אווירת סוף עונה: למה תל אביב עדיין לא מתלבשת?

בגלל החום, בגלל הסלבס המשעממי, ואפילו בגלל הציונות - לכולם יש תירוצים לא להשקיע בהופעה שלהם. מומחי אופנה מנסים להבין למה תל אביב פשוט לא רוצים להתלבש

נטע הלפרין, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
נטע הלפרין, עכבר העיר

פרויקט אופנה: למה אנחנו לא מתלבשים?סקר: כמה כסף מוציאים תל אביבים על בגדים?איך הרס מתחם התחנה את גן החשמללמה הבליינים בארץ לא יודעים להתלבש?ניתן לזהות אותם ברחוב בקלות. הם לא בהכרח מצייתים לטרנדים עכשוויים או לובשים חליפות מהודרות או מושכים את העין בהתאמת צבעים מסנוורת. הם יודעים להתלבש באופן שמקרין החוצה את אישיותם ועושה נעים בעין, גם אם הגרדרובה שלהם מרופטת או מורכבת מגוון אחד בלבד. הסיבה שאפשר לאתר אותם בקלות היא שמדובר במיעוט זוהר בתוך רוב אפור. בעיר שמתיימרת להיות מטרופולין אירופי לגיטימי בכל מה שקשור לתרבות, אמנות, לילה ואוכל, מספיק סיבוב של עשר דקות ליד הסנטר כדי לקבוע שבאופנה אנחנו עוד רחוקים מאוד מבירות העולם. המרואיינים שאיתם שוחחנו לצורך הכתבה הזו הדגישו שהפוטנציאל קיים, ואף שבתל אביב תשומת הלב לאופנה גבוהה יותר מאשר בפריפריה, אלא שהיא עדיין מפגרת מאחורי לונדון, טוקיו או פריז – ערים שתושביהן מוכרחים ליישר קו עם סט קשיח של נורמות בנוגע להופעה במשרד, בבר, או באירוע משפחתי. ניסינו להבין למה אנשים בעיר הזאת לא מהססים לפתוח את הארנק כדי לטעום כרובית תינוקת עטופה בנייר חום, אבל חורשים על אותו סוודר מזארה שלוש שנים ברצף. כדי להסביר מדוע תל אביב מפגרת מאחור בגזרת הסטייל, איגדנו את מיטב התירוצים שנהוג להשתמש בהם ובדקנו עד כמה הם רלוונטיים.

