"במרחק השחור": לאה ניקל פוגשת את חן שיש

לאה ניקל וחן שיש מעולם לא נפגשו, אך החיבור ביניהן בתערוכתן "במרחק השחור" טבעי ונכון

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

הרבה זמן חיכיתי לראות את התערוכה הזאת. "במרחק השחור" של לאה ניקל וחן שיש הוצגה באוקטובר 2010 במוזיאון אשדוד לאמנות, אבל משום שאשדוד היא במרחק השחור מבחינתי, כלומר, הבלתי אפשרי – התערוכה של שתי האמניות החביבות עלי נשארה בתחום התערוכות שמאוד הייתי רוצה לראות, אבל לא. לכן כשהגיעה הידיעה על הצגתה הנוספת בבית מאני, היה ברור שצפויה חגיגה. החלל היפה, האמניות המשובחות, האוצרות הרצינית של נעמי אביב – מה יכול להיות טוב מזה?במרחק שחור - כל הפרטיםובכן, שניים מתוך שלושת הפרמטרים עובדים מצוין. האמניות והאוצרת. הבעיה טמונה בחלל. זו הפעם הראשונה שתערוכה בבית מאני יוצאת נפסדת בגלל החלל. המבנה היפה הופך פה לרועץ. הפתחים הרבים - החלונות, הדלתות ופתחי האוורור - משמשים תפאורה המתחרה בעבודות מבחינת קומפוזיציה בחלל. האמנות נאבקת פה על כל פיסת קיר עם חלונות, וילונות וסבכות, והופכת לסוג של קישוט. השחור, הזהב, הדימויים הנעים בתפר שבין הפיגורטיבי למופשט, שאין בהם שום דבר מתחנף או קישוטי, מאבדים בתחילה מכוחם. בהמשך תוכן העבודות כל כך שואב את הצופה, עד שנרשם ניצחון, והאמנות הרצינית, האיכותית, המרשימה והעמוקה של השתיים מתגברת על מכשולי החלל. העבודות בעלות עוצמה רבה, עוצמה שאינה נרטיבית, אלא אסתטית ורגשית, בעלת יכולת לחדור פנימה וליצור חוויה חושית. אך נדמה לי כי קובייה לבנה היתה עושה עמן חסד.דיאלוג מרחוק "במרחק השחור", נקראת התערוכה, והיא אכן שחורה, אך יש בה הבלחות לא מעטות של צבע. טוב, בכל זאת, לאה ניקל, גם כשהיא שחורה היא קולוריסטית מחוננת. הדו שיח בין הדורות, הסגנונות והשפה שמציעה התערוכה נשמע א־פריורי מפתיע, אך החיבור הופך בתערוכה לכה טבעי ונכון, עד שקשה להאמין שכל כך הרבה שנים מפרידות בין השתיים, שמעולם אף לא נפגשו, כפי שמצוין בקטלוג. נעמי אביב השכילה לחבר ביניהן באופן היוצר דיאלוג אמיתי, ולא גימיק של חיבור מפתיע שצלח. הנופים השחורים של חן שיש בדיפטיך משנת 2007 מצוירים באקריליק על ניירות, שמעט שחור בוקע מתוכם, אך הם דשנים וטקטיליים כמו אימפסטו של צבע שמן, יוצרים נוף כה אינטנסיבי ודחוס, שעונה לדיפטיך "ללא כותרת" משנת 1971 של לאה ניקל, שלפתע נראה גם הוא כנוף, שחור וסמיך, שמתוכו בוקעים כתמי צבע המסרבים לגווע תחת השחור הממית. עבודה של ניקל בשחור וורוד, מ־1994, היא מופלאה, מרגשת ואינה מתקשרת מיידית עם האמנות שלה, ולפיכך גם למי שמכיר היטב את אמנותה של ניקל מזומנות פה הפתעות.קצת פאתוס בארוקי. "ברוס לי בא ממשפחה טובה" (עבודה של חן שיש)אביב מציגה עבודות שיש בהן ממד תודעתי סוער ואקספרסיבי, והחיבור בין שתי אמניות מדורות שונים יוצר חשיבה על המשכיות באמנות ישראלית וגם חידוש, הנובע מן הקיים. בכך יש חשיבות לא מבוטלת להיסטוריה של האמנות ולביסוס תיאורטי ומחקרי. אך כשמסתובבים בתערוכה אין תחושה דידקטית מחקרית או תיאורטית, החוויה היא ויזואלית ומענגת. לא מעט עבודות מוצגות בתערוכה, כמעט לכולן העין נמשכת. למרות החוויה הרטינלית, היא תובעת מן הצופה לצלול לתוך העבודות, לדימויים הנעים מבארוקי ללירי. כמי שמגיעה ממסורת הציור המופשט, העבודות של ניקל אינן פיגורטיביות, גם אם אפשר לזהות בהן פרגמנטים של מציאות. התערוכה מעניקה לצופים מפגש עם האמנות המוכרת של ניקל, אך מעבר לכך, הצבעוניות השמחה מפנה מקום לכיוון הקודר, המצוי במרחק נגיעה מן השחור. ניקל מפלרטטת איתו, אך היא לעולם אינה שחורה כמו שיש. נגיעות הצבע שעדיין מצויות אצלה, בצד הזהב המוכר של שיש, הנוכח גם כשאינו נמצא – בסוג של פאתוס בארוקי המצוי אצלה – יוצרים דיאלוג מרתק.שחור נגד שחור נעמי אביב כותבת כי "התערוכה המשותפת מציעה לבחון את הזיקה בין שני מהלכים אסתטיים ואת מידת הקבה או המרחק בין השחור השנהבי, המתפקד כשותף מלא בקולוריזם של ניקל – לבין השחור הפחמני, הכבשני, המתפקד כברירת מחדל, כנתון יסודי וכמו־אפל באמנות הכמעט־מונוכרומטית של שיש". וכמה שהשחור בתערוכה הוא צבעוני וקודר, מלא ושואב.שחור שמאיים לבלוע הכל. עבודה של לאה ניקלאני חייבת לציין את הרישומים המופלאים של חן שיש, שדווקא אינם שחורים כל כך, "שריטות" משנת 2000 ו"אלברטין איננה" מ־2010, הלוקחים למחוזות של העולם הספרותי. אלו עבודות על נייר עם נגיעות קטנות ועדינות ומעט קווים בשחור, המעצימים את הלבן סביבם ומעניקים ממד פיוטי נוסף לתערוכה, זה הנובע מעולמה האמנותי העשיר של שיש. "גבוה שלי, בית שלי, קסם שלי" הוא רישום קווי מעודן ומינימליסטי על נייר, עם כתם צבע אדום, ההופך את הקומפוזיציה כולה לפרח – פרח קטן הנוגע בנימי הקסם האינטימי. ולמרות החלל, התערוכה נהדרת – עם העכבישות של חן שיש והכתמים הכחולים של לאה ניקל – זו הפוגה מרחיבת לב של ציור במיטבו.

במרחק שחור - כל הפרטים

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