנק שבו יוכלו מציעי ומציעות השירות בתעשיית המין להמתין בנוחות יחסית ולקבל לקוחות פוטנציאליים. “בלאונג’ ימוקמו במרחקים סבירים מערכות ישיבה פשוטות, כמו פופים מבדים עמידים בצבע אדום, ותאורת לדים תואמת”, היא אומרת, “כשהעמדה פנויה האור האדום דולק, וכשהיא תפוסה הוא כבוי. כל עמדה תצויד בקונדומים ובמגבונים לחים, וכך עיצוב הרחבה יהלום את אופי וייעוד המקום. לעירייה, למדינה ולמשטרה נוח לרכז באזור זה את הזנות, אבל במאמץ קל והשקעה מינימלית ניתן יהיה למזער את ההפקרות במתחם לרווחת הכלל. במהלך היום ייהנו עובדי המתחם מהפסיליטיז תוך שהם מקבלים תזכורת מתמדת למתרחש במקום בחצי השני של היממה”.

במקביל, ועל מנת שעיריית תל אביב־יפו תוכל להרוויח מהמיזם באורח תיירותי, מציעה האמנית לנצל את אזור התחנה האקזוטי והשוקק 24 שעות ביממה ולקיים סיורים במקום שייצאו מהתחנה המרכזית ברכבים להשכרה. ברחבת התחנה הישנה, שחדלה לפעול סופית ב־1993, יעגנו רכבי המכונכזית – רכב ירוק חדשני בעל מיגון ומערכת בקרת ריחות ורעשים מתקדמת, מערך ניווט משוכלל, מדריך סיורים וירטואלי, מצלמות אבטחה, לחצן מצוקה וכפתור המשחרר גז מדמיע במקרה של סכנה קרבה. תיירים מהארץ ומהעולם יסיירו בבטחה בין האטרקציות המקומיות, יכירו את הארכיטקטורה המקומית הייחודית, יצפו בדו קיום נדיר ויחושו בקסם של “מדינת התחנה המרכזית” בנוחות ובבטחה. המקום ימונף וימותג תחת הכותרת “תל אביב, עיר ללא הפסקה – על החיים ועל המוות”. (הדס רשף)

מאיר טאטי החליט לשלב בין גרפיטי וגננות גרילה – שני תחביבים אורבניים שמקובל לטפח בסתר – ואגב כך להוציא אותם לאור יום. האמצעי: גרפיטי חזזית. “חזזית היא צמח שגדל על מגוון משטחים: אדמה, עצים, סלעים וקירות, למרות שהיא מעדיפה קור ולא פשוט לגדל אותה פה”, מפרט טאטי, “היא הצמח השיתופי היחיד. זה בעצם אורגניזם שמורכב מהתחברות אצות על פטרייה סיבית, שביחד יוצרות מעין קיבוץ. בכל מיני תנועות של גינון גרילה בעולם פיתחו טכניקות שונות כדי לייצר גרפיטי ירוק וידידותי לסביבה, ובעבודת הווידאו שלי, שתוצג בתערוכה ‘עיר שדה’, אני מדגים חזזית מתערובת מיוחדת שרקחתי עם שותפי עתר גבע, בשאיפה שאנשים ישתמשו בווידאו כדי לייצר גרפיטי ירוק בעצמם”.

הוא מכריז שהגרפיטי הירוק אמור להוציא את העוקץ מפעולה שנחשבת לוונדליזם. “כאן, אם תופסים אותך, אתה מראה להם שיש לך אדמה וצמח, מה יכולים לעשות לך?”, הוא מסביר, “אין כאן רכיבים מפלילים. זה סוג של חיפוש אחר פתרון, אבל גם האפשרות של כל אחד להשפיע ולהותיר חותם במרחב הציבורי, לומר את מה שיש לו לומר, לנסות לייצר דיאלוג בלי שאף אחד ישתיק אותו. זה ניסיון לסמן אופציה חדשה”.