כל החורף קיץ: כי חם פה מדי אחד התירוצים המקובלים הוא שתל אביבים לא משקיעים בלבוש פשוט כי חם פה מדי. למען האמת, אי אפשר לבטל את הטענה הזאת באופן גורף מכיוון ש־40 מעלות ו־80 אחוזי לחות כופים מינימליזם שלא ניתן לתמרן איתו יותר מדי. לבוש חורפי הוא בהגדרתו עשיר יותר בפרטים. את כל מערכת הביגוד צריך להתאים למעיל, ופריטים נוספים כגון צעיפים, כובעים וכפפות מוסיפים להופעה ממד אלגנטי ועשיר. "אין ספק שהאקלים בארץ משפיע על הנטייה להתלבש באופן יותר קז'ואלי ופחות מוקפד", מסכימה נורית בת־יער, חוקרת אופנה ומחברת הספר "שיכרון עיצובים – אמנות האופנה בישראל 1948-2008", "למרות שתמונה שמצאתי באלבום המשפחתי שלי מעידה שבשנות ה־30 אפילו בחוף הים התל אביבי אנשים טיילו בחליפות פשתן בהירות קלות. לא כולם הסתובבו במכנסי ברמודה בצבע חאקי". "בסך הכול אנחנו מדינה ים תיכונית, ואנחנו חיים בסגנון ים תיכוני", מסכימה המעצבת דורין פרנקפורט. "אנחנו מארחים בבתי קפה כי אין לנו דירות פאר מרווחות, וכולם גרים בכוכים של מטר על מטר. עיר שמתנהלת על חוף ים משפיעה באותו אופן על הלבוש, כך שמצחיק להשוות את תל אביב למדיסון אווניו". גם המעצבים נאלצים ליישר קו עם הצרכים שמכתיבה מציאות של עשרה חודשי קיץ בשנה. "כשהתחלתי לעבוד כאן הייתי מכינה פריטים כמו שכמיות, שהן מאוד פופולריות בעולם עכשיו, וגם משקיעה במעילים מוקפדים, אבל יש לזה שוק מאוד מצומצם", מספרת המעצבת הלר, בעלת המותג The Hellers. "מצחיק להשוות את תל אביב למדיסון אווניו". דורין פרנקפורט (צילום: איליה מלינקוב)אלא שיש מי שטוען שהלכנו רחוק מדי עם הבכיינות על הטמפרטורה. "אני לא מסכימה לקבל את העובדה שאנחנו מדינה חמה כתירוץ לא להתלבש. זה אכן לא יותר מתירוץ", טוענת רוויטל מדר, כתבת אופנה ב־וואלה!, "אנחנו לא מתלבשים, לא כי חם, אלא מחוסר התחשבות במרחב הציבורי. מה הגבולות שלנו מול האחר - אלה השאלות שעולות כשחושבים על לבוש מחוץ לבית. כשמישהו יושב בבית קפה עירוני עם בגדים שמותאמים לים, הוא מבהיר לי שמבחינתו אין לו גבולות. מעניין שדווקא האנשים האלו יופיעו לאירועים משפחתיים בחליפה מהודרת – שם הם מפגינים יותר כבוד כי הלבוש עומד ביחס לקודים יותר אינטימיים. "יש הרבה מדינות שאולי לא מסתובבים בהן בחליפות שלושה חלקים, אבל גם לא יוצאים לרחוב עם גופייה ונעלי אצבע חושפי כפות רגליים ובתי שחי", מוסיפה מדר.

בלי קוד לבוש: בגלל הפחד מאובר דרס אובר דרס הוא במדוברת לבוש מושקע, לעתים ססגוני, כזה שמעיד שהעברת שעות מול המראה ומשדר לכולם שמאוד אכפת לך מההופעה שלך. בעיר שבה הנונשלנטי הוא צו עליון, אובר דרס היא מילת גנאי. "יש פחד להתבלט ברחוב, אף אחד לא רוצה את זה", אומר שחר אטואן, כתב האופנה של גלריה, "העניין מסתכם בלהיות נינוחים. הרי זו עיר קטנה, פמיליארית, ואין סיבה לדפוק הופעה. ברור שזה מצמצם את היצירתיות והמעוף שבלבוש". פרופסור עוז אלמוג, מייסד האתר אנשים ישראל – המדריך לחברה הישראלית ובין השאר חוקר אופנה ותרבות, מוסיף כי "ישראל היא מדינה של קאט דה בולשיט. שונאת פלצנות, צביעות, העמדות פנים. זו חברה מאוד אנטי פוזאיסטית ומאוד צינית ואירונית, ולכן יש לה חשש טבעי מכל גילוי שעשוי להתפרש ככזה. כשאתה מטווס את עצמך – משקיע בלבוש ובמראה כדי להיראות ולבלוט – אתה מתפרש כעסוק בעצמך, כמגוחך. אנשים מתלבשים בשלוכיות כדי לומר בעצם 'אני לא פלצן, אני אותנטי ולא משחק משחק'". "לא צריך אפילו להרחיק לכת עד רישול - פשוט אין הילה לבגדים", אומרת מיכל פופובסקי, סמיוטיקאית וחוקרת אופנה בבצלאל, "זה חלק מהשורשיות שמקובלת כאן – ביגוד שמתחבר למשהו שקרוב מאוד לאדמה: קווים עגולים, גזרות שהן לא בהכרח על הגוף, גוונים חומים למיניהם. קשה למצוא מישהי שלובשת בגדי טול ורודים. זה פשוט בולט מדי בשטח"."קשה למצוא מישהי שלובשת בגדי טול ורודים". תצוגת האופנה של שנקר (צילום: דניאל צ'צ'יק)נוסף על כך, יש מי שלוקחים את חרדת האובר-דרס צעד אחד קדימה וטוענים שהוא מקומם אצלנו את היסודות העמוקים ביותר ומערער את תחושות השייכות והביחד. "בגדים הרי לעולם לא עומדים בפני עצמם. הם משדרים כיצד אני מתייחס לסביבה שלי", טוענת אילה רז, חוקרת אופנה ובעלת בלוג שעוסק באופנה ותרבות, "בארץ שבה יש מתח תמידי, זה מחייב אותנו לא להיתפס כמתעלמים ממנו, לא להתעסק יותר מדי במה שלא לצורך. כאילו מי שמתלבש יותר מדי וכביכול עושה עניין מבגדים אינו שותף לדאגה הכללית, למודעות, לעובדה שאנחנו יושבים על הר געש. הוא אדם שמשחק ונוטה לאסקפיזם". תמרה יובל־ג'ונס, ראש החוג לעיצוב אופנה בשנקר, מבינה במה מדובר: "אני גרה ביפו, אחרי שנים שגרתי גם בחו"ל. שם תמיד התלבשתי באופן אקסטרווגנטי ומיוחד, אבל מאז שאני פה אני ממתנת, בלית ברירה, כי אני מרגישה אובר דרסד, שזה איום ונורא. הבת שלי דווקא מעזה, וזה נותן לי שמץ של אופטימיות".  גם עודד ארמה, בעל מותג נעלי הגברים ARAMA, טוען שלבוש מוקפד נתפס בארץ כמיותר בגלל המנטליות המקומית. "בניגוד לחברות אחרות, כמו אנגליה למשל, התקשורת כאן היא הרבה יותר מילולית, ישירה ובלתי אמצעית, ולכן כביכול אין צורך להעמיס על כך את הלבוש, שבמקומות אחרים מהווה עוד אופן תקשורת. אתה מביע את עצמך גם ככה, אתה מייצר תקשורת, מה שהופך את הצורך להתלבש למשני".

