נטע הלפרין, עכבר העיר

שני חללים, שירותים בחצר: אחוזת בית (1910-1920) בשנת 1909 נוסד הגרעין של תל אביב בשם אחוזת בית. המטרה היתה להקים עיר עברית לצד יפו הערבית ולהשתחרר מעול החוקים שכוננו כנגד יהודי יפו, אשר בין השאר חייבו אותם לעבור דירה מדי שנה. באותה תקופה התרכזה הבנייה בנוה צדק, ששאפה להציב סטנדרטים חדשים של איכות חיים ליישוב העברי בארץ ישראל – בתים עם גינת ירק וערוגות פרחים, מגרשי משחקים לילדים, תאורת רחוב ומים זורמים בבתים, בהתאם לסגנון החיים של בני המעמד הבינוני במערב אירופה.חללים שמתחברים. בית שלוש (צילום: אסף עברון)בצד נוה צדק הוקמו שכונת מונטיפיורי וכרם התימנים וכן נסללו הרחובות רוטשילד ואלנבי, מה שסימן את תחילת המגמה של התפשטות צפונה. האדריכל ניקי דוידוב מספר כי "הבתים שנבנו היו מינימליים לחלוטין ולא וילות מפוארות. הדירות הורכבו משני חללים שהיו מחוברים זה לזה והכילו סלון וחדר שינה. המטבח היה צמוד לסלון והשירותים היו בכלל מנותקים מהבית ועמדו בחצר, בשל הטופוגרפיה וקוויי הביוב שעברו. אמנם הבתים נבנו כבתים פרטיים, אך למעשה היה מדובר בבלוק, בבית משותף אופקי, מאחר שהבתים היו צמודים זה לזה כשלכל משפחה יש כניסה נפרדת. בשלבים מאוחרים יותר התפתחו הבתים ונוספה להם קומה". בתי החלומות והחלון המאורך: הסגנון האקלקטי (1920-1930) בעקבות התגברות גלי העלייה החלה העיר להתפתח גם מצפון לרוטשילד ואלנבי. האדריכל אלון בן נון, מרצה בבצלאל ומייסד יריד בתים מבפנים, מסביר כי שנות ה־20 היו "נקודת המפץ, הגראונד זירו של תל אביב". לדבריו, הבתים שנבנו באותה תקופה אופיינו בסגנון אקלקטי, ודרכם ניסו האדריכלים לייצר סביבה עירונית ברוח חדשה, המתאימה, להשקפתם, לחזרתו של העם היהודי לארץ ישראל. הסגנון האקלקטי עיקרו שילוב של אדריכלות מערבית עם סגנונות קישוטיים השואבים השראה ממספר מקורות כגון אר־נובו, אר־דקו, הסגנון הספרדי־מורי, אדריכלות מזרח תיכונית עתיקה ואף אלמנטים שונים מהמזרח הרחוק ועוד. ניתן היה לזהות בסגנון האקלקטי שילוב של מוטיבים קישוטיים מתוך סצנות הלקוחות מהתנ"ך, שימוש במגני דויד ושיבוץ אותיות עתיקות לרוב. כתוצאה מכך נבנו בתים בסגנון מפואר שכונו "בתי החלומות", מכיוון שנראו כלקוחים מעולמות של פנטזיה. "האתוס המרכזי הקישוטי בא לידי ביטוי עד הפרטים הקטנים", מסביר בן נון, "כרכובים, עיטורים, ידיות ואפילו מתלי הווילונות, שעד היום מאפיינים את הבתים של התקופה. מאפיין נוסף של סגנון הבנייה הטרום מודרניסטי של המבנים האקלקטיים הוא חלונות שנבנו בפרופורציה ורטיקלית – חלונות גבוהים ואנכיים, כשהחלק העליון נפתח על מנת לאפשר לאוויר החם להשתחרר החוצה. בחלק גדול מהמבנים היו מרפסות ועל החזית היו ציורי קיר משוכללים, כפי שניתן לראות למשל בבית מאני שביהודה הלוי 36, שהיום משמש כמרכז המבקרים של בנק לאומי, או בבית העירייה הישן ברחוב ביאליק".