אמנות רחוב ירוקה היא נושא חוזר בעבודות של טאטי, כמו גם הקשר בין פעולות של הרס ואלימות ובין יצירה ותיקון. החלק השני של הווידאו שיוצג בתערוכה עוסק בניסיון של טאטי להוציא רישיון לנשק, על כל הביורוקרטיה הכרוכה בכך, כולל קורס ירי שמכשיר אותו להיות יורה פעיל וכעבור שנתיים מאפשר לו להוציא רישיון לאקדח. “ממש כיף לירות באקדחים, לא ידעתי שיש לי את זה”, הוא מודה, “מעניינת אותי גם ההתייחסות לאמן. תמיד מתייחסים אליו כמין שמאלני רודף שלום כזה, דימוי מאוד צר ושטחי, כשאמן יכול להיות גם טרוריסט לוחמני”.

אחת התוצאות היחידות שאי אפשר להתווכח עליהן ביחס למחאה החברתית היא שהתחלנו לדבר על כסף. אבל תהל פרוש ומתי שמואלוף טוענים שעוד לא התחלנו לדבר על יחסי עבודה. “זה נושא שמועלם אפילו מהמקומות המוחצנים ביותר”, טוענת פרוש, אמנית ומשוררת, “כשאת רואה ‘מחוברים’ כל ממד בחיים שלהם מתועד ומנותח: זוגיות, מיניות, יחסי הורים וילדים. מכניסים אותך לכל פינה בחיים שלהם מלבד זו. על זה אי אפשר לדבר, שם הביקורת נאלמת. הסיבה ברורה – זה באמת מאוד מסוכן במובן ההישרדותי ממש. זה לא מקובל לצאת כנגד מה שמבנה את הפרנסה שלך”. כתוצאה מכך, טוענת פרוש, חלק מהשאלות הקשות ביותר נשארות מחוץ לשיח הציבורי. “אנחנו לא שואלים האם יכולה להתקיים אהבה לצד העבודה, איזה מן חיים יש לנו בגלל העבודה, מה ההתנסות הפיזית שלנו בעבודה. אלה שאלות קשות, אבל אנחנו מתמודדים איתן לבד. כמו שביבי אמר על משה סילמן ‘זה מקרה אישי’ – זאת נחשבת הבעיה שלך, אתה צריך לפתור אותה”.

את המחסום הזה פרוש מנסה לפרוץ. המיצג שלה, “עבודת גילוי”, הוא זירת עבודה משרדית וניידת שתוצב במסגרת התערוכה “עיר שדה”, ומטרתה לגבות עדויות על יחסי עבודה. “בשונה מדוכני מכירה ברחוב, שמציעים סחורה תמורת כסף, אנחנו נציע עבודה תמורת כסף”, מסבירה פרוש, “העובדים והעובדות יחתמו על חוזה העסקה שבו מוסדרים יחסיהם עם עבודת גילוי, והעבודה שהם מתבקשים לבצע היא להקליד עדויות על יחסי עבודה שנאספו ונכתבו בכתב יד. לאחר מכן הם יתבקשו לכתוב על נייר עדות משלהם ולייצר עבודה נוספת לבאים אחריהם”. פרוש הפעילה את המיצג לראשונה בשבוע שעבר, והיא מעידה שההיענות גבוהה. “אני רוצה לחשוף באמצעות המיצג את הגרוטסקיות שכרוכה בעבודה”, היא אומרת, “בדומה לעובדי קבלן או למשרות חלקיות גם החוזה שלנו יעבוד על דקות, וגם השכר שאנחנו נשלם יהיה שכר מינימום – 22.04 לשעה, אם תהיתם, אפילו שכבר אין אגורות יותר”.