חאקי וסנדלים: בגלל ההיסטוריה כמדינה צעירה, לא צריך לדפדף יותר מדי אחורה באלבומי התמונות של ההיסטוריה כדי לזהות שלבוש מוקפד ואלגנטי לא היה אבן יסוד במשנה הציונית. המדים שימשו תלבושת אחידה, ואליהם הצטרפו פרטי לבוש פשוטים בגוונים חומים, שנזהרו מססגוניות יתר. "זה נכון שבעשור הראשון למדינה, כתוצאה מהצורך להתגייס להקמת יישובים ולהגנה עליהם, האידיאולוגיה כוונה נגד הידור", מסכימה נורית בת־יער, "אך מדי העבודה הזהים, החאקי והכחול אפיינו בעיקר את הקיבוצים והמושבים, ובתל אביב הם נראו בעיקר במסגרת הפעילות הדו שבועית של תנועות הנוער. שאר הציבור, ובכלל זה הנוער של החברות הסלוניות, התלבש על פי צו האופנה האחרונה כפי שהיא נצפתה בז'ורנאלים שהגיעו מפריז ובסרטים ההוליוודיים. בכל מקרה, חלפו כבר כמה עשרות שנים מאז כך שקשה להאשים את האתוס הציוני של אותם ימים בלבוש של התל אביבים בני זמננו, אלא אם הנטייה ללבוש מרושל עוברת בגנים". ועדיין, כדאי לזכור שגם התל אביבים האופנתיים יחסית נאלצו בזמנו להתאים את הופעתם למציאות הקשה שהיתה אופיינית למדינה בראשית דרכה ושבתקופת הצנע לאף אחד לא היה את הלוקסוס להסתובב ברחוב עם פרוות מהודרות. "גם העולים מאירופה שהביאו לכאן את מיטב האופנה של אז, שלא התאימה לישראל, נאלצו לעשות בה שינויים", מזכירה יערה קידר, עיתונאית אופנה, "דוגמה מפורסמת היא מכנסי השרווערס שהפכו לנפוצים באותם ימים, ומקורם בנשים שלא היו להן מכנסיים ולכן היו מקפלות את חצאית המקסי שלהן עד המותן, תופרות ומחברות בין הרגליים ליצירת מכנסי הרמון. את כל מה שהיה הפכו לפריטים פרקטיים שמותאמים לאקלים ולסגנון החיים המקומי, ולכן עד היום קשה למצוא בחנויות יד שנייה את הדגמים המקוריים של אז".בתל אביב התלבשו לפי צו האופנה. גילה אלמגור (צילום: צחי אוסטרובסקי, מתוך התערוכה "ימי כסית")ואולם, גם לאופנה הציונית היתה תקופה קצרה של עדנה. "בשנים 1963-1975 היתה האופנה הישראלית בשיאה, והמוניטין שלה בצירוף התג Made In Israel הכניסו כסף רב לקופת המדינה", מציינת אילה רז. "העיתונים הזרים העניקו לה את הכינוי 'האופנה העולה מן המדבר', שסימן את האקזוטיות האוריינטלית, שזוהתה עם ישראל באותה תקופה. הבגדים התבססו על האתניות והאותנטיות של העולים שהגיעו באותם שנים, והם הורכבו מרקמות תימניות, מצבעים וממרקמים חושניים של בגדים בוכריים וכורדים, מגזרות חופשיות של גלביות מרוקניות ועוד". באותה תקופה זכו מותגי אופנה כגון משכית, גוטקס, רקמה ואחרים לפופולריות רבה בחו"ל, אלא שתור הזהב הזה לא החזיק מעמד זמן רב. נראה שמאז המשיך התהליך של הטמעת הישראליות וההתכחשות למקורות האירופיים, הצפון אפריקאיים ועוד. "תל אביב, לפחות לטעמי, לא מתלבשת טוב יותר משאר חלקי הארץ", טוענת בעלת בלוג האופנה thestreetswalker יעל סלומה, "כי גם היא חלק מתרבות הלבוש ששללה לחלוטין מסורות תרבותיות אופנתיות ארוכות בשנים כחלק מהניסיון ליצור הווי חדש שאופנה ושיק לא נכללו בפרמטרים שלו. כך השתרש האנטי לאופנה, מתוך תפיסה שהיא מייצגת שטחיות ורדידות. האווירה הזאת עדיין קיימת. אין מה לומר, הניסיון לשלול את המסורת הצליח".