החלונות המוארכים שיחררו את האוויר החם החוצה. בית מאני (צילום: נתן דביר) "הבית התל אביבי של שנות ה־20 נבנה בארכיטקטורה שעדיין לא קשורה לתכנון הדירה עצמה, שאז עדיין היתה לגמרי שבלונית", מסביר האדריכל פרופ' צבי אפרת, לשעבר ראש המחלקה לאדריכלות באקדמיה לאמנות בצלאל, "בדירה היה אוסף של חדרים, בדרך כלל שווי גודל ונפח, וכל חדר יכול לשמש באותה מידה סלון, חדר שינה ואפילו מטבח. עוד לא נוצרה בזמנו התפיסה הפונקציונליסטית, שלפיה החדרים צריכים להיות מותאמים לייעודם. בשלב זה עוד אין מערכת יחסים בין החדרים שיוצרת קומפוזיציה, וודאי שאין התייחסות לתנאים האקלימיים כגון כיווני אוויר". לכן, מאפיין בולט של הדירות של שנות ה־20 הוא הגבהת התקרה. "הדירות של התקופה היו בדרך כלל בגובה של ארבעה מטרים", מספר בן־נון, "והן איפשרו התמודדות עם החום הרב. זאת בניגוד לדירות של שנות ה־20 באנגליה, למשל, שהיו נמוכות מאוד כדי להשיג את המטרה ההפוכה". ריכוז של סגנון הבנייה הזה ניתן למצוא ברחובות הרצל ואחד העם, וכמו כן מבנים בסגנון אקלקטי מפוזרים לאורך רחוב רוטשילד עד שינקין ולאורך אלנבי, שנקרא בזמנו דרך הים. "מאוחר יותר, בשנת 1935, אסר מהנדס העיר יעקב בן סירה (שיפמן), על בנייה בסגנון אקלקטי ותבע שמכאן והלאה ייבנו אך ורק מבנים בסגנון מודרניסטי", מספר בן־נון. באוהאוס, הגבהת התקרות: פונקציונליזם ומודרניזם (1930-950) שנות ה־30 מסמנות את קו השבר בארכיטקטורה של הדירה התל אביבית. לעיר מגיעים אנשי העלייה הרביעית והחמישית, שמביאים איתם את הסגנון הבינלאומי ומושפעים מהאדריכלות המרכז אירופית ומהאדריכלים הדומיננטיים של התקופה, כגון לה קורבוזייה. סגנון הבאוהאוס שהופך לדומיננטי הוא אנטי תזה לסגנון האקלקטי ששלט בעשור הקודם. הקישוטיות הרבה נזנחת לטובת העדפה של מבנים עם קווים מאורכים ופשוטים. "ואולם, הדור החדש של האדריכלים מבין כי הוא אינו יכול לייבא את הסגנון המודרניסטי של מערב אירופה לתל אביב כפשוטו, מאחר שהוא צמח במדינות קרות, שבהן המטרה המרכזית היתה לתחום חלקים שונים בבית על מנת לחמם אותם", מסביר אפרת, "בעוד שכאן עיקר המטרה הוא לצנן את החדרים, מאחר שבשנים האלו לא היו מזגנים".מגדילים את הסלון, מקטינים את כל השאר (צילום: סטודיו יונתן בלום)בניסיון נוסף להקל על עומס החום, תשומת לב רבה הוקדשה לנושאי ההצללה והאוורור. עיקרון ההצללה בא לידי ביטוי בתכנון המרפסות באופן שאיפשר זרימת אוויר חם מחוץ לבית. "המרפסות תוכננו בהתאם לחזית, כאשר ההבדל העיקרי הוא בין המרפסת הצפונית, שבה השמש יותר גבוהה, למרפסת הדרומית, שבה השמש יותר נמוכה, ולכן החתך שלהן הותאם על מנת ליצור אזור מוצל, שניתן היה לשבת בו כאשר הבית חם", מסביר אפרת, "כך הפכו המרפסות של התקופה לאזור ההתקבצות של המשפחה או החברים, היכן שניתן היה לשחק קלפים ולהשקיף על הרחוב". כדי להשיג אוורור מיטבי, הושם דגש על הצורך להבין את משטר הרוחות, דהיינו, תכנון שמתחשב בתנועת הבריזה לאורך שעות היום, על מנת שיהיה ניתן להעבירה דרך כל חללי הבית. "לפיכך דירה תל אביבית בשנות ה־30 מאופיינת בכמה שיותר כיווני אוויר", אומר אפרת, "אם לבית בפריז או בניו יורק יש חזית אחת או שתיים, פה זה לא יעלה על הדעת, אף אחד לא יסכים לגור בדירה כזו. המטרה היתה לייצר כמה שיותר חזיתות או לשבור את