"מאיץ": תערוכה בומבסטית וחסרת כל פשר

על כל השאפתנות והבומבסטיות שבתערוכה של אורי ניר, על כל הדימויים המטרידים - הדברים בה קורים ללא סיבה או הסבר, וגם לא משאירים כל רושם

הילה שקולניק־ברנר, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
הילה שקולניק־ברנר, עכבר העיר

החוויה מתחילה עם רשימת האיסורים בחוץ: הכניסה אסורה לחולי אפילפסיה, התערוכה חשוכה מאוד (האם זה רמז לחולי אוסטאופורוזיס?), אסור לגעת במוצגים, כי נגיעה תגרום לפציעה. לא זכורות לי אזהרות כאלו לפני תערוכה, וברור שיש כאן תערוכה שלוקחת את עצמה מאוד ברצינות. ובכן, אחרי שצלחנו את רשימת ההפחדות, נכנסים לתערוכה שהיא סייט ספסיפיק מדויק. מבנה התערוכה, התכנים והחומרים הם המשך התערוכה שהציג אורי ניר בגלריה ברוורמן לפני כשנתיים, אך נראה שפה הוא בחר לנקות את הדימויים האלימים והמזעזעים ולהשאיר רק את הליבה - כך הצופים עסוקים בהיבטים של תנועה, משך, זמן, סיבה ותוצאה, ולא בלהזדעזע.מאיץ - כל הפרטיםביתן הלנה רובינשטיין - כל הפרטיםהתערוכה של ניר, מאיץ ,משתמשת בשלוש הקומות של הגלריה, במבנה הפיזי, האדריכלי והקונספטואלי של משמעות היות מפלס מתחת לפני האדמה ומעליו. שם התערוכה מתייחס כמובן למושג הפיזיקלי של מאיץ חלקיקים - מתקן המגביר את מהירותם של חלקיקים על ידי העברתם בשדות חשמליים ומגנטיים. ובאמת התערוכה כולה היא מין שדה מגנטי הקושר את כל העבודות - הן נשאבות אליו או ממנו ומתייחסות זו לזו במונחים של זמן ומרחב, של כוח ופועל, של משך והיות.לקבור את הילד העבודה הראשונה בחלל הכניסה היא הווידאו "מאיץ", האורכת שלוש דקות ו ־51 שניות, יחידת זמן שעל פיה מתוזמנת התערוכה כולה במחזוריות. הסרט צולם בשתי הקומות של חלל התערוכה שבועות אחדים לפני פתיחתה: בקומה השנייה ניצב ילד קטן מוקף בקילוחים דקים של חול, הניתזים מתוך אפיהם של סרקופגים התלויים במבנה מעגלי מהתקרה שמעליו – יוצרים שעון חול ענקי, אך חד פעמי, בלתי ניתן להפיכה חוזרת. קילוחי החול סוגרים סביב הילד מבנה דמוי כלוב. בין ערמות החול המצטברות למרגלות הסורגים המדומים פעור חור ברצפה ודרכו זורם החול אל הקומה התחתונה ומצטבר שם לערמה. הסצנה מתרחשת לאור סערת הבהובים המרצדים מתוך דלתות לבנות שקופות, הנראות כמו מצבות, הניצבות ברחבי הקומה. ההבהובים האלה מפלחים את החלל החשוך בלובן בוהק, דוקרים בעיניים ומעצימים את אי השקט שמקרין החלל כולו. תנועת המצלמה המסתובבת, נקודות המבט המשתנות, כמו גם ההתרחשות הנרטיבית הטורדנית, יוצרים חוסר אוריינטציה וסחרור. הילד בעבודת הווידאו, קצת כמו הצופה, נראה מבועת, חסר כיוון, מתמיד בעמידתו אך חסר אונים - נוכחותו מעוררת אימה, אימה הקיימת באופן אינהרנטי בתערוכה כולה.אימה, בכל מקרה, יש כאן בשפע. מאיץ, עבודה של אורי נירהסרט השני המוקרן בחלל הוא "הזדמנות שנייה". נראים בו לסירוגין דמויות שוליים, נוודים או נרקומנים, המקישים על קלידי צ'מבלו, וביצת ענק מסתחררת לצליליהם. הצלילים מתניעים את סיבוב הביצה, וגובהם של הצלילים מותח את צורתה. ניר יוצר יחסי סיבה ותוצאה בין שתי פעולות שלכאורה אינן קשורות ואינן יכולות להשפיע זו על זו. באופן זה הזכיר לי הסרט את הסיטואציות ב"אבודים", שבהן דברים קורים לפתע, ללא שליטה והסבר, והם כה מופרכים עד שכמעט הופכים להגיוניים.הסרט מוקרן מתוך מסך המורכב על מבנה של תאי טלפון ציבוריים. מכשירי הטלפון יצוקים בחרס וצבועים. התאים נחתכו, הורכבו מחדש ונדחסו למבנה קובייתי. שפופרות הטלפונים שמוטות מטה, וקטע מוזיקלי בוקע מתוכן. פסקול הסרט הוא הסאונד המלווה את התערוכה כולה ומציית למחזור הזמן שלה. הפסקול מורכב מהקלטת נגינתם של הנרקומנים על הצ'מבלו, שאליה נוספו צלילים המהדהדים את הבהובי התאורה של הדלתות – הנראות הן בעבודת הווידאו והן בהצבה של הקומה השנייה.