אל תדברי של גוצ'י: כי האופנה היא לא חלק מהשיח התרבותי תעשיית האופנה נחשבה עד לא מזמן לעיסוק חלול, ולכן היא לא התקבלה כענף מחקר רלוונטי שמתכתב עם דיסציפלינות אחרות כגון היסטוריה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה ועוד. בעשור האחרון התחילה תפיסה זו להשתנות והאופנה הפכה אט אט לענף מחקר מקובל בעולם. מלבד מחקרים של תיאורטיקנים בתחום האופנה, תערוכות אופנה החלו להיות מוצגות במוזיאונים בניו יורק ובלונדון, והם הקנו לענף אופי מעמיק ורציני יותר. בארץ, ובתל אביב בפרט, היחס לאופנה עדיין מהול בחשדנות, והיא עדיין לא נחשבת לענף בפני עצמו בשיח התרבותי. "מה שמאוד מוזר בעיני", אומרת מיכל רונאל, בעלת בלוג האופנה "I Love Josh", "הרי בלתי אפשרי להפריד את הלבוש מהאדם. מן הסתם לבושו לאורך ההיסטוריה בהקשר של זמן ומקום אומר יותר מאשר על שאלות של התאמת צבעים או בחירת בד. דברים תמיד נמצאים בקונטקסט כלשהו ומתכתבים עם נושאים וענפים אחרים, אבל בארץ התפיסה הזאת כל כך לא חילחלה, עד שמצער לראות שאפילו עורכי אופנה רבים מתייחסים לאופנה כאל תחום סגור, שיש לו סט ערכים ושניתן להצטיין בו אם נקיים אותו. כלומר, נקנה ונקנה ונקנה".אופנה לא התקבלה כשדה מחקר רלוונטי. תצוגת אופנה של "שנקר" (צילום: דניאל צ'צ'יק)"אופנה עדיין נתפסת כשדה זוטר", מסכימה פופובסקי מבצלאל, "לא אוהבים אנשי אופנה בארץ, "כסמיוטיקאית שעסקה גם בפילוסופיה ובספרות נכנסתי לשדה האופנה כי רציתי משהו חדש והרגשתי שנותרתי לבד ובצד כי אין עם מי לדבר. זה שדה שנתפס באופן שלילי. העיתונות כמעט לא מזכירה אותו בהקשרים אקדמיים או כחלק משיח תרבותי או פוליטי".