החזית ולייצר בה כל מיני מגרעות כדי ליצור יותר כיווני אוויר". לשם כך הבינו האדריכלים שמבנה הדירה צריך להיות שונה מהמקובל. "הדירה של שנות ה־30 היא דירה גמישה", מסביר אפרת, "הבית לא בנוי על חדרים אלא מתפקד כחלל משתנה באמצעות דלתות הזזה, שהופכות למעין מחיצות ניידות. למשל, דלתות למרפסות שנפתחות לתוך כיס, וכך אפשר להתאים את הבית גם לעונות השנה וגם להשתנות הטמפרטורה ביום ובלילה". בשל הפתרונות הללו כבר לא היה צורך בתקרות כה גבוהות כבשנות ה־20, אך הן עדיין נותרו גבוהות למדי, כ־3.2 מטרים בערך. בשנים הללו החלה להתפתח החשיבה הפונקציונליסטית, שמאפיינת את המודרניזם, שלפיה יש להתאים את החללים בדירה לייעודים ספציפיים. כלומר, לכל חדר יש תכלית קבועה מראש.לבנות אמבטיה בתור אמבטיה. בית האונייה (צילום: סטודיו יונתן בלום)"הדבר נובע גם מהשתנות התפיסה של מושג המשפחה, שהפכה שיתופית יותר", מסביר דוידוב, "הילדים כבר לא מנותקים מהמשפחה אלא לוקחים בה חלק, ויש צורך לקבוע מהם החללים המשותפים ומהם החללים הפרטיים בדירה. כך מתחיל לצמוח החלל המרכזי שגדל בהדרגה עד שמוגדר כליבינג רום, ומצדדיו נמצאים חדרי השינה, בדרך כלל שניים. הדבר מקטין את הפרטיות ויש בקרה גדולה יותר על הנכנסים והיוצאים. ברוב הדירות החלל המרכזי היה עם ספה נפתחת, שהיתה הופכת לחדר השינה של ההורים לעת ערב". התפיסה הפונקציונליסטית, אם כן, הביאה לכך שחדר האורחים, חדר השינה והאמבטיה הוגדרו מראש ככאלה ונבנו בהתאם מבחינת נפחם וממדיהם. אך בה בעת, התנאים הכלכליים והתרבותיים של התקופה הכתיבו את אלמנט הגמישות, זאת בעיקר על מנת שיהיה אפשר להלין את המבקרים שהגיעו באופן קבוע. "כל הזמן מגיע עוד טפטוף של מהגרים, עוד קרוב משפחה מאודסה או מוורשה שצריך לשכן אותו עד שימצא מקום משלו, לכן יש צורך שהדירה תהיה מספיק גמישה לשכן בתוכה את הבן דוד שנוחת במפתיע, מי יודע לכמה זמן. מאחר שמצב כזה היה נפוץ במיוחד, את החללים שיועדו לקלוט את הקרובים היו משכירים בתקופות שהקרובים היו מוצאים דירה משלהם".כדי להתאים לעקרונות הללו – כמה שיותר כיווני אוויר, יכולת לקלוט קרובים – הדירות של התקופה היו גדולות מאוד, 110-120 מ”ר, ולרובן היו שתי כניסות, כאשר הכניסה הנוספת איפשרה גישה לסטודיו או קליניקה צמודה.ריכוז של דירות משנות ה־30 נמצא בעיקר בשדרות רוטשילד, ובעיקר מפינת רחוב נחמני וצפונה. בן נון מציין את רחוב ראשונים בנוה צדק כרחוב יוצא דופן, "מאחר שבו יש חיתוך ברור – צד אחד שלו בנוי בסגנון אקלקטי של שנות ה־20, ומצדו האחר הבנייה היא מודרניסטית משנות ה־30". דירות נוספות כאלו מפוזרות בהמשך רוטשילד עד שדרות בן ציון ובאזורים נוספים כגון נחלת בנימין.בטון חשוף: השיכונים ומעבדת הניסויים המודרניסטים (1950-1970)

