מצגת: סיפור ההצלחה של הצלמת ג'ניפר אבסירה

הצלמת התל אביבית ג'ניפר אבסירה נבחרה לאחת מעשרת הצלמים המבטיחים של "Dazed & Confused", לפרויקט של ויויאן ווסטווד ו־Lee, וצדה את עיניהם של אוצרים חשובים. כל זאת ללא הכשרה פורמלית

נטע הלפרין, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
נטע הלפרין, עכבר העיר

הגעתו של צלם להכרה ולמודעות כרוכה לרוב בדרך לא קלה ומפותלת הכוללת לימודים, יצירת קשרים, התנסות לצד או תחת צלמים בכירים ובעיקר הרבה מאוד עבודה. שום דבר שמתאים לג'ניפר אבסירה, שהסיפור שלה מוכיח שעם הרבה כישרון, טיפת מזל ועבודה יפה על האינטרנט אפשר להגיע להישגים מעוררי הערכה בתוך זמן קצר. גולת הכותרת של הצלחתה והבסיס שלה נעוצים בהכתרתה של אבסירה, בת 26 הגרה בתל אביב, לאחת מעשרת הצלמים המבטיחים של המגזין הנחשב "Dazed & Confused". הדרך לשם היתה פתאומית וספונטנית: "באוקטובר העליתי את האתר שלי וכחלק מכך כבר שלחתי תמונות לכל מיני מגזינים לצילום", היא מספרת, "אמרתי לעצמי שאם כבר אני שולחת, אז שיהיה לאלו הנחשבים והאהובים עלי ביותר. 'Dazed' היו היחידים שחזרו אלי, ממש יום למחרת, וחודש לאחר מכן היתה עלי כתבה במסגרת סדרה שבוחרת צלם כל שבוע". בעקבות הכתבה קיבלה אבסירה מייל מפתיע ממחלקת המרקטינג של המעצבת ויויאן ווסטווד, אשר הציעה לה להשתתף בתערוכה הנקראת "100days of Active Resistance" בשיתוף חברת הג'ינס Lee, שבמסגרתה יצולמו 100 ימים, כל יום על ידי צלם אחר, וייצרו קולאז' שממנו תורכב התערוכה שתנוע ברחבי העולם וגם צפויה לצאת כספר במהלך השנה. עד אז תפסתי את הצילום כמשהו פרטי. עבודה של אבסירהאת שרשרת ההצלחות חתמה כאמור בהכתרתה כאחת מעשרת הצלמים המבטיחים לשנה הקרובה, בגיליון המסכם לשנת 2010 של "Dazed & Confused", והותיר אותה המומה לחלוטין. "במקרה עיינתי ברשימה ופתאום אני קולטת שאני ממוקמת אחרונה", מספרת אבסירה ומשתדלת להישאר קול למרות התרגשותה. "לא הודיעו לי על כך מראש. היה לי ממש התקף לב, זה נראה לי מוזר ומשונה, אולי כי עד עכשיו תפסתי את הצילום כמשהו פרטי שקשור רק אלי". גם האופן שבו אבסירה מתעסקת בצילום הוא ייחודי לה: "מעולם לא למדתי באופן מסודר", היא מעידה, "אני ניזונה מדימויים, רואה סרט כמעט כל יום, חיה על האינטרנט ויש לי צורך תמידי פשוט ליצור". אבסירה נולדה בכפר קטן סמוך לפריז ובגיל שמונה עלתה לארץ עם הוריה. המשיכה שלה לצילום התחילה בגיל 14, אז קיבלה מצלמה והתחילה לצלם ולפתח תמונות. "אני מאוד חסרת סבלנות ולא התאימה לי כל ההתעסקות הזו", היא מספרת, "רק כשקניתי מצלמה דיגיטלית פשוטה הצילום הפך למשהו שמלווה אותי". כשהגיעה לאוניברסיטה נרשמה ללימודי קולנוע, אבל אחרי שבוע החליטה שהתחום קרוב מדי ללבה ובחרה ללמוד היסטוריה כללית וספרות צרפתית. כל אותו הזמן המשיכה לצלם. "אני לא יודעת לצלם", היא מכריזה, "צילום בשבילי זה כמו הבהובים שיש לי במוח. אני שומעת שיר או רואה סרט והראש שלי מתמלא בדימויים ואני חייבת לפרוק ולרוקן אותם איכשהו ולהקל על עצמי. בגלל שאני חסרת סבלנות ואוהבת לעבוד מהר, כל תהליך הצילום לוקח אצלי משהו כמו רבע שעה. יש לי חדר קטן שאני אוהבת לשנות כל הזמן, ויש לי מין אובססיה של התאמה, בין צבעים, חפצים ובגדים ואני מניחה שהפסיכוזות האלו באות לידי ביטוי בתמונות. אני לא עובדת עם פוטושופ כי ריבוי האפשרויות בתוכנה הזאת מכניס אותי לחרדות. אני עובדת עם תוכנה הכי לואו־טק עם מעט אופציות. זה כמו תרפיה בשבילי. יש אנשים שהולכים לפסיכולוג, אני מצלמת".  יחסית לקצב העבודה היא פורייה מאוד - בכל שבוע מתפרסמת באתר שלה סדרה של צילומים שמאוגדים תחת נושא כלשהו. לאחרונה צדו התמונות שלה את עיניו של דייב מרשל, אוצר נחשב שהזמין אותה להשתתף בפרויקט שנקרא "7000 Words", שבמסגרתו יוקם אתר שאליו יעלו צלמים עכשוויים סדרה של שבע תמונות אקסקלוסיביות לאתר, תמונה בכל יום. אבסירה תאייש את 31 בינואר. כמו כן, היא עובדת על פרויקט צילום למגזין קולינרי במילאנו. "כל זה מלחיץ אותי", היא מודה לבסוף, "מצד אחד אני סופר שמחה ולא קולטת שאנשים חשובים שאני מעריכה מתמקדים בי ורוצים לראות עבודות שלי, ומצד שני בדיוק בגלל זה אני מרגישה צורך ליצור עכשיו עוד יותר ועובדת ממש כמו אוגר שכלוא בכלוב ורץ על הגלגל כדי לפרוע את השטר ולהוכיח, בעיקר לעצמי, שאני יכולה לעשות את כל זה. אבל אני בעיקר שמחה ומופתעת כל יום מחדש".

תגובות