נטע הלפרין, עכבר העיר
נטע הלפרין, עכבר העיר

קפיצה בזמן לשנות ה־70: הזירה הספרותית רותחת ונמצאת במרכז השיח התרבותי. מאבקי הענקים שהתנהלו מאז שנות ה־50 (נתן זך נגד נתן אלתרמן) משנים צורה, ומשוררים כמו יונה וולך, יאיר הורביץ ומאיר ויזלטיר פורצים לזירה בסערה, כשהם מחדירים פואטיקה עדכנית ויוצרים שירה ישראלית חדשה ורבת פנים. מדורי הספרות בעיתונים נחשבים לעמודים הנקראים ביותר בתחום התרבות ובחוגים לספרות באוניברסיטאות הכיתות מפוצצות בסטודנטים השואפים לפרוץ כמשוררים, סופרים, מבקרים ואפילו מורים. במרכז הקלחת הזאת מושלים כתבי העת הספרותיים – “סימן קריאה” שייסד מנחם פרי ו”עכשיו” של גבריאל מוקד. הם מכתירים את הכותבים החדשים, מדרגים את ההייררכיה הספרותית וקובעים את המגמות הסגנוניות השולטות. הפרסום בכתבי העת הללו ובאחרים (למשל “קשת” של אהרן אמיר) היה תו תקן של איכות ושימש כרטיס כניסה לעולם הספרות. ענקים כמו יעקב שבתאי ויהושע קנז עשו באמצעותם את צעדיהם הראשונים, ובהמשך גם דויד גרוסמן ורונית מטלון. גם את מיקומם של יונה וולך ודוד אבידן במרכז הקאנון השירי אפשר לייחס לכתבי העת.

קפיצה חזרה להווה. הסצנה הספרותית נדחקת לשולי השיח, ואם היא מעוררת משהו – הרי שמדובר בעיקר בדאגה להתמסחרותה המואצת. מדורי הספרות בעיתונים צומצמו וביקורת שאורכה יותר מ־500 מילה נתפסת כ”חפירה”. מצב החוגים לספרות באוניברסיטאות די רעוע. בשנה האחרונה נרשמו לחוג לספרות עברית בירושלים 14 תלמידים בלבד. ובכל זאת, דווקא בתחום כתבי העת קורים דברים טובים. אמנם הם כבר לא בהכרח משמשים מדד אמין להצלחתו ולמרכזיותו של סופר, אבל אין ספק שמדובר בסצנה תוססת, שופעת, פלורליסטית, אולי אפילו יותר מאי פעם. הפריחה המחודשת הזו התרחשה אחרי הרבה שנים שבהן כתבי העת נדחקו הצידה והיו שרויים בקיפאון עמוק.

המשורר ומבקר הספרות אלי הירש מתאר את האבולוציה של הפיחות במעמדם כך: “המשוררים המהפכניים של שנות ה־50 הפכו לממסד בשנות ה־70. הוא היה ממוקם בתל אביב והיה גברי, חילוני ואשכנזי – מרכז בטוח בעצמו שהיה נתון בסתירה, מאחר וראה את עצמו כמהפכני אבל כבר היה ממוסד. לקראת סוף שנות ה־80 הוא התחיל להתפרק. מנחם פרי הפסיק להתעניין בשירה ועבר לפרוזה ו’סימן קריאה’ נסגר ב־1991. גם גבריאל מוקד הפסיק להתחבר לעניינים. מהפכות פוליטיות, כמו השירה המזרחית שפרצה, לא עוררו התלהבות בקרב כתבי העת והם התרסקו. נוצרה שממה והשירה נכנסה לתקופה ארוכה של שיתוק”.

רק כתב העת לשירה "הליקון", בעל הגוון הממסדי, שנוסד ב־1990, הפיח מעט את השממה, ונתן במה למשוררות כרחל חלפי או אגי משעול. “מבחינה מגדרית 'הליקון' מילא תפקיד חשוב”, אומר הירש, “אבל הוא לא הנהיג או קבע סדר יום”.

