יעל גוטרייך אורון, עכבר העיר אונליין
יעל גוטרייך אורון, עכבר העיר אונליין

"היינו כדרכם של הירוק והאדום" היא תערוכה אינטימית, קשה לעיכול ומעוררת שאלות. תערוכת היחיד של אסנת בן שלום, שנפתחה לפני כמה ימים בגלריה מיקה בתל אביב, מציעה למבקריה חתיכה קטנה מסיפור גדול מאוד. בין היתר מגולמת בו הפוליטיקה הפנימית של עולם האמנות הישראלי. אבל זהו גם סיפור אישי מאוד, שעוסק בקונפליקטים לא פתורים, ביחסי הורים-ילדים ובכאב. בן שלום, ילידת 1947, גדלה בקיבוץ כברי, כיום חיה ויוצרת בקיבוץ גבעת חיים מאוחד. לפני הכל, היא ביתו היחידה של האמן אורי רייזמן.

הבת של אבא: אסנת בן שלום מחפשת זהות אמנותית ציוריה של בן שלום יצרו אצלי בהתחלה תחושה מסוימת של אי נוחות. הנוכחות של אביה בעבודות הייתה גדולה מאוד, גם מעבר לסיפור המשפחתי שהתגלגל בהן. במבט ראשון נראה היה כאילו ניסתה לחקות אותו, והחיקוי פחות טוב מהמקור. התבוננות מעמיקה יותר הולידה תובנות נוספות, חלקן אופטימיות יותר. בן שלום רוצה לקבל הכרה כאמנית בפני עצמה. יחד עם זאת, ציוריה יוצרים את הרושם שלא הצליחה להתנתק מצלו הכבד של אביה. היחס שלה לצבע (הירוק והאדום), הסימבוליות של הציור, החלוקה לפרספקטיבה אנכית -הם כולם תולדה של סגנונו המזוהה. 

"היום אני מצליח להפריד ביניהם אבל אין ספק שלקח לי זמן למצוא את מקומה כאמנית", מודה אוצר התערוכה ליאב מזרחי. "הצל הגדול שעומד מאחוריה, האהדה אליו, האהבה לציורים - כל אלה מבלבלים בתחילה. אבל ככל שמכירים אותה לעומק מבינים את מקומה. היא רוצה לעמוד בזכות עצמה ומצד שני היא ינקה את סגנון ציורה מאביה, וזהו הסגנון היחיד שהיא יודעת לצייר. זה מקום שהיא תמיד נאלצת להתעמת איתו". בן שלום מצידה מרגישה שכיום היא כבר לא צריכה להצדיק את הדמיון והקרבה או להתנצל. אם בעבר התפתלתי, היום אין לי כל בעיה לומר שאני הבת שלו, על הדמיון ועל השוני", היא מספרת. "זה השפה שגדלתי עליה, אני לא יכולה ולא יודעת לעשות משהו אחר". "זה השפה שגדלתי עליה, אני לא יכולה ולא יודעת לעשות משהו אחר". אסנת בן שלוםבן שלום היא ללא ספק הגרסה הנשית של רייזמן. לכאורה, היא מטפלת באותם צבעים אבל בדרך שונה לגמרי, רכה ועדינה יותר. בעוד הנחות המכחול שלה מסגירות את אופיה המופנם, אביה היה הרבה יותר אגרסיבי ומחוספס בשימוש בצבע. על אף שהיא משתמשת באותם צבעים מוכרים, הגוון הסופי על הבד תמיד מתקבל בטון אחד נמוך ודהוי יותר משל רייזמן. הדימיון הוא בעיקר בקומפוזיציה, הדרך שבה שהיא בונה את תפיסת החלל. בסופו של דבר, ככל שמתעמקים בציוריה רואים שהמכחול אצלה מחפש משהו אחר.

נבירה קלה בסיפור המשפחתי יכולה להסביר, אולי, מדוע קשה לבן שלום לצאת מהמקום של אביה בציור. הסכסוך עם קיבוץ כברי והריב על הירושה, הותירו אותה כמעט ללא דבר ממנו. רובם של הציורים וארכיון שלם של מכתבים וחומרים אישיים, נותרו כולם בידיו של הקיבוץ, והעניין עדיין מתדיין בתוך כותלי בית המשפט. בציוריה, מצליחה בן שלום בכל פעם מחדש להחיות את אביה.

מזרחי מתייחס לסכסוך עם הקיבוץ: "השארית הביולוגית היחידה של רייזמן לא יכולה לגשת לסטודיו, לחומרים, ליומנים, למסמכים, למכתבים. זה יותר מורכב מאובדן העבודות, אלא גם כל מה שמסביב לאמנות. למעשה, מונעים ממנה גישה להיסטוריה המשפחתית שלה ולכן היא צריכה לגולל את הסיפור האישי שלה כל פעם מחדש". לדעת מזרחי כל עוד לא תקבל בן שלום את הארכיון, לא תצליח להתנתק מהניסיון להחזירו באיזשהו אופן לחיים. בתערוכה שלה היא מחזירה אותו לתודעה ומכירה אותו לעוד אנשים, אולי לדור הצעיר יותר. הקונפליקט הלא פתור מכריח אותה להתעמת עם אותו חלק לא שלם.תמונה של בן שלום עם הוריה, מתוך ההזמנה לתערוכה (באדיבות גלריה מיקה)

בן שלום מספרת שהבחירה לצייר את הוריה היא מעין סגירת מעגל עבורה: "כשהתחלתי את גוף העבודה בשנת 2009, הייתי בנקודת משבר אישית והיה לי צורך לצייר את הוריי. את אבא ציירתי כבר בעבר אבל את אמא לא ופתאום זה בא. זה הרגיש כמו סגירה של קצוות שבאופן אישי עד אז לא סגרתי".