לאחר איסוף העדויות, פעולה שתבצע פרוש בשיתוף עם המשורר מתי שמואלוף, השניים יעלו אותן בעילום שם לאתר הפרויקט, וחומרים מתוכן יהפכו בהמשך לאנתולוגיה בנושא עבודה. “אנחנו קוראים לעובדות ולעובדים – שכירים, עצמאים, עובדי קבלן, עובדים זרים – לכתוב לנו עדות שקשורה במקום העבודה שלכם היום ובעבר: מצבי ניצול שעברתם, לחצים שהפעלתם או הופעלו עליכן, כוחניות שהופנתה כלפיכם או כלפי אחרים, תנאי עבודה נפשיים ופיזיים”. עוד לפני פתיחת התערוכה יופעל המיצג בנקודות שונות בעיר, שפירוט שלהן יופיע באתר של גרילה תרבות.

הציירת נטעלי שלוסר, זוכת פרס רפפורט לאמן צעיר, הציגה תערוכות יחיד בגלריה זומר ובמוזיאון תל אביב ותערוכות קבוצתיות רבות בארץ ובעולם. עבודותיה מתמקדות ברבדים העמוקים של נפש האדם, תוך הפגנת כישורי ציור וירטואוזיים נטולי פשרות. לצד עיסוקה כאמנית פועלת שלוסר כבר שנים באזור התחנה המרכזית עם מבקשי מקלט.

“פרויקט פיתוח עסקי ותרבותי של נוה שאנן יכול להפוך אותו למרכז תרבות בינלאומי”, היא אומרת, “האזור, על בסיס המשאבים האותנטיים הטבעיים שמרוכזים בו, יכול להפוך לנכס כלכלי, חברתי, תרבותי ותיירותי לתל אביב, כמו גם לנכס פוליטי, דרך חיזוק מעמדה וקשריה הדיפלומטיים של ישראל עם מדינות בדרום אמריקה ובאפריקה. יש צ’יינה טאון כמעט בכל עיר גדולה בארצות הברית, וגם באירופה. מיזם תיירותי בנוה שאנן יהדר את תרבויות המוצא של אלו שהסטטוס הפוליטי שלהם השמיד את היופי ואת העושר של המקום שממנו הגיעו, וכך יחליף את השם הרע שיצא לאזור, יביא נחת לאזרחים וכבוד לאוכלוסייה הזרה”.

שלוסר טוענת שהיתרונות ברורים: ההשקעה הראשונית בפרויקט מסוג זה אינה גבוהה, ומטרתה לאפשר לאזור להתפתח בהדרגה ובאופן טבעי תוך הקמת שוק פריטים מיובאים ממזרח אפריקה ומדרום אמריקה, בצד מיתוג מחדש של האזור. הקמת פלטפורמה להופעות אותנטיות של המקומיים, היא אומרת, תפנה את תשומת לב המבקרים מהפחד מהשונה אל הפולקלור התרבותי. ”ארכיטקטים מהמזרח היו מעורבים בבניית רבים מרובעי צ’יינה טאון ברחבי העולם, וממשלות המזרח סיפקו את החומרים במתנה”, שלוסר מוסיפה, “ממשלת סין, לדוגמה, תרמה כספים לבניית הגן הסיני של ד”ר סאן יאט סן בוונקובר, וחברה סינית לארכיטקטורת נוף היתה מעורבת בהקמה שלו. תל אביב תוכל להפוך מוקד חיובי גם בשביל קהילות הפליטים בערד או באילת - הפולקלור התרבותי מדבר למכנה משותף הגדול ביותר של בני אדם”. (הדס רשף)