עם הגידול באוכלוסייה, מתפתחת העיר גם ממזרח לאיילון (יד אליהו) ומעבר לירקון (רמת אביב), וכדי לספק באופן מיידי קורת גג לאלפי העולים יש לבנות במהירות דירות חסכוניות וזולות. לפיכך, הדירות בשיכונים הציבוריים היו קומפקטיות ובנויות מחומרים פשוטים, ודאי לעומת הדירות האסתטיות והמוקפדות שנבנו בעשור הקודם. "היה צריך למשוך את אוכלוסיות המהגרים לשיכונים, שהרי לתוך תל אביב אף פעם לא היה צריך לפתות מהגרים לבוא", מסבירה האדריכלית רות שפירא המרצה באוניברסיטת תל אביב, "ולכן שיכנו שם קבוצות שונות, כגון הקצינים האנגלוסכסים, עובדי עירייה וכולי. כדי לעודד את ההתיישבות ולהפוך את האזור לאטרקטיבי יצרו גם שיכוני אמנים כדי ליצור גרעין אקסקלוסיבי ואינטראקציה בין התושבים".אזור רמת אביב ואזורים אחרים שבהם נבנו שיכונים הפכו את שנות ה־50 לאחת התקופות המרתקות והמגוונות שידעה האדריכלות הישראלית. "קבוצה שלמה של אדריכלים מעמידה סדרה של טיפוסי אדריכלות שונים, מעין אקספרימנט אדריכלי", מסבירה שפירא, "המודרניזם, יחד עם הצורך הכלכלי לספק קורת גג, חוברים לעובדה שאחרי המלחמה יש פתאום כסף – כמו תמיד – וכך יש גם הזדמנות ליישם מגוון של תיאוריות או וריאציות עליהן. אדריכלים מכל העולם מגיעים לצפות בניסויים שמתרחשים בשיכונים וישראל מככבת בשבועוני אדריכלות ועיצוב".ממש כמו ב"סלאח שבתי". שיכונים בשנות ה-50 (צילום: ארכיון האדריכלות הישראלי)מבנה שמדגים באופן מובהק את היות רמת אביב מעבדת־על סגנונית הוא השיכון לדוגמה ברחוב איינשטיין 73-69. "זו מעבדה בכוונת מכוון", מסביר בן נון, שיערוך במסגרת 'בתים מבפנים' סיור במקום, "זהו בניין ארוך מאוד, של 51 דירות, שעשוי כדופלקס. הדופלקס כשלעצמו לא היה רעיון מקורי אלא שאוב מפרויקט של לה קורבוזייה במרסיי, שנקרא יחידת המגורים, המתפרש באופן אנכי ולא אופקי. נפחה של כל דירה היה 42 מ"ר, למטה היו הסלון, המטבח והמרפסת ולמעלה שני חדרי שינה ואמבטיה. החומרים שבהם השתמשו היו אופייניים לתקופה ולסגנון המודרניסטי, ובעיקר נעשה שימוש בבטון חשוף".  "באותה תקופה מתחילים לחשוב גם על החלל הציבורי בין הבניינים, על ה'ביחד' שהוא מייצר ועל חצרות משותפות", אומרת שפירא. אפרת מוסיף כי "רוב השיכונים נבנו כרכבות, מה שיצר שוב בעיה של כיווני אוויר. נוצר צורך לבנות באופן שהאוויר יזרום ולא תהיה שמש ישירה, ולכן האתגר הארכיטקטוני נעשה גדול יותר. הדופלקס הוא אכן דוגמה מובהקת לפתרון, מאחר שההפרדה בין החלל המשותף והפרטי בו היא אנכית וכך יש יותר כיווני אוויר".כיום נוטים לראות בשיכונים לדוגמה מבנים אפרוריים ולא להכיר בעושרם הסגנוני. "הסטנדרט של הדירות האלו לא מתאים היום לתושבי רמת אביב, שמעדיפים בעיקר בית מרווח עם לובי משיש", אומר בן נון, "רק כאשר מביטים במבנים אלה בתשומת לב, אפשר לראות כמה הם שונים זה מזה בפרטים הקטנים וכמה ניסיונות נעשו על מנת למצוא צורת ארגון הולמת – דופלקסים, דירות עם חצר פנימית וכדומה. מה שמאחד אותם לכאורה הוא הבטון, שממנו כולם בנויים. היום כבר מתחילים לחשוב כיצד ניתן לשמר את המבנים האלה, שהם חלק בלתי נפרד מההיסטוריה האדריכלית של העיר".בתי השוקולד של הבורגנות הגבוהה: גוויעתה של המרפסת