אלבום משפחתי: נוף הילדות הופך לנוף אמנותי אחת העבודות המשמעותיות ביותר בתערוכה, שהיא גם האחרונה שצוירה בסדרה, נלקחה מתוך תצלום מתחילת שנות ה-70. בתמונה מצולמים הוריה של בן שלום, יחד איתה, כשברקע תלוי על הקיר ציור נוף של אביה (הצילום המקורי מופיע על גבי ההזמנה לתערוכה). זוהי הפעם הראשונה שבן שלום ניגשה לצייר ציור של אבא. "מדובר בצעד עם הרבה תעוזה מבחינתה", טוען מזרחי. "היא בצומת מאוד משמעותית, היא הגיעה למקום מעניין. היא עומדת עם הרבה כוח להתמודד. הצעד הבא יכול להיות לעשות עבודות מציטוטים של שירים של אביה".

עבור בן שלום דווקא הציור של אביה, כשדלי עם גרברות מונח בין רגליו, הוא המשמעותי והאישי ביותר שמוצג בתערוכה. לדבריה, הציור הזה חובק בתוכו את כל מה שמחבר את המשפחה הגרעינית האישית שלה: את אמה, אביה ואותה יחדיו. לכל פרט בציור יש משמעות עמוקה מבחינתה. היא נזכרת איך נהג אביה לשבת בכניסה של הסטודיו שלו, עם אותו דלי ומכחולים בתוכו. בציור הוחלפו המכחולים בפרחי הגרברות, שמסמלים עבורה את הקשר בין הוריה. אימה נהגה להביא לאביה לכל פתיחה של תערוכה שלו זר של גרברות שגדלו בגינת ביתם ("הגינה הכי יפה בקיבוץ" היא מספרת בגאווה). גם לסגול שברקע הציור יש משמעות אישית עבור בן שלום. הצבע זורק אותה אחורה לבית ילדותה, שם ספות הסלון היו מרופדות באותו צבע בדיוק, שהיה המועדף על אימה.הילדות חיה דרך הציור. אסנת בן שלום מציירת את אורי רייזמן

מסע אחר: המרחק מהקיבוץ אל לב הקונצנזוס

בעבר הציגה בן שלום במספר תערוכות שונות בין השאר בקיבוץ כברי ובגלריה הקיבוץ. זוהי הפעם הראשונה שהיא מציגה בגלריה מסחרית יותר, בלב הקונצנזוס, בתל אביב, בעזרתו של אוצר צעיר. הדרך שעשתה מהקיבוץ לעיר, היא לא רק גיאוגרפית, אלא מסמלת את המסע האישי הארוך שעברה. "לקח לי הרבה זמן להאמין בעצמי, להתבשל, להכיר ביכולת הציור שלי", היא מספרת. "היום אני יודעת שבציור הכי טוב לי להביע את עצמי. שם השדה שלי".

אין ספק שהתערוכה הנוכחית עשויה לתרום להכרה שהיא מחפשת. גם כאן קשה שלא לעשות השוואה ביוגרפית בינה לבין אביה – לשניהם לקח זמן רב לזכות בהכרה בעולם האמנות הישראלי.

אבא, אמא, בת: היינו כדרכם של הירוק והאדום

כותרת התערוכה נלקחה מתוך חוברת לזיכרה של אימה, שם ספד לה אביה. "היינו כדרכם של הירוק והאדום", כתב רייזמן, כמו רוצה לומר "היינו כשני צבעים משלימים ומנוגדים". מזרחי מסביר שהכותרת מדברת על שני צדדיה של  התערוכה  - האהבה הגדולה לצבע ולציור בשילוב עם האוטוביוגרפיה. בן שלום מצידה לא מכחישה שגם עבורה, אביה והיא היו אדום וירוק, מעין זוגיות נפרדת שהיו בה את הניגוד וההשלמה. מבחינתה, השימוש בחומר כל כך אינטימי שכתב אביה לאימה ככותרת לתערוכה, הוא חלק מתהליך ההתבגרות שעברה. מכניסה את הצופה לסיפור המשפחתי. אסנת בן שלום (צילום באדיבות גלריה מיקה)ואכן ציוריה של בן שלום מכניסים את הצופה לסיפור מאוד אישי. ללא מילים, דרך צבעי שמן ובדים גדולים, ניתן לחוש בכאב, בפחד ובגודל האובדן. דרך היכולת והטכניקה הציורית, היא מצליחה להביא את האג'נדה האמנותית שלה בשילוב עם החיים האישיים שלה. כביתו היחידה של רייזמן היא מאירה לנו את אביה, וחושפת גם את הצד האבהי והאנושי שלו. "עבודותיה של בן שלום דורשות מחשבה, ריכוז וגם פתיחות לאמנות באיזשהו אופן, מסכם מזרחי, "פתיחות לראות משהו שכבר נראה בעבר – לבוא, להיכנס, להבין ולקרוא היכן זה שונה ומיוחד ולמה כן מגיע לה את המקום היחודי שלה". ואכן, התערוכה מבקשת מהצופה לבצע שני מהלכים קשים בביקור אחד: להיכנס אל האבא ולצאת ממנו דרך ביתו היחידה. זה דורש הרבה סובלנות, אבל התמורה למי שיצליח הנה מסע מרתק בתולדות האמנות.

שם התערוכה: "היינו כדרכם של הירוק והאדום"אוצר: ליאב מזרחיפרטים: גלריה מיקה, רחוב בן יהודה 97, תל אביבפתיחה: 12 פברואר 2011  

 יעל גוטרייך אורון www.facebook.com/gutiart

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