מפריחים את השממה

לתוך הוואקום המתמשך פרצו בבת אחת בשנת 2005 שלושה כתבי עת שסימנו מפנה מכריע: “מעין” (רועי צ’יקי ארד ויהושע סיימון), המתאפיין בגישה אוונגרדית וצבעונית שבוחנת שירה במשקפת של סוגיות פוליטיות, “הו!” (דורי מנור), שמאופיין בגישה קוסמופוליטית, עברית עשירה ושם דגש על כתיבה קלאסית ו”מטעם” (יצחק לאור), שהכריז על עצמו ככתב עת ספרותי למחשבה שמאלנית רדיקלית. “בעקבות הרנסנס שהתחיל לפני חמש־שש שנים נוצרה הפריחה שאנחנו עדים לה כיום”, טוען הירש, “אלא שהשיח שכתבי העת מייצרים שונה בתכלית מהשיח שלפני 30 ו־40 שנה. הם לא מנסים להיות מרכזיים, במובן של שאיפה להתקבל לממסד. מאבקי כוח ויוקרה, גם אם קיימים, הם משניים לעובדה שיש קבוצות עצמאיות אבל מקושרות. כותב יכול לפרסם בכמה כתבי עת, כך שיש דיפוזיה בין הקבוצות וההתרחשות הזו מולידה דברים”.

בגישה פוליטית אוונגרדית. כתב העת "מעין"

אחת הראיות החותכות לסדר החדש באה לידי ביטוי ביחסים עם משוררים ותיקים. אם בעבר משורר או סופר צעיר שאף להתקבל תחת חסותו של משורר ותיק ומוכר, היום משוררים ותיקים משתפים פעולה עם כתבי העת שייסדו קבוצות הצעירים. “בעבר כתבי העת היו יותר סגורים, ומי שלא פירסם ב’סימן קריאה’ או ב‘עכשיו’ לא שמעו עליו”, מספר המשורר אהרן שבתאי, שמשתף פעולה בקביעות עם כתב העת “מעין”. “בכתבי העת היום יש פתיחות גדולה יותר לשינויים סוציולוגיים ותרבותיים, גם אם יש עדיין ממד ביקורתי ולא כל דבר נכנס. אני עצמי הושפעתי מ’מעין’ ועברתי שינויים”.

בין כתבי העת שצצו לאחרונה ניתן להזכיר את “אלמנך”, “דקה”, “דחק” ו“אורות”. לכל אחד אג’נדה עצמאית ודגשים משלו, ועם זאת מתקיים ביניהם שיתוף פעולה ענף בערבי שירה וספוקן וורד, בהשקות ובאירועים, בעיקר בתל אביב. מחוץ לעיר הסצנה עדיין מדשדשת, אבל אין ספק שהיא נמצאת בתנועה – ומעידים על כך פסטיבל השירה במטולה וערבי השירה בבאר שבע, למשל. כתב העת “כתובת” הירושלמי הוא אחד היחידים שפועלים בבירה. “לפעמים אני מרגיש שמסתכלים עלינו כעל עוף מוזר”, מודה העורך גלעד מאירי, “זו בדידות אבל במובן מסוים זו בדידות מזהרת, כי ככל שאתה משתפר ומתלטש אתה מבין כמה זה חסר”.

למשורר מתי שמואלוף, חבר בקבוצת גרילה תרבות ופעיל בכמה כתבי עת, שהיה שותף בקיבוץ האסופה “אדומה”, פרי שיתוף פעולה בין “מעין”, “הכיוון מזרח” ו”אתגר”, יש רק דברים טובים להגיד על ההתפתחויות האחרונות בסצנה. “מה שחדש בדור שלנו הוא שזה לא דור של אגו. יש קולגיאליות. אני חושב שפשוט נולדנו אחרת. זה גם עניין של אמון – ההנחה הקיימת היא שאם תוציא כתב עת אבל הוא לא יופץ בצומת ספרים – הוא לא שורד. אבל כתב עת עם כותבים ערכיים ומאוחדים לא צריך את זה. זו יצירה שהכוח שלה חזק ממספר המשתתפים”.