“בחיפוש תמידי אחר הרפתקאות, בתקווה להגיע לאן שאף הומו תימני לא הגיע לפניו” – כך נחתם עמוד ה"אודות" בבלוג של אריאל אפרים אשבל, עוד אחד מאמני ארצנו שירדו לברלין. בחודש הבא ישתלט אשבל על גן העצמאות במסגרת עבודתו “יום גן העצמאות: רה־סקסואליזציה של מרחב סטרילי”. המופע המוזיקלי בבימויו יעסוק באובדן אפשרויות לקרוזינג במקום. “גן העצמאות תמיד היה חביב עלי”, הוא מסביר בשיחה טרנס אטלנטית, “בגלל הקרוזינג כמובן, אבל גם בגלל שהאנשים שאיכלסו אותו בשנים האחרונות היו אנשים שלא התאימו להם הדרכים החדשות של מציאת פרטנרים - אינטרנט, מסיבות, ברים, אירועים ומצעדים למיניהם. הקהילה של הגן היתה המיעוט שבתוך המיעוט, ואת המיעוט הזה האנשים שכביכול מייצגים את הקהילה לא ממש אוהבים לייצג”. בשביל אשבל החיבוק החם של המיינסטרים מנחה את תהליך הסטרייטיזציה של הקהילה, ומבחינתו, המטרה היא ההפך המוחלט - קוויריזציה של המיינסטרים ושל החברה בכלל. “אין ספק שהעירייה החליטה להרוס את הקרוזינג בגן כדי להפוך אותו ליותר נעים וידידותי לילדים - בעיקר לילדי התיירים שמתאכסנים בהילטון שמשקיף על הגן. אבל אלו שמייצגים את הקהילה שמחו ותמכו בשיפוץ הגן בשנים האחרונות, כי הקהילה ‘צריכה לצאת מהארון’, לא צריך יותר להתחבא, וכמובן שסקס במקומות ציבוריים זה דבר נורא שצריך לא רק להתבייש בו, אלא להתכחש לו. המהלך הזה די מצער, ועם הצער הזה התחלתי לחשוב על החזרת המיניות למרחב, ולו רק לערב אחד כדי להיפרד”.

הפרפורמנס של אשבל מבוסס על יצירה מוזיקלית שהפיק עם המוזיקאי הארגנטינאי סנטיאגו בלאום, ותבוצע על ידי ארבעה מחברי מקהלת הגייזמרים והזמרת מיכל אופנהיים. החומרים המרכיבים את המופע כוללים את ההמנון ההולם “The End” של ה־Doors, טקסטים מהאתר הרשמי של התיירות הגאה בתל אביב ופנינים נבחרות מפי אנסטסיה מיכאלי. “היא בהחלט תוזמן למופע. לצערי בעלי הגוי לא יכול להצטרף, אז אהיה שם לבד, אבל אם הייתי יכול בהחלט הייתי מביא אותו לתפארת מדינת ישראל”. אשבל מציג את הפרויקט כקינה שמסתיימת במה שהוא מכנה “אורגזמה ווקאלית עצבנית”. “מתוך השירה המסודרת זה יהפוך באופן הדרגתי לסשן גניחות וזעקות ואז ננסה לגמור ביחד, בשקיעה”.

מגובה במלגת תיאטרון ממכון גתה, אשבל עבר לברלין לפני כשנה וחצי ונתקע שם. “הצגתי כמה עבודות בעכו והלכתי ללמוד בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים. באיזשהו שלב קצת השתעממתי מתיאטרון־תיאטרון, והתחלתי לעשות דברים שאנשים קוראים להם פרפורמנס. הסצנה של התיאטרון העצמאי באירופה גדולה ומתוקצבת ויש לי פה אהבה והזדמנויות לעבוד עם אנשים, וטוב לי פה”. אבל גם אם נשמע שאשבל מצא את מקומו בעולם, הוא קצת מתגעגע לים שלנו, וגם לחומוס (של הסורי). “החיסרון של תל אביב הוא שהיא יקרה כל כך, והיתרון הברור הוא שעם כל ההיפסטרים השמאלנים יפי הנפש מגילמן שאני רואה פה כל הזמן נראה שתל אביב הפכה למקום יותר נעים”.

