תערוכת הבוגרים של בצלאל: יש אבק, אין כוכבים

<P>דרך מרוסקת וכואבת, בריכה ריקה ומלנכולית וראש חיה מסתורי. בתערוכת הגמר של בוגרי התואר השני של בצלאל אין כוכבים, אבל יש כמה יצירות ראויות לציון</P>

הילה שקולניק־ברנר, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
הילה שקולניק־ברנר, עכבר העיר

תערוכת הגמר של הסטודנטים לתואר שני של בצלאל לא הטביעה חותם עמוק. בניגוד לשנים עברו, אין בין המסיימים כוכב שהתבלט כבר בעבר, אין גם עבודות יוצאות דופן באיכות, ברושם, בייחוד ובכושר ההמצאה, התמטי או הפורמליסטי, ולעומת זאת אין גם תחושה מגלומנית, של ניסיון להתבלט בכל מחיר. למרות גודלה – מציגים בה כמה עשרות אמנים - זוהי תערוכה צנועה למדי, שאין בה היגד על כיוון מסוים, אלא כמה פניות שאליהן פונים האמנים, בעיקר עיסוק בחומר, במופע ובנראות אל מול אינטרוורטיות והתכנסות ובחינה רפלקטיבית של המדיום, בייחוד הצילום.

» יפו תל אביב 2011 - כל הפרטיםהחלל עצמו אמביוולנטי ובעייתי במידה מסוימת. מבחינה ויזואלית, מדובר במבנה תעשייתי בנמל יפו, מבנה שלא עבר שום שיפוץ, ייפוי או טיפול, הוא נותר גולמי וגס, אופנתי מאוד בהקשר של הצגת תערוכות, מקבל אליו היטב עבודות אמנות, אך בה בעת נותר נוכח מאוד ומקרין על סביבתו את קיומו. בצהרי היום, ללא מזגן, הוא חם ומדיף את ניחוחות (שלא לומר סירחון) הדגים של הנמל, מה שמקשה את הצפייה, מעניק לה אינטנסיביות ודורש מחויבות רבה. למען ההגינות אציין שבאתי לראות את התערוכה כמה שעות לפני הפתיחה הרשמית, לפני הליטושים האחרונים. חלק מעבודות הווידאו לא עבדו, כך שפיספסתי אותן, אם כי לאור התנאים הפיזיים לא בטוח שהייתי מצליחה לשרוד זמן נוסף בחלל. סבון סבא - גרסת שכם

העבודה הראשונה בחלל, זו שזכתה גם לקבל מעט בריזה, היא המיצב היפה של נסרין נג'אר, "ללכת לאיבוד". דרך שבורה, שאינה מובילה לשום מקום – כביש מתרומם המוליך רק למחסום אספלט. תחילה רואים את הרצפה, הנראית מבוקעת, כמו כביש מרוסק, הפוך, שקרביו נחשפים. בהמשך חווים את החומר, זפת שחורה במצבי צבירה שונים, כל אחד בוהק באופן אחר. נג'אר עוסקת באובדן זהויות באמצעות אובייקטים אישיים הטובעים ומוטבעים בחומר, המייצג עבורה אובדן דרך. בתוך הכביש שהתפקע שתלה נג'אר שתי קופסאות עם נוזל זפת, בתוכן אובייקטים יומיומיים מתרבותה וילדותה: סוכריות סבא - סוכריות ממתיקות ומרפאות, לבנות, שהפכו פה לשחורות, וסבוני שכם - סבון שמן זית המשמש לכל מטרה ונתפס כסבון סבא. על הקירות מסביב תלויות עבודות שבהן הזפת האנכית נוזלת וממשיכה לשנות את מצב האובייקטים בתוכה. צלב טבול ומשוקע בזפת יוצר מערבולות בחומר הממשיך ליזול לאטו, ובעבודה "בית" מצע שאליו מוצמדת שקית זבל המונחת בצורת בית. למרות הסטטיות, המיצב שלה רוחש – עתיר קונפליקטים פנימיים וחיצוניים, פרטיים וציבוריים, חושפים ומסתירים.תערוכת בוגרי בצלאל 2011, ככה זה נראה:

עוד עבודה בולטת היא של יערה צח, עבודה אינטליגנטית העושה שימוש מושכל בקונספט של מיצב מותאם מקום. כוחו של המיצב, המורכב משלוש עבודות, הוא בארטיקולציה של חומר בחלל. צח משתמשת בחומרים תעשייתיים שהיא מפרקת ומרכיבה מחדש באופן המוציא אותם מהקונטקסט המקורי ומעניק להם ליריות שאיננה קיימת בחומר ובתצורה המקוריים. המלנכוליה של המיצב נובעת מהיותו צנוע, מזמין קיום אנושי, כמעט מתחנן לשימוש בו, אך נכשל בכך. השאיפה ואי מימושה קיימים כאן באופן אינהרנטי. עבודה יפה מאוד, המורכבת ממדף ברזל לבן התלוי על קיר לבנים חשופות, שאליו צמוד מעקה בריכה. העבודה "ללא כותרת" תלויה בגובה רב. למרות שהיא מזמינה, אי אפשר לטפס אליה. את הבריכה אפשר רק לדמיין, והיא מעין נגטיב נטול כל רהב לבריכות של דיוויד הוקני. גם שתי העבודות הנוספות שלה מדברות באותה שפה ומציעות התבוננות נטולת מלודרמה, עשויה חומרים תעשייתיים המתורגמים לנגד עיני הצופה למצבים אנושיים.

שני פנים למסתורין העבודות של אייל פנקס הן תצלומים שאינם חושפים את המורכבות שלהם ממבט ראשון. פנקס מציג תצלומים מטופלים, מודעים לעצמם, המעלים שאלות לגבי המדיום תוך חשיפת המניפולציה שלו. בעבודה אחת נראים טפט של פסיפס, דשא סינתטי ומחבט מרחף. העיסוק במלאכותי ובמזויף, לצד ביטוי גרידים שונים באותה העבודה, יוצרים יחסי גומלין ורפרנסים. המחבט התלוי באווויר והגרידים מתייחסים לקונבנציות מדעיות של יצירת תנועה בצילום, אך כאמור תוך כדי מודעות. הפשטות לכאורה של דימוייו מסתירה את התחכום המצוי מאחוריהם, בשיח על הצילום, בקונבנציות השפה ובדימוי, ומצליחה לייצר מסתורין דווקא במקום של נראות. מסתורין אחר לגמרי מציע החלל הצדדי של טל ברויטמן, שבו תחושת מאגיה שחורה יחד עם מיניות מאיימת. בחלל אובייקטים וציורים היוצרים מחזור של בריאה, מין ומוות. המעניינים ביותר הם שני אובייקטים - ראש של חיה עשוי חומרים שונים כמו עור וקשירות, אובייקט מאיין המצוי בתווך בין דומם לחיה, ושטיח מקופל לצורת סירה שמונח על הרצפה. הקונוטציות הן של חפץ רליגיוזי, המתקשר למוות, לסירה המשיטה את המתים בנהר הסטיקס, המוביל אל השאול – שאול הקיים במידת מה באווירת המיצב כולו.

24 בוגרים מציגים בתערוכה. ראויים לציון עבודת הווידאו של פאתן נאסטאס מיתואסי, "בית לחם", הדנה במושגי מולדת, גבולות ומעבר באופן רגיש ומדויק; צילומיה היפים של חיה רוקני ועבודות הפוטוקאט המרשימות והמסקרנות של עירית תמרי.» יפו תל אביב 2011 - כל הפרטים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