חייבת להיות אידיאולוגיה

כמובן שיש גם כאלו שחושבים אחרת. “יש הרבה כתבי עת, זה נכון, אך זה הכל מקסם שווא”, חורץ המשורר יהודה ויזן, מייסד כתב העת “דחק”, שנתפס כאליטיסטי ומתבדל, “יש שלושה כתבי עת ספרותיים שפועלים כיום – ‘דחק’, ‘הו!’ ו’מעין’, ולטעמי המהלך הספרותי של ‘הו!’ ו’מעין’ כבר מיצה את עצמו ובא אל סופו. כל היתר אכסניות מלאות בכלום ושום דבר. כתב עת ללא אידיאולוגיה וללא עמדה פואטית הוא לא כתב עת. אין סיבה ממשית לקיומם וקשה לי להאמין שמשהו מכל זה יישאר”.

עם אידיאולוגיה ועמדה פואטית. כתב העת "דחק"

רוני הירש, שעורכת יחד עם בעז יניב וערן צלגוב את “דקה”, כתב עת שבין מטרותיו הנכחת הקשר בין הפוליטי לאסתטי, מסכימה חלקית: “נכון שיש פסטיבלים טרחניים וערבי שירה משעממים, אבל יש היום קבוצות שונות, דיאלוג ששובר את ההומוגניות של הסצנה. כמובן שכל אחד מעדיף קבוצה אחרת, אבל העובדה שאנשים מתווכחים מעידה על התעוררות”.

המשורר אמיר מנשהוף, מייסד, כותב ועורך החינמון “נפץ”, מרוצה כמובן מהתחייה בשוק אך מזהיר מפני עיסוק בטפל. “מה שיפה בכתבי העת בגלגולם הנוכחי הוא חדוות העשייה, אך מה שמחליש אותם הוא ריבוי של כתבי עת שוליים, במובן של כיתתיות ויותר מדי עיסוק בהגדרות שמסביב ולא בשירה עצמה. רבות הפעמים שאג’נדות קודמות לטקסט טוב. גם ב’הו!’, ובעיקר ב’מעין’, בולט הניסיון לחזור על אותו הקו וזה גורם להם להיות לכודים באג’נדה של עצמם באיזו מידה”.

אז לא ישלמו הפעם העובדה שהסצנה זוקפת ראש היא די מפתיעה בהתחשב בכך שלהוציא כתב עת זה עסק די יקר ולרוב לא משתלם. למעט כתבי עת כ”מאזניים”, אשר נתמך על ידי משרד התרבות ושייך לעמותת אגודת הסופרים, ו”גג”, כתב העת לספרות של האיגוד הכללי בישראל, רוב כתבי העת מקבלים תמיכה חלקית או פועלים באופן עצמאי ונושאים בעלויות התרגום, העריכה, ההדפסה והשיווק – השקעה של עשרות אלפי שקלים שלא תמיד מחזירה את עצמה. “הנושא סבוך”, מסבירה המשוררת והמתרגמת טל ניצן, עורכת כתב העת “אורות”, “אם הספרים הם עם הגב לקיר אז כתבי העת עוד מאחוריהם מבחינת הישרדות. היום כתב עת לספרות יפה לא יכול להסתמך על הקוראים כדי להתקיים וחייב להשיג תמיכה כדי להישאר בחיים. מניסיוני זה מאבק מפרפר ונואש יותר ממאבקם של הספרים אך לא פחות חשוב, כי חברה בלי כתבי עת היא חברה לא תרבותית. כתבי עת נותנים את מה שהספרות לא יכולה לתת – פרופיל חי ועכשווי של חברה ותרבות ברגע נתון. כשענף כזה נחנק ונכרת משהו הולך לאיבוד”.