אני שואלת את אשבל אם לא היה שווה להקריב את סצנת הקרוזינג לטובת מעמד שוויוני וביטחון אישי שוודאי יובטחו לחברי הקהילה ברגע שיוסר אות הקין הרובץ עליהם, כל עוד הם נתפסים על ידי המיינסטרים כסוטים שמזדיינים בלילות בגנים. “בגן תמיד היה בטוח”, הוא מתקן, “הסכנה היחידה שהיתה שם היא השוטרים. זה גם היה מקום שבו נשים תמיד ידעו שהן יכולות להסתובב בו בלילה בלי לחוות הטרדות, וזה בדיוק העניין - המערכת שלכאורה מקבלת את החיים ההומואיים, מקבלת אותם רק כשהם לובשים תחפושת סטרייטית של אזרחים מועילים ונחמדים”.

חרף ביקורתו על מה שקורה כאן בביתנו, בית השחי של העולם, אשבל מודיע שהמצב בתחת גם בברלין. “מה שמפתיע הרבה אנשים זה שדווקא בברלין היעני פתוחה חוויתי לראשונה בחיי אלימות על רקע נטייה מינית. התנשקתי עם בעלי מתחת לבית ובחור על אופניים ירק עלינו. הוא ירק לי על הפנים. כל מי שאני מספר לו את זה פה נדהם כי הרי ‘זו ברלין’, אבל תכלס זה קורה לא מעט. כמה וכמה פעמים צעקו עלינו, קיללו אותנו, איימו עלינו במכות וירקו עלינו. חשוב לי שאנשים יירגעו קצת עם כל הפנטזיה הישראלית הזו על ברלין. זאת בסך הכל עוד עיר ואני יכול להגיד שבתל אביב אף פעם לא ירקו עלי”. נו, גם זה משהו. (לולה קידר)

להדס עפרת יש רקורד מכובד של פעילות אמנותית סוערת במרחב הציבורי: הוא הקים את התיאטרון החזותי בירושלים, נמנה עם מקימי ספריית לוינסקי ונחשב לאחד ממובילי הדרך בהתפתחות אמנות המיצג בארץ, אבל עם התפתחות הנושא בעשור־שניים האחרונים, מתישהו, משהו התחיל להפריע לו. “בתוך כל ההמולה הזאת, של שיתוף וקהילתיות ויוזמות קולקטיביות, הרגשתי שמשהו הולך ונמחק”, הוא אומר, “הרבה תערוכות עוזבות גלריות לטובת יוזמות שיתופיות, לא פעם אין אוצרות מרכזית, אלה תהליכים חשובים שגם אני לקחתי ולוקח בהם חלק, אבל פתאום הרגשתי שבתוך המרחב השיתופי הזה יש איזה קול אישי שצריך למצוא לו ביטוי”.

לקראת התערוכה “עיר שדה” יצר עפרת ערכת הישרדות לחלל האורבני, כאמצעי לשמירה על השפיות במרחב הציבורי. “הרעיון של ערכת הישרדות מלווה אותי שנים, אבל אף פעם לא חשבתי להכין אחת בעצמי”, מספר עפרת, “מה שמייחד את הערכה הזו, שמצורפים אליה מפת תל אביב־יפו, אמצעי תיעוד ויומן מעקב, היא שהיא עוברת מיד ליד ברחבי העיר בקרב אמנים, פעילים חברתיים או חינוכיים, שכל אחד מהם מקבל את הערכה לשבוע. הערכה מבוססת על אמון – מי שמחזיק בה מתבקש לתעד את תהליך העבודה שלו ולהימנע ממחיקה או מכל התערבות אחרת בחומרי התיעוד של קודמיו. זאת פעולה שמחייבת התחייבות ומחויבות, אבל מצד שני היא כמו משחק ילדים, כשאתה כותב שורה משיר ומעביר אותה הלאה”.