אבודים: גרסת הנוודים והנרקומנים. הזדמנות שנייה, עבודה של אורי נירדלת לשום מקום

את השדה המגנטי של ניר מסיימת ההצבה של הדלתות הלבנות בקומה השנייה של החלל, זו הנראית בעבודת הווידאו מוצבת באופן ממשי בחלל עצמו. הדלתות ניצבות בחלל ללא קירות, הן מיותמות, חסרות תכלית, כמעט כמו הטלפונים שמוטי האפרכסת. אופן סידורן הוא כשל מצבות, עדות למה שהיה, מזכירות וחיות אותו שוב ושוב. הדלתות עשויות מחומרים עכשוויים, אך במראה של דלתות ישנות שהזמן כירסם בהן, מהבהבות באותו מקצב ובאותה עוצמה, בתדירות מחזורית של 3:51 דקות. תם החיזיון, החול כבר אינו נשפך, אך הן בשלהן, מסרבות להרפות. שרידי הפעולה הנראית בווידאו נותרו בחלל: חבלים תלויים, חול וחור ברצפה, שהיא תקרת החלל התחתון.

חסר תכלית? דלתות, עבודה של אורי נירולסיום, אחרי התזזית, האינטנסיביות, הצרימה והתנועה בשני החללים, יורדים אל החלל התחתון. הירידה לחלל החשוך דומה לירידה למבנה קבר, שם נותרו השרידים הפיזיים של הפעולה עצמה - ערמת חול נשכחת.ואחרי כל זה עולה השאלה, עם מה יוצא הצופה מהתערוכה? ניר הוא אמן עם יומרות רבות, העבודות שלו מרשימות, יקרות, בומבסטיות. יומרה אינה דבר שלילי, אין צורך שהחומר יהיה תמיד דל, אך יש צורך בכיסוי. בתערוכה זו יש מרחב שלם, עתיר מטאפורות הסובבות סביב עניין הזמן. משך הזמן של עבודת הווידאו, המטאפורה של שעון החול, הבהוב וריצוד, מוזיקה וצלילים, כולם חוזרים על עצמם ביחידת זמן אחת הנעה בין העתיק לחדש, בין אז לעכשיו. החוויה הוויזואלית מרשימה מאוד, אך במידה מסוימת עקרה וחסרת תכלית.מאיץ - כל הפרטיםביתן הלנה רובינשטיין - כל הפרטים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