לפיכך, רוב כתבי העת מחפשים הוצאת ספרים שתסייע להם בתמיכה, ולו חלקית, אבל גם זה לא מבטיח הימנעות מקשיים. “דקה”, למשל, מקבל את עיקר המימון מהוצאת פרדס, אך בכל זאת מצוי במלחמת הישרדות יומיומית. “אין לנו שכר משוררים לשלם ואנחנו בקושי יכולים לשלם לעורכת לשונית”, אומרת הירש, “אנחנו מממנים את הרוב ועובדים בהתנדבות. הרעיון הוא שכתב העת ימכור את עצמו במחיר עלות, אבל גם את המטרה הזו קשה להשיג. חשוב לנו למכור את החוברת בסכום כלשהו ולא בחינם, כי כשאנשים מקבלים דבר מה ששילמו עליו הם מתייחסים אליו אחרת”.

לעומת “דקה”, כתב העת “אלמנך” פועל ללא תמיכה כלל. “לפעמים אני מרגישה שאני נלחמת בתחנות רוח”, נאנחת העורכת יעל טומשוב, “אני העורכת, המזכירה, המפיקה ומטפלת גם בדפוס וביח”צ, אבל אחרי כל זה, כשאני רוצה למכור אותו בחנויות הספרים אין לי גישה אליהן ללא מפיץ, ומפיץ לא ייקח אותו כי כתבי עת לא נמכרים טוב”. נכון לעכשיו טומשוב ובעלה מממנים את הוצאת כתב העת, בעלות של כ־15 אלף שקל לתפוצה של 1,000 עותקים.

ללא תמיכה כללית. כתב העת "אלמנך"

כשהעורכים כורעים תחת העומס גם המשוררים והסופרים לא מעזים לחלום על תשלום. “כולנו יודעים מה המצב – סופרים לא מרוויחים, הוצאות נאבקות בשיניים ומי שפועל בתחום עושה את זה מתוך אהבה”, אומרת נעה דנציגר, המו"לית של כתב העת “מסמרים", “התרבות צריכה כתבי עת, אך היא מושתתת על ההנחה שאנשים יעשו את זה בכל מקרה. אז לא ישלמו להם הפעם. אמנם השוק נראה מצליח ושופע והמון סופרים מוציאים ספרים. אז מה? רוב הספרים נעלמים מהמדף לפני שמישהו שם לב. מצב כתבי העת לבטח לא יותר טוב”.

ראייה קוסמופוליטית אז אמנם לא נראה שכתבי עת יניבו רווח כלכלי, אך היוצרים יכולים להתעודד מההשערה הרווחת שהפריחה בשנים האחרונות הובילה גם לשינוי המגמות הפואטיות בשירה ובספרות העברית. “כש’הו!’ יצא לראשונה לפני כשש שנים אנשים לא ידעו איך לאכול אותו והיו מבקרים שהגיבו ממש בחמת זעם”, מזכיר המשורר והמתרגם דורי מנור, “משוררים, מבקרים או חוקרים, בעיקר בני 50 ומעלה, שגדלו על המודרניזם של החרוז החופשי, נעמדו על הרגליים האחוריות מול כתב העת שחידש את הכתיבה הקלאסית ופירשו את זה באופן מוטעה כחזרה לאחור. לשמחתי, עם חלוף השנים רובם עידכנו את עמדתם. אך אני עד היום שמח ש’הו!’ מעורר תגובות מעורבות”.

