אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא טרנדית: "הגוף החסר" מעלה שאלות אסתטיות, תרבותיות ותיאולוגיות

קשה לחשוב על הרבה תערוכות קבוצתיות מעמיקות כמו זו, המקבצות יותר מעבודה שתיים לאמן ושאינן עוסקות ברעיון אמורפי, אופנתי, שאפשר להכליל תחתיו כמעט כל עבודה עכשווית

תגובות

התערוכה "הגוף החסר" היא תערוכה תמטית, מעמיקה, העוקבת אחר רעיון מרכזי ובוחנת אותו בציר אורך ורוחב, חתך בין דורי של אמנים, הנע בין סוגי מדיה שונים, ופרישה נרחבת, יחסית לתערוכה קבוצתית, של גוף עבודות של כל אמן. האמנים המציגים הם אתי אברג'ל, לארי אברמסון, פסי גירש, משה גרשוני, ארז ישראלי, סיגלית לנדאו, מוטי מזרחי ומיכל נאמן, חלקם נציגים מובהקים של עיסוק בגוף, אחרים הם דווקא סוג של הפתעה.

» "הגוף החסר - דימויי גוף בין יהדות לנצרות" - לכל הפרטים

התערוכה מתחקה אחר מופעי הגוף ביצירתם של האמנים השונים, אך מנסה לקשור את ייצוג הגוף לדמותו של האל, תוך בחינה של ייצוג זה בדיאלקטיקה שבין היהדות לנצרות. אירנה גורדון, אוצרת התערוכה, כותבת כי "על ציר זה חושפות היצירות צומת מורכב של שאלות אסתטיות, תרבותיות ותיאולוגיות במרחב חילוני-ביקורתי". התערוכה נעה בין תפיסת האל האמורפית ביהדות ובין התפיסה האנתרופומורפית בנצרות.

גורדון מעמידה פה עבודה אוצרותית ברמה גבוהה, וטוב שיש חלל כמו זה, המוכן להציג תערוכות שאינן טרנדיות, התובעות מן הצופה התעמקות ומחשבה. זוהי תערוכה מעניינת וחשובה, רצינית ומעמיקה. למען האמת, קשה לחשוב על הרבה תערוכות קבוצתיות המקבצות יחד יותר מעבודה שתיים לאמן ושאינן עוסקות באיזה אופן ברעיון אמורפי, אופנתי, שאפשר להכליל תחתיו כמעט כל עבודה עכשווית, וכבר על זה מגיע שאפו.

מסומל וקונספטואלי. לארי אברמסון, "נבו", 1985

מופעי הגוף בתערוכה מגוונים, אצל כל האמנים הגוף נוכח גם כשהוא נעדר, ואצל רובם מתקיים מתח בין קדושה לחילון, בין דימוי לזהות, בין מיתי לאישי. חלק מהדימויים נעים ממסומלים וקונספטואליים, כמו אצל לארי אברמסון, וחלקם פיזיים, חושיים וחושניים, כמו אצל סיגלית לנדאו או ארז ישראלי. בתווך מצוי משה גרשוני, מרובה הקטבים וההצהרות, המנכיח את השפה, הגוף, ההפרשות, התפילות, הקורבן והאלוהות.

שלושה גברים נעים כדבוקה, יפים, צעירים, חסונים, ללא חולצה, מסובבים יחד חישוק, מייצרים תנועה סיבובית אחידה, בעבודת הווידאו "Three Men Hula", של סיגלית לנדאו. מובן שהעבודה מתקשרת מיד עם עבודת ההולה הופ הידועה של לנדאו, שבה היא עצמה סובבה עירומה חישוק מתיל. כאן הכאב הפיזי הוחלף בעונג החיבור. בגופות ההופכות לאחד ויוצרות בתנועה הסיבובית הרפטטיבית כמעט ריקוד פולחני.

