הילה שקולניק־ברנר, עכבר העיר
הילה שקולניק־ברנר, עכבר העיר

ציפייה, השתהות וקליימקס שמגיע פתאום או שאינו מגיע כלל - כך נחווית תערוכת היחיד הקטנה והיפה של לי אורפז, שהאין נוכח בה כמו היש, והיא כולה מרחב של נשימות והפאוזות שביניהן. כל עבודה היא שאיפה, וההפסקות בין צפייה בעבודה אחת לאחרת יוצרות אצל המהלך ביניהן מחזור שלם של נשימות. התערוכה מציגה את המעט ההכרחי. אין בה עבודה מיותרת, אך אין בה גם פחות מדי עבודות. לי אורפז מצליחה לייצר תערוכה מדויקת ומרגשת, בלי שום מלודרמה או סנטימנטליות, באמצעים של צילום, דימויים בודדים וצבעוניות של שחור ולבן. בתערוכה מוצגים צילומים ממגוון סוגי מדיה ואופני תצוגה. מקרן שקופיות וקופסת אור, הדפסות קונבנציונליות של דימויים מצולמים ועבודות וידאו. בשלוש עבודות הווידאו המוצגות בתערוכה - כל אחת מוקרנת על אמצעי תצוגה אחר - יש מאבק בין דינמי וסטטי, בין מה שנראה לעין, מה שקורה ומה שעתיד להתרחש.כבר הכותרת היפה והפיוטית של התערוכה - "כלא היה" - מרמזת על הצפוי בה. בין החוויה המתאווה ליש, לקונקרטי, להיווצרות של האין. בין מה שנדמה שקיים להתפוגגותו המהירה. העבודה המרכזית, "זיקוקי דינור" מוקרנת ישירות על קיר הגלריה, בחלל נפרד. רחש של תנועה והתרחשות נשמע, אך הצופים אינם רואים עדיין כלום. התחושה היא שמשהו עתיד לקרות. אוטוטו הוא מגיע, אך למשך זמן דבר אינו נראה. הציפייה, ההשהייה לקראת הדבר שבוא יבוא, היא חלק מהותי מהעבודה. אורפז מבנה ציפיות ומתח אצל הצופה, ואז נשמע סאונד - "שלוש, שתיים, אחת" - וירייה. הירייה מאירה לפתע את הקיר, מציבה תמונה של פיצוץ בפני הצופים.אין הקשר, רק דימויים קרים ומרוחקים. "ברבור קרח", עבודה של לי אורפזושוב חושך. וירייה נוספת, ולצופה מתגלה שטח, אולי שדה, שדמות ניצבת בתוכו. אורפז חוזרת על העניין חמש פעמים, עד שבפעם החמישית הירייה פוגעת בדמות. הדמות מתפוצצת, ושוב חושך. היעדר ההקשר, סתמיות הירי והפגיעה בדמות מעצימים את ההפתעה. הצופים חווים את הנראה רק ברגע הפיצוץ; ההשהייה מבנה אימה, דריכות לקראת הצפוי – עד השיא של פיצוץ הדמות. לאט לאט חוזר השחור, חדלה התנועה, שבה הסטטיות ונותר חידלון של מוות. סאונד העבודה מלווה את הביקור בתערוכה. שוב ושוב שומעים את קריאת האש ואת קולות הפיצוצים. הצופים חווים כך את העבודה גם כאשר הם אינם צופים בה, והיא נוכחת ומתקיימת לא פחות מהדימויים הוויזואליים.מי בכלל צריך צבעים? העבודה "חפתים" מציגה חולצה גברית לבנה המוכנסת לתוך מכנסיים שחורים, שבגלל הרקע השחור אינם נראים. נותרת רק החולצה הלבנה, הבוהקת, מרחפת לה בריק שחור, מותירה טורסו ללא ראש וגוף, עם ידיים המבצבצות מתוך הכיסים. הדמות הלובשת את החולצה כמו מתעקשת להתקיים, למרות המקום המצומצם שניתן לה, המקטין את עצם קיומה. נוכחות החולצה מכמירת לב, כמו שתי הדמויות הנראות לצדה במקרן השקופיות. שתי עבודות בלבד מוקרנות במקרן הישן, העובד והמקרקש. הן חוזרות על עצמן שוב ושוב, מוקרנות בפינת הקיר, למטה ובקטן, כמו הערת שוליים לתערוכה כולה. הצילומים המוקרנים הם צילומים ישנים - האחד של דמות העומדת מול מגדל אייפל בשלג פריזאי.הדמות מתעקשת להתקיים למרות התלישות. "חפתים" של לי אורפז"יוסקה" נקרא התצלום, וצילם אותו אביה של אורפז, שהיה צלם בעצמו ונפטר לפני 30 שנה. הצילום השני הוא של האב, שנראה יושב בחופשה, בטיול. זהו הדימוי היחיד שיש בו צבע של ממש. נוכחות האב הצלם, המצויה בפינה, מעניקה רובד נוסף לתערוכה כולה, שבה, למרות ההתאוות שדבר מה יתרחש, משתלטת תחושת ריק וחידלון. האב ויצירתו מוצגים בקטן, בפינה, מפנים אל העבר והאוטוביוגרפיה, אך אינם מספקים מידע אלא דווקא מעצימים את המסתורין ואת האי ודאות.המיסוך נמצא בטבור התערוכה, והוא נוכח באופן מובהק בתצלום המוצג בקופסת אור, תצלום מגרש חניה שלפניו ניצב קיר זכוכית, שאינו קשור לדבר. כל מהות הקיר היא להיות פרגוד ממסך ומסתיר. למרות שזהו צילום צבעוני, הוא אפרורי לחלוטין, אנונימי, זר, שיכול להתקיים בכל מקום. דרך סלולה, מכוניות חונות, עצים ופנס רחוב. אך אורפז מוסיפה לו את מסך הזכוכית העכור ויוצרת הזרה. מה שנראה כייצוג של המציאות הופך להיות מנותק, כמעט אבסורדי. ההסטה הזאת מרמזת על משהו שאולי מתקיים מאחור ואולי לא. מקטעי המידע, הרמיזות של אורפז, מחייבים צופה הרגיש לניואנסים, המקבל את האטיות שבעבודות, הנענה לדימויים המינוריים שהיא מציעה, הטומנים בחובם חוויה חמקמקה. כך גם ברבור הקרח, המנצנץ על המוניטור ונמס לאטו. הברבור בוקע מתוך מסך שחור, כמעט סטטי לגמרי, עד שלפתע הוא קורס לתוך עצמו ומנוצח על ידי כוח ההמסה. היה כלא היה.

hila.brenner@gmail.com

לי אורפז, "כלא היה". גלריה עינגא. עד 11.6.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