כולם הלכו לקסטרו: בגלל תרבות העדר את הגילום המפורש והחייתי ביותר של הביטוי ראינו בשנה שעברה עם ההסתערות על פתיחת סניף H&M בקניון עזריאלי, שכמעט גבתה קורבנות. גם התל אביבי הממוצע, כך טוענים רבים מאלו שהתראיינו לכתבה זו, מעדיף להיות חלק מהכלל ולהיטמע בו. "זאת מכה", נאנח חן אבני, עורך וואלה! סלבס ובחור שרגיש מאוד לנושא, "הגברים בתל אביב לוקים בתסמונת שוטף הכלים בארומה, שזה כולל חולצה שחורה וג'ינס מהוה דרך קבע. או שכולם שרויים פה בדיכאון או שאופנה ובגדים נחשבים למשהו כל כך סיסי שמי שמתעסק בזה מיידית נחשב הומו. לעומת ניו יורק או ברלין, הגברים פה בפיגור של עשרות שנים". לנשים, לפי אבני, יש קצת יותר מודעות לאופנה ולמראה, אבל גם בגזרה הזאת המצב טעון שיפור דחוף: "נשים בתל אביב נגועות באפקט העדר ביי פאר", אומר אבני, "לדוגמה, איך שנופלת טיפה אחת של גשם, כולן נכנסות למראה החתול במגפיים, עם הסקיני שתקוע בפנים פלאס הטוניקה. כאילו כולן יוצאות ביחד לטרק באוורסט. יש גם את הגרופיות של הטרנדים שלובשות את כולם יחדיו, וזה נראה עמוס ומתאמץ, ובעיקר לא מחמיא. הכול נורא מוגזם. גם אלו שמתאפרות, שנראות כאילו הן מרחו טיט על הפנים, ויש כמובן את עניין התוחם הערסי, שעדיין לא הצלחנו למגר מהעיר". תמרה יובל־ג'ונס, ראש החוג לאופנה בשנקר, מבקשת לסנגר על התל אביבים וטוענת כי מגמת ההאחדה בלבוש היא תופעה כלל עולמית. "יש ארצות שהתפתחה בהן תרבות אופנה גבוהה ויש כאלה שלא. אצל האמריקאים, למשל, אימצו תרבות לבוש שניצחה את כל העולם – סניקרס, ג'ינס, סווטשירט וכובע מצחייה. זה מראה הקולג' בוי האמריקאי שהשתלט על העולם, והיום אפשר למצוא אותו גם פה בגרסה הקיצית והמרושלת, ואפילו בסין". כולם קונים באותן החנויות. שלטי חוצות של קסטרו ו-H&M בתל אביב (צילום: דניאל צ'צ'יק)"בעיני, מילת המפתח היא טעם, ואי אפשר לנתק אותו מהבנאדם, כפי שאופנה לא מנותקת מהחיים האמיתיים", מסכמת רונאל הבלוגרית. "אין טעם שיכול להיחשב לטוב או לרע במנותק מהאופי, מהסגנון או מהביטוי של האדם הספציפי. הרי אין דבר כזה כמו 'הלהקה הנכונה' או 'הבגד הנכון'. טי־שירט מזעזעת יכולה להיראות מדהים, לאו דווקא על מי שיש לו את הגוף הנכון, אלא על זה שרואים שהוא מכיר את הגוף שלו ויש לו איזשהו חיבור לעצמו, שלא מפחד מעצמו ולא מאחרים, אבל גם לא מתאמץ".