גם הבנייה של שנות ה־50 בלב העיר לא התחמקה מתקופת הצנע. מאחר שההשקעה בחזיתות נתפסה כמותרות שמייקרות את הבנייה, הדירות של התקופה נבנו כתיבות חלקות ללא מרפסות או בליטות אחרות, וכדי לבנות מרפסת, גרעו משטח התיבה, כך שלא תבלוט החוצה. כתחליף להצללה שסיפקו המרפסות בשנות ה־30, התפתחה תעשייה שלמה של תריסים, הידועים בשם תריסולים. "התריסים האלה אולי נחשבים היום לפריט די מכוער, אך בזמנו זה היה פיתוח שלא היה כמוהו באירופה", אומר אפרת. "הם היו מאוד מתוחכמים ומגוונים. תריסים מאונכים, מאוזנים, תריסים שנפתחים על צירם ודרכם ניתן היה לשלוט על כמויות האוויר והאור שנכנסות לבית ושאפשר לראות ולהיראות דרכם. תל אביב הלכה והצטופפה, והנושא של המרחב האופטי נהפך למשמעותי. התריסים היו פתרון בחבילה אחת והיו מספיק זולים, כך שאפשר היה להתקין אותם בכל בית".המרדף אחרי כמה שיותר כיווני אוויר מהעשור הקודם הוסיף להיות רלוונטי, וכך הדירות של הבורגנות הגבוהה בלב העיר גדלו בשנים אלו לממדים עצומים של עד 150 מ"ר. "בשנות ה־50 לתוך שנות ה־60, החלוקה בין החללים המשותפים לחללים הפרטיים בבית נהפכת לברורה יותר", מסביר האדריכל דוידוב, "המגמה היא הרחבת השטח המשותף – הסלון והמטבח – על חשבון החללים האחרים, שברבות הימים חלקם הופכים לכוכים שבאים להתעלף בהם בסוף היום. זה כמובן אבסורד. בעיר חיה ותוססת כמו תל אביב, כשאתה רוצה לארח, השטח הציבורי יכול להיות בית הקפה או הפארק הציבורי. ובכל זאת, זו מגמה שהלכה והתפשטה".הבית ששוקולד בנה. משפחת פרומצ'קו, ממייסדי עלית (צילום: אוסף אלפרד אברהם)אלמנט נוסף שראוי להדגיש הוא ההקפדה על האחדה לכאורה. "שנות ה־50 היו מאוד פוליטיקלי קורקט", מסבירה רות שפירא, "כלפי חוץ, לא היה הבדל גדול בין הבתים של הבורגנות הגבוהה ובין אלה של השיכונים בפריפריה של תל אביב – אותן תיבות גדולות ופשוטות, גג שטוח, ללא גזוזטראות בולטות - הכל לפי הסכמה המודרניסטית. ואולם, מבפנים ההבדל היה עצום. הדירה של הבורגנות הגבוהה היתה עצומה בגודלה, גם במושגים של היום, וגודל הסלון, כולל פינת האוכל, הגיע לכ־60 מ"ר. נוסף על הסלון, היו שלושה חדרי שינה, מרפסת שירות, ובתוך הדירה היו כל הפינוקים האפשריים – חימום מתחת לרצפות, תקרה כפולה כדי לאזן את הטמפרטורה, אריחים ולרוב שני חדרי שירותים".גם הפונקציונליות שאיפיינה את דירות שנות ה־30 הלכה והשתכללה עד לפרטים הקטנים. דוגמה לכך היא המצאת  ההול – פרוזדור קטן בכניסה, שנועד לתליית מעילים וכובעים, אך גם שימש להסתרת  הסלון מפני האורחים כדי שבעל הבית יוכל להיטיב את לבושו לפני כניסתם.דוגמה מובהקת לדירות שנות ה־50 של הבורגנות הגבוהה היא בתי השוקולדה ברחוב הוברמן, שתוכננו בידי דב כרמי, במקור בשביל המשפחות של מייסדי בית החרושת עלית (ומכאן שמם). עד היום ניתן להתרשם מגודלם הרב ומהסטנדרטים המרשימים. בית נוסף שמאפיין את התקופה הוא בית אלגזיג שברחוב זלוציסטי, שהוקם בשנים 1959-1962, אחת מעבודותיו האחרונות של כרמי, הנחשבת לפנומנלית שבהן. הבית עשוי בסגנון הברוטליסטי, עוד אחד מסממני הבנייה של שנות ה־50, המתאפיין בשימוש רב בבטון חשוף בצורות פשוטות ומורכבות ובתריסי הזזה מעץ הנפתחים באופן אופקי בשלל דוגמאות. רוב הבניינים של התקופה נבנו מצפון לשדרות בן גוריון ומזרחית לאבן גבירול (למשל ברחובות סוטין ובלוך).