עוד מגמה ש”הו!” וכתבי עת בני זמננו תרמו לה היא הרב תרבותיות: “במשך שני עשורים ואפילו שלושה הספרות ובעיקר השירה הישראלית ראו את עצמם כמשק אוטרקי”, טוען מנור, “מנותקים מהקשר, כותבים רק על הכאן ועכשיו ומשתמשים בלקסיקון שזר לא יבין. הפלורליזם של השנים האחרונות בא לידי ביטוי גם בראייה קוסמופוליטית רחבה יותר, שמתייחסת למקומות ולשפות אחרות”. ואילו הירש מסכם: “מה שברור הוא שיש אקשן - צעירים שלוקחים את גורלם בידיהם ורוצים לארגן מחדש את המערכת אבל באופן יותר דמוקרטי ובוויברציות יותר חיוביות. אז לא כל דבר הוא יצירת מופת, אבל יש אקטיביזם אמנותי מתמיד. מי שאוהב שירה טובה מקווה שמתוך הבלגן והריבוי תצמח שירת העתיד”.

כתבי העת - המדריך השלם

כתב העת: כתובת קיים: כשנתיים.תדירות: שני גיליונות בשנה.מחיר: 40 שקל.אג’נדה: גלעד מאירי, עורך: “כתב העת משקף פואטיקות שונות של חבריו, וכולל גם תרגומים לשירת מקור ותיקה וצעירה. בכל גיליון מושם דגש אחר - שירה עם הומור, שירת מחאה אקולוגית וכו’”.

כתב העת: אלמנךקיים: שש שנים.תדירות: לא סדירה. הגיליון האחרון יצא במאי. מחיר: 49 שקל. אג’נדה: יעל טומשוב, העורכת: “לאלמנך אין מניפסט דרמטי. כתב עת הוא בסופו של דבר שיקוף של עין טובה של עורך שלא מתפשר על איכות, שייכות או אג’נדה ומוציא מהשדה הספרותי את הקולות הטובים”.

כתב העת: דקהקיים: כארבע שנים.תדירות: פעם-פעמיים בשנה.מחיר: עשרה שקלים בהוצאה, 15 שקל בחנויות. אג’נדה: רוני הירש: “התחלנו כקבוצת משוררים שאוהבים לקרוא זה את שיריו של זה ומשם זה התפתח. למרות שמו, זה כתב עת שדורש התעמקות, לא משהו שאפשר לחטוף ולברוח. אין הפרדה בין שירה לפוליטיקה בלי לעשות רדוקציה לאחד מהם".

כתב העת: נפץ קיים: שבע שנים.תדירות: כל חצי שנה או אחת לשנה. מחיר: חינם. אג’נדה: אמיר מנשהוף, האיש שמאחורי "נפץ": “אחד הדברים שמחשבה פנזינית מאפשרת הוא גיוון אינסופי, מעין תהליך של חיפוש עצמי. גיליונות מסוימים מכילים רק יצירות פרי עטי, ואחרים מאכלסים הרבה אורחים”.

כתב העת: דחקקיים: מיוני האחרון.מחיר: 50 שקל.אג’נדה: העורך יהודה ויזן: “המטרה היא לייצר כתב עת שיהיה בלתי נגיש עבור חלק ניכר ממי וממה שמכונה כיום ‘המילייה הספרותי’. כתב עת שיצליח לשמור על רמת דיון שמחייבת קריאה ומחשבה, ותוך כך לייצר שדה ספרותי ממשי, שבתחומו הופך העיסוק בספרות לאפשרי”.

כתב העת: הכיוון מזרחקיים: 11 שנה, שייך להוצאת הספרים והתיאטרון בימת קדם.תדירות: שלוש פעמים בשנה.מחיר: 30 שקל.אג’נדה: כתב עת ספרותי שמקדם תכנים חברתיים דרך הפריזמה של תרבות וספרות. מקום נרחב מוקדלאמנים המתארחים בגיליון.