מי אמר פאריס הילטון ולא קיבל: כי אין פה תרבות סלבס תל אביב היא לא לוס אנג'לס, ומידותיה הקטנות של העיר באות לידי ביטוי בסיכוי הגדול להיתקל במיה דגן בסופר כשהיא משווה תאריכי תפוגה של קוטג', או לחכות לגוונים אצל הספר כשלידך יושבת חנה לסלאו. הידוענים שמדוושים לצדנו ברוטשילד או שיושבים בבר השכונתי שלנו עושים זאת לרוב כשהם חנוטים במלבושיהם המרופטים. ואם הם מרשים לעצמם, למה שאנחנו לא נרשה? חן אבני מוואלה! טוען כי"את רוב הסלבס שלנו, שמגיעים מכל מיני קולחוזים ומקומות פריפריאליים, חינכו שלהתעסק בחיצוניות זה שטחי. כך כשמתגלה כישרון מסוים, הוא או היא נוטים לטפח רק את הצד הזה באישיותם, והאונה הימנית לא מתפקדת, אחרת הם יואשמו בשטחיות ובחוסר רצינות. הרי אסור לדבר ולחגוג אופנה, כי זה פרחי, טיפשי ולא לעניין". אילה רז טוענת שבסופו של דבר, הסלבס מיישרים קו עם הלך הרוח הכללי. "כשאת רואה צילומי פפראצי של סלבס, הם לרוב לא מתוקתקים. הם לא יכולים לנתק את עצמם ולעבור לאי בודד או לרובע אקסקלוסיבי, כי אז יאשימו אותם בהתנשאות ויתעורר כלפיהם אנטגוניזם. גם במדורים שסוקרים לבוש של סלבס או של אנשי תרבות ואמנות, ואפילו בפרמריירות, את אולי רואה לבוש אלגנטי אבל לא וואו. הם לא רוצים להיראות מתאמצים".מה היא לובשת למספרה? חנה לסלאו (צילום: דניאל צ'צ'יק)

הבגד של השכן תמיד יפה יותר: כי אין כאן רשתות מספיק טובות עם המראות הקשים שנלוו לנחיתה של H&M, נראה היה שהושלם הכיבוש של הרשתות הזרות. אחרי טופשופ ופרנץ' קונקשן, נפתחו כאן גם שלוחות של ברשקה וגאפ (סיבוב שני אחרי הניסיון הכושל בניינטיז). דורין פרנקפורט מזכירה שלקנות ברשתות זה לא פשע: "להתלבש טוב לא אומר שכל בגד חייב להיות של מעצב נחשב. ברשתות אפשר למצוא בגדי בייסיק ולייצר תמהיל מבורך של המלתחה. בסך הכל אנחנו מדינה לא עשירה. יש הרבה אנשים עם טעם ותקציב קטן, ושילוב נכון של בגדים ברשתות עם בגדי מעצבים מרחיב את המלתחה ומעצים את ההישרדות שלה". נראה שיצירת התמהיל האיכותי שפרנקפורט מדברת עליו היא בכל זאת לא משימה פשוטה משום שרשתות איכותיות רבות נמנעות מלהגיע לכאן. מבין הנפקדות אפשר לציין את Uniqlo היפנית, שמייצרת מוצרים בסיסיים אך מתוחכמים; Dorothy Perkins – הרשת הפופולרית לבגדי נשים מאנגליה; Peek & Cloppenburg הגרמנים, שהתחילו בכלל כחנות לבגדי גברים והיום מספקים היצע איכותי לשני המינים; Banana Republic עם תיקי העור המוצלחים; Urban Outfitters הפופולאריים ו־Anthropology – הגרסה היוקרתית יותר שלהם. כל אלה אינם כאן, וגם לא בתכנון להגיע. "לפעמים הסיבה היא המצב הפוליטי המתוח והאיומים בחרם, ולפעמים אנחנו פשוט שוק קטן מכדי להשקיע בו", מסביר אבני. כך או כך, התוצאה עגומה. "רוב הרשתות שיש כאן מציעות את אותה סמרטטת. אלינו מגיעים תוצרי אאוטלט, עודפים של קולקציות שנעשו במקור בעבור מדינות אחרות. אלו בגדים לא קשורים ולא עדכניים, מלכודות שרק עכברי טרנדים כבנות עירנו יכולות ליפול בהן, ובסוף כך אנחנו נראים – כמו אאוטלט אחד גדול".

הבעיה הגדולה היא חוסר מודעותחמישה תל אביבים שדווקא יודעים להתלבש, מנסים לענות על השאלה: למה תושבי העיר לא משקיעים בהופעה שלהם?דפנה לוסטיג"דווקא יש לא מעט אנשים בתל אביב שיודעים להתלבש, אבל הם נמחצים בים של טעם רע, על ידי ההמון שחי תחת הרושם שמי שמשקיע בעצמו הוא גנדרן, מתלהב או בזבזן. בגלל שחם פה, כפכפי הוויאנס הפכו לנעל הרשמית. הולכים איתם עם מקסי, מיני, ברמודה וסקיני. התל אביבים מתבלבלים בין הכפכף הזה לטי־שירט שחורה, ומשוכנעים שהוא הולך עם כל דבר. אבל אני לא מודאגת; להתלבש גרוע זה לא קול, והטינאייג'רס יודעים את זה. גם את האאוטפיט המרושל ביותר שלהם הם קונים בטופשופ. בעולם שבו ל"גוסיפ גירל" יש יותר כוח מלאקלים המזרח תיכוני, סרינה בלייק ומארק ג'ייקובס בסופו של דבר ינצחו".מאמינה שמארק ג'ייקובס ינצח. דפנה לוסטיג (צילום: אסף עברון)

מיקי בוגנים"בתל אביב יש הכל מהכל. המתלבשים הטובים הם חלק קטן, ולטעמי אלו דווקא 'הלא מתכוונים'. אני חושב שדווקא במקומות שיש עודף מודעות לאופנה, אנחנו רואים יותר קורבנות ואנשים שרודפים אחרי טרנדים. אין ספק שהעאלק תל אביבים נשפטים יותר. רק בוא לא נשכח שהתרבות שלנו מעולם לא הכתיבה אופנה, והחפיפניקיות מורגשת גם פה. למי יש סבלנות להתאמץ על הבוקר?".עמית פרקש"נכון שאנחנו לא עומדים בסטנדרטים של אירופה ושל מקומות שונים באמריקה, אבל אני חושבת שתל אביבים דווקא מתלבשים טוב. יש שילוב בין כמה אופנות, וזה הרבה יותר מגניב בעיני מקוד לבוש אחיד. יש צבעים וגיוון בעיניים. אנחנו לא בדיוק כמו בחו"ל מפני שלשאר מדינות העולם יש את הפריווילגיה והזמן להתעסק בענייני לבוש, בעוד שכאן בישראל יש לנו יותר מדי צרות אחרות על הראש". לישראלים אין זמן להתעסק בלבוש. עמית פרקש (צילום: אוהד רומנו, מתוך "חצויה")גאיה טראוב"לדעתי זה חלק מהקסם של העיר הזאת. אני אוהבת את העובדה שבתל אביב יש תחושה שהכל לגיטימי, שאפשר מצד אחד לדפוק הופעה ומצד שני להגיע בלבוש ביתי. אני מתחברת לזה מאוד".

בתל אביב הכל לגיטימי. גאיה טראוב (צילום: יעל אנגלהרט)גדי אלימלך"עיקר הבעיה אצל הנשים פה בארץ, היא חוסר המודעות. אין ספק שהרחוב התל אביבי מאוד מגוון. יש את זו שחזרה עכשיו מהמזרח עם כל הסמרטוטים, את הקיבוצניקית שרק עברה לעיר, את זו שאוהבת וינטאג' ונראית כמו סבתא, ויש גם את הבודדות שהפנימו כמה מהטרנדים, שיודעות להעריך צבע נכון, אריג טוב, גזרה מחמיאה. מין הבלחות שרואים ברחוב אצל כמה מגניבות. כך נוצר הבלגן הזה. למרות שבחמש השנים האחרונות יש יותר מודעות, זה עדיין לא מספיק, ויש הרבה עבודה".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