בנייה פרברית: המעלית הורגת את חדר המדרגות (1970-1990)

שנות ה־70 ועד סוף שנות ה־80 אופיינו בנסיגה מתמידה של התושבים מהעיר. ההגירה השלילית, בעיקר לשרון ולאזורים כפריים אחרים, היתה תוצר ישיר של אווירת האמריקניזציה שטיפחה את חלום הקוטג’ עם הגדר הלבנה, שתל אביב לא יכלה להציע. הדירות שנבנו בעשורים הקודמים והיו פנויות באותה תקופה לא קסמו לקהל. "הפונקציונליות של הדירות התל אביביות היתה אז בעוכריהן", טוען דוידוב, "המטבח הקטן שאיפיין את הדירות בלב העיר כבר לא היה יכול להכיל את המכשירים המשוכללים שנוספו למטבח בשנות ה־70 וה־80, והכמיהה היתה לחללים מרווחים יותר". כך, תל אביב הלכה והתרוקנה, ובלב העיר התגוררו בעיקר חרדים, בצד נוכחות מסיבית של משרדים. בשינקין שכנה אז המינהלת הקהילתית של לב העיר, שתפקידה היה לשכנע אנשים להתגורר במקום. היום זה כמעט בלתי נתפס, אך באותן שנים, מי שהסכים להפריח את השממה ולשכור דירה באזור, קיבל סבסוד מהעירייה. לאור המצב העגום, כמעט שלא היתה בנייה חדשה בלב העיר. "וטוב שכך", אומר בן נון, "מאחר שהבנייה שכן נעשתה היתה בנייה פרברית – בנייה שהתאפיינה בעיקר בבתים גבוהים על עמודים, והחלק התחתון נועד לחניה. בתים כאלה ניתן למצוא מפוזרים לאורך טשרניחובסקי בחלק שמצפון לבוגרשוב, ובעיקר בצפון הישן, שבו היו בזמנו יותר שטחים פנויים לבנייה. למעשה, עד היום יש בתל אביב את תוכנית מ', שמטרתה להביא לכך שאם בניין נהרס, על הבניין החדש להיבנות על עמודים. זה לא רע בהכרח. אפשר לבנות בניינים מוצלחים בסגנון הזה, אך לרוב אין זה המצב. בסופו של דבר, מדובר בסגנון בנייה שנפוץ באזורים כגון ראשון לציון וחולון ופחות משתלב במרחב התל אביבי". דוגמה מובהקת לבנייה בסגנון חולוני כזה אפשר למצוא בסוף רחוב בעלי המלאכה או בשיכון המפונים שבכיכר השוטר, ליד דיזנגוף סנטר. לא רציתם כפר סבא? תקבלו אותה בתל אביב (צילום: אוסף לשכת העיתונות)מי שלא קנה קוטג' בכפר סבא, מצא את עצמו מול טיפוס חדש של בניין, הידוע בשם H. בניגוד לדירות של שנות ה־50, המסודרות בצורה אופקית לאורך המסדרון, בנייני ה־H התארגנו סביב האלמנט שהפך באותה תקופה לשגור בכל בניין – המעלית. "עד אז גובה הבניין הוגבל, אך מרגע שהמעלית הפכה לאלמנט נפוץ, אפשר היה לשכפל את הקומות עוד ועוד. כתוצאה מכך, אבדה המשמעות של חדר המדרגות, שבהם בשנות ה־30 התרחשה כל האינטראקציה והדרמה של מפגשים ליד תיבות הדואר. השכנים נעשים יותר ויותר אנונימיים, והקומה מתוכננת כך שהגישה מהמעלית לדירה תהיה קצרה ביותר". בנייני ה־H כללו בדרך כלל ארבע דירות בכל קומה, ומאחר