בעיני עפרת העבודה שלו מעידה על צורך שקיים במרחב העירוני, שלא מאפשר חופש להתבטא. “אנחנו צריכים לוותר על השליטה ולפתח אסטרטגיה של אמון”, הוא טוען, “מצד אחד, המידע היום חינמי, זמין, את יכולה להעתיק פוסט של מישהו לבלוג שלך או להוסיף לו עיצוב או לעשות עליו פרודיה – מן חיה ערה ומודולרית של ציבוריות. מצד שני, כפי שגם משתקף בעבודה, יש סיכוי שהאמון הזה ינוצל לרעה. במרחב הביניים הזה הקול שלי רוצה להישמע, ולכן הערכה היא גם סוג של הפגנה במרחב הציבורי, ודאי היום, כשהמחאה החברתית עוד מהדהדת”. בינתיים עברה הערכה בין אמנים ואקטיביסטים. “עם תום הפעילות האחרונה תוחזר ערכת הפרפורמנס לידי”, מבשר עפרת, “אני אבצע את הפעולה האחרונה ובה אכלא את הנשימות שלי בתוך שקיות ניילון ממוספרות. החלל שאני תופס במרחב הציבורי הוא התלת ממד של האוויר שאני צורך, הגם שהוא מהול באוויר משומש שננשם על ידי אחרים”.

ג'ונגל עירוני (עבודה של הדס עפרת)

ביצירה “אסבסטוס” של אבנר בן־גל הדמויות והנופים נראים כאילו עברו הפשטה. מדובר במונומנט עשוי אזבסט, שיוצר סביבה דמיונית ובה בעת ריאליסטית להחריד. כרקע לדימוי של בן־גל נבחר אזור דרום תל אביב, ששוכן סמוך לסטודיו שלו. “באזור הכנסייה הרוסית, בית הספר לטבע וצער בעלי חיים יש מן שטח כזה, שאיני יודע מי בעליו, שטח יפה, טבעי. הסטודיו שלי נמצא מולו, ויוצא לי להשקיף על המרחב הזה. מדי פעם הולכים להשתין בו במהלך היום”. על הרקע הזה יצר בן־גל הדמייה ממוחשבת של סביבה פיסולית: במרכז מבנה נמוך יחסית וריק, עשוי מיציקת גיר עם גבס. מסביב אלמנטים מצופים לוחות אזבסט משוסעים שיוצרים מתחם חצי פתוח. משמאל, פנס רחוב שיפעיל אור חלש בחשיכה. “זו סביבה דמיונית”, אומר בן־גל, “המבנה אמור לשמש מקום מפגש לזמן קצר, עם אפשרות לקצת יותר פרטיות מהרגיל באזור כזה, ותחושה של טבע מסביב. זה מקום שאפשר להשתין בו בזמן שמחכים יום שלם בצד הכביש לעבודה, ובשאר הזמן זו סביבה של חורבה, חורבה שעוצבה מראש להיות חורבה”.

לבן־גל יש עניין ממושך עם אזבסט. “עיניין אותי לפסל עם זה”, הוא מסביר, “והתוצאה היא מעין אלטרנטיבה לפסל, שהוא לא הכי יפה בעולם, אבל יש בו אפקט תיאטרלי, דרמטי. יש בו גם אלמנטים מסוכנים בדמות הלוחות השבורים עם הסיבים ואבקת האזבסט. ללוחות יש אפקט אופטי – מרצד ממרחק, לוכד את העין באופן רעיל. הצורה שלו די בוטה. כבר מרחוק הוא מסמל משהו לא טוב, לא בריא”. העניין באזבסט קשור מבחינתו גם לעובדה שלוחות האזבסט נבחרו כחומר המרכיב את מרבית מתקן הכליאה בדרום שייעדה המדינה לפליטים. “אין ספק שהמבנה הזה מאותת גם למבנים ההם”, הוא אומר, “כמו שם, גם החומרים שעיניינו אותי מונחים זה על זה בצורה הכי ברוטלית. להראות את המציאות כפי שהיא, גם אם בשאר הזמן אנחנו מסיטים את המבט. צריך לראות את המצב כפי שהוא, ומבחינה זו זה מונומנט לאטימות ולגסות, מן פסל של בושה”.

בושה וקרינה (עבודה של אבנר בן-גל)

» התערוכה "עיר שדה" תוצג במסגרת "אוהבים אמנות. עושים אמנות", 7.9-6.9.

*#