הכאב הוחלף בעונג. סיגלית לנדאו, מתוך הווידאו "Three Men Hula"

לצד הצגה של הגוף השרירי המתנועע בגמישות תלויות עבודות של מוטי מזרחי משנות ה-70. מזרחי הוא אמן שהעיסוק שלו בגוף נטוע עמוק ברעיונות המושגיים של שנות ה-70, והעבודות המוצגות פה הן מעבודות המפתח שלו. "ויה דולורוזה" מ-1973 הוא צילום מתוך מיצג שערך האמן ברחובות ירושלים, הולך את מסלול הייסורים של ישו, כשצילום הדיוקן שלו עצמו, מזוקן ונראה כישו, תלוי על גבו. האמן הנכה, הנתמך בקביים, הולם את מסלול הייסורים של ישו, ותמונתו היא הצלב שהוא נושא עמו, ובכך מגחיך את מושג הקדושה. הגוף הלאה המתהלך מעומת עם הראש הגדול התלוי על גבו, כמו גם עם שלושת הגברים של לנדאו, עם הכוח, העוצמה והאנרגיה מתפרצים מהם. האינסוף של הסיבוב שלהם מעומת עם הסוף הידוע, הצליבה, שאליה הולך מוביל מזרחי את קורבנו.

מגחיך את מושג הקדושה. מוטי מזרחי, "ויה דולורוזה", 1973

ארז ישראלי מיוצג בתערוכה בגוף נרחב של עבודות, אובייקטים, עבודות על נייר ווידאו. דווקא העבודות היותר מתבקשות שלו, העוסקות באופן ישיר בקורבן, בקדושה מול חילון ובפולחן המוות והגוף אינן מוצגות פה, אך גם העבודות שגורדון בחרה מדויקות. הגוף נוכח תדיר אצל ישראלי, ותמיד בהקשר הנע בין הרליגיוזי לחילוני, משועבד לתפיסות של קורבן וקדושה. הוא מצוי בעבודה "מגן דוד", עבודת וידאו סטטית שבה נראים חמישה מתעמלים היוצרים יחד, באופן המותח את גבולות הגוף, דימוי של מגן דוד.

מותח את גבולות הגוף. ארז ישראלי, "מגן דוד"

הוא נראה גם בעבודה "קוקוש (דיוקן עצמי בגיל 30)", טורסו של האמן, במבט נוקב וחסר רחמים שעליו כתמים אדומים ופגמי עור. העבודה נעשתה בתום עבודת וידאו שבה מרט האמן נוצות שהודבקו לעורו באמצעות שעווה. גורדון מציינת כי "זהו הגוף הפרטי החווה את עצמו דרך טקסי ההתבגרות הישראליים ובו בזמן דרך גופם ומופעיהם של הקדושים הנוצרים הגודשים את תולדות האמנות". עבודה נוספת ומצוינת של ישראלי היא עבודה קטנה של דיו ומלט על נייר. מתחת למלט, המרוח על גבי תצלום מגזין, מבצבצת דמותו פורשת ידיים, הפנים, כמו הגוף, מחוקים, ורק דימוי הצליבה מהדהד מתחת לשכבת הבטון האוטמת.

מבט נוקב וחסר רחמים. ארז ישראלי, "קוקוש (דיוקן עצמי בגיל 30)

פסי גירש מציגה כמה סדרות יפהפיות של עבודות, שבהן נוכח הגוף המת, הפרגמנטרי או החייתי. גירש מצליחה ליצור מהגוף השחוט אורנמנט, והתצלומים הקטנים שלה בעלי עוצמה ונוכחות מפעימות.

נוכחות הגוף המת. פסי גירש, "פיגוע, 1993

התערוכה מציגה כאמור אמנים נוספים, ומצליחה לשזור בין העבודות בחוכמה ורגישות, ומעניקה לעבודות, המורכבות מלכתחילה, הקשרים נוספים המייצרים שכבות עניין נוספות. הפריזמה שדרכה נבחן הגוף קושרת בין מופע הגוף כהתגשמות האלוהי. בכך היא פונה לדרך מסוימת, שאינה מתייחסת לגוף באופן אוטונומי, לבשר המהווה כלי קיבול או מעטפת, בחירה לגיטימית ובהחלט מנומקת.

» "הגוף החסר - דימויי גוף בין יהדות לנצרות", תערוכה קבוצתית. בית התפוצות. עד 30.11.

*#