הרואין שיק: איימי ויינהאוס כאייקון אופנה

השיער, הקעקועים, השמלות, והפירסינג: לאיימי ויינהאוס היה את אחד הלוקים הכי קיצוניים של תעשיית המוזיקה. השבוע נפרדנו לא רק מזמרת מדהימה, אלה גם מסגנון ולוק בלתי נשכח

דנה שוופי, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
דנה שוופי, עכבר העיר

איימי ויינהאוס 1983-2011: פרוייקט מיוחד» עינב ג'קסון כהן בטור פרידה » סופה של הבטחה: כישרון אדיר וכנות נדירה» נפילתה ונפילתה: מסלול ההתרסקותה» מועדון 27 ממשיך לקבל חברים» מארק רונסון: "זה אחד הימים העצובים בחיי"

הקטע עם איימי וויינהאוס זה שלא רק הקול שלה עוצר נשימה, אלא שהיא הביאה לעולם חבילה שלמה, שמלבד סרטונים שלה מעשנת קראק או שיכורה בציבור כללה גם את המראה הסופר קיצוני שלה, שקשה להתחיל אפילו לפרק לגורמים.

למעשה, הסטייל של וויינהאוס הוא אנטי סטיייל, אנטי אסתטיקה ואנטי אופנה. על פניו היא עשתה כל טעות אפשרית והיתה חוסר הטעם הטוב בהתגלמותו. המראה שלה היה שזור לא רק שיער, שמלות חושפניות, קעקועים ופירסינג, הוא גם תובל במנה גדושה של אלכוהול וחומרים נרקוטיים. הגוף השבור שלה, הרזון החולני, העמידה הלא יציבה – היא לא היתה הרואין שיק, היא היתה הרואין. אבל מאחורי כל זה גם עמדה חלוצה של עולם האופנה, מישהי שהעזה ללכת למקומות כל כך אסורים וקיצוניים, שפלא שלא שרפו תקליטים שלה באיצטדיון. הסגנון של וויינהאוס הוא אולי לא משהו שתרצו לחקות, אבל הוא כן משהו שתרצו ללמוד להעריך ולכבד, על התעוזה והחדשנות שבו.

להעריך ולכבד, איימי ויינהאוס והסטייל:

באופן אישי, האסוציאציה המיידית שקפצה לי לראש בפעם הראשונה שראיתי אותה, היא של "הנני" פראן דרשר מהסיטקום של שנות ה־90. שתיהן יהודיות ולשתיהן שיער שחור עצום ממדים, חצאיות מיני, מחשופים, איפור מוגזם ובסך הכל לוק די טאקי. אבל להשוות אותה לווייט טראש מקווינס לא יעשה כבוד לבחירות האופנתיות שלה ולרפרנסים המאוד ספציפיים ומודעים שעמדו מאחוריהן.

כי האהבה הכי גדולה של וויינהאוס היתה בראש ובראשונה ל־Girl Groups משנות ה־60 ששילבו סול ואר אנ' בי בשירים שלהן. לאהבה זו ניתן לייחס את תוספת השיער המוגבהת אה־לה "היירספריי" של ג'ון ווטרס, שמזכירה את האופן שבו עיצבו את שיערן הרכבים כמו The Ronettes ו־The Shirelles (שהיא אפילו הקליטה קאבר ללהיט שלהן "Will You Love Me Tomorrow"). עוד מקור השראה של וויינהאוס היה קליאופטרה, או ליתר דיוק הגרסה ההוליוודית שלה, שגולמה על ידי אליזבת טיילור בשנת 1963. ממנה היא שאבה את סגנון האייליינר הכבד שמשוח לצדי העיניים בצורה חתולית (גם זה, אגב, איפיין חלק מהרכבי הבנות של הסיקסטיז).

חתום בעור

מלבד השער והאיפור, הבחירה האסתטית המשמעותית ביותר של וויינהאוס היתה הקעקועים שלה, שהתרבו במהירות מפחידה במהלך הקריירה הקצרה. הם כיסו את הזרועות שלה, את גבה, את החזה שלה וגם את הבטן. רוב הקעקועים האלו נראו כמו אדפטציה מודרנית ל־Sailor Tattoos של שנות ה־40 וה־50, או כפרשנות האישית שלה לסגנון הפין־אפ של אותה תקופה. בחורות ערומות, עוגן, פרסה, לבבות, ציפור, מלאך, נוצה, ברק. קשה לחשוב על קלישאה אחת של מלחים, חבילות קעקועי ילדים או עיצובים של אד הארדי שוויינהאוס לא טרחה לצרוב על הגוף שלה בצבעים בוהקים (אולי חוץ מגולגולת, אפילו למסוממים יש גבול).

אבל הקעקוע שקיבל הכי הרבה תשומת לב מהתקשורת היה מן הסתם זה של המילה בלייק מעל הלב שלה, מחווה שעשתה לבעלה בלייק פילדר סיביל - שנטש אותה לטובת סורג ובריח ב־2009 - רק חודש אחרי שנפגשו ב־2005. הצהובונים חגגו על הקעקוע הזה ודיווחו באופן קבוע שהיא רוצה להסיר אותו, שמועות שמן הסתם האיצו כשהשניים החליטו להתגרש. בימים הטובים שלהם, וויינהאוס נהגה גם לשים סיכה בשער עם שמו של בלייק עליה (ואלוהים יודע שלא היה חסר שם מקום).

רק חודש אחרי שנפגשנו. איימי והקעקוע של בלייק (צילום: AP)

עוד השראה של וויינהאוס מן העבר היתה מרילין מונרו, דבר שהתבטא בפירסינג שהיא עשתה מעל השפה העליונה, בצד שמאל, שנועד לחכות את השומה המפורסמת של מונרו. הטאץ' הספציפי הזה היה קצת יותר מדי ניינטיז, קצת יותר מדי פסבדו רוקנרול וקצת יותר מדי באופן כללי.

למרות עירוב הסגנונות וגישת האובר דה טופ של וויינהאוס בכל הנוגע לסטייל, היו מי שראו בה אייקון אופנתי. בראשם מעצב האופנה קרל לגרפלד, שהגדיר אותה מוזה ואף הקדיש לה תצוגת אופנה ב־2007, שבה כל הדוגמניות התהדרו בתספורת שלה. בנוסף, בית האופנה פרד פרי עשה שיתוף פעולה עם וויינהאוס לפני שנה והם הוציאו קו משותף של 17 פריטים בהשראתה, תוך עבודה צמודה איתה בנוגע לאופי, לבדים, לצבעים ולגזרות של הבגדים. התוצאה, מן הסתם, היתה גרסה קצת יותר מעודנת של וויינהאוס האותנטית.

אנחנו נתגעגע לאיימי וויינהאוס, ולא רק בגלל שהיא צלחה באקט הנדיר של הכנסת מוזיקה מדהימה למיינסטרים (וכמעט הגיעה לארץ עם מארק רונסון, שזה באמת טרגי). אנחנו נתגעגע אליה גם בגלל שלעומת זיופים בוטים וגרוטסקיים כמו ליידי גאגא, היא באמת היתה מקור השראה להבעה עצמית דרך לבוש ולאינדיבידואליות מוחלטת של לוק. אנחנו נתגעגע אליה כי לעולם לא תהיה מישהי שאפילו קצת תדמה לה. כי אנחנו יודעים שאיימי וויינהאוס היתה ממש טובה, אפילו שהיא ניסתה לשכנע אותנו שהיא לא. 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