כתב

העת: אורותקיים: חמש שנים.מחיר: 55 שקל.תדירות: פעם-פעמיים בשנה (בהתאם לתמיכה שמצליחים לגייס).אג’נדה: טל ניצן, עורכת: “'אורות' הוא כתב העת היחיד שמקשר בין עשייה עכשווית וקלאסיקונים ומקדיש כל גיליון לדמות מהעולם הספרותי. כתב העת כולל גם מסות, מאמרים וביקורות יחד עם אמנות חזותית מגוונת”.

כתב העת: הו!קיים: שש שנים.תדירות: בין אחד לשניים בשנה.מחיר: 65 שקל (בעבור 250-300 עמודים).אג’נדה: העורך דורי מנור: “מצד אחד רב תרבותיות, קוסמופוליטיות, מקום מרכזי לתרגום - אי נחת ביחס לישראליות מסתגרת ומתבדלת. ומן הפן הצורני־אמנותי, רצון להשיב את כבודה האבוד של האמנות כבסיס ליצירה”.

כתב העת: מעיןקיים: מאז 2004.תדירות: פעמיים בשנה (יחד עם בונוסים כמו מגזין הקולנוע “מערבון”). מחיר: 17 שקל. אג’נדה: רועי צ’יקי ארד, עורך: “אנחנו מנסים להגיע לאזורים שנמצאים בספר של השירה, מנסים להכניס יד מחוץ לגדר התיל של הרפובליקה ולקטוף פטל, גבעולי בצל ירוק ופרחי מיקרוגל. חוץ מזה, אנחנו נמכרים טוב מאוד בפיצוציות”.

כתב העת: מסמריםקיים: כחמש שנים.תדירות: כארבעה גיליונות בשנה.מחיר: 74 שקל.אג’נדה: נעה דנציגר, מו”ל: “המטרה היא ליצור בכל פעם מחדש כתב עת אינטליגנטי ומוקפד ועם זאת נגיש, עם דגש רב על ויזואליה גרפית ועל אמנות שתיצור עירוב של כל החושים. ליצור כתב עת ששומרים בספרייה או מניחים על שולחן הקפה”.

ובינתיים באינטרנט :קרחנה במקוונים

העובדה שכתבי העת במתכונתם המקורית - מילים שמודפסות על נייר - נותרו רלוונטיים מאי פעם היא נס בפני עצמו, אך לא ניתן לבחון את הפריחה בתחום מבלי להתייחס לכתבי העת המקוונים ששוטפים את הרשת, בהם כאוס, שנותן במה למשוררים אנונימיים; "קטע" המספק במה לשירה צעירה; “גלריה בית העם”, שמשלב שירים עם יצירות אמנות ואף תלה את חלקם במאהל המחאה בשדרות רוטשילד; “Qadita” - כתב עת פלסטיני המפרסם יצירות, מאמרים, ראיונות עם יוצרים ולעתים גם שירה עברית מתורגמת לערבית; זוטא, שמשלב בין סיפורת ושירה ליצירות אמנות ומאגד תחתיו יוצרים ירושלמים; פואמה, המציג שיר חדש מדי יום, וזוהי רשימה חלקית בהחלט.

אחת היוזמות הבולטות והמעניינות בתחום כתבי העת באינטרנט היא הפנקס, כתב עת שייסדו יותם שווימר ותמר הוכשטטר, הפונה למבוגרים ועוסק בספרות ילדים. “מעבר לעניין שלנו בתחום, השיח בו לא פורה מספיק, כך שנכנסנו לחלל ריק”, אומר שווימר, “האתר הוא נגיש, מוקפד, חי, דינמי ומשמש אלטרנטיבה לשיח באקדמיה, שלא שם דגש מספיק על הנושא”.ההבדלים בין הפרינט לאינטרנט הם ידועים, ומהם נגזרות המשמעויות מבחינת עלות ההדפסה, ההפצה וכו’. אם זה מנחם, גם כתבי העת המקוונים לרוב לא זוכים לשום תמיכה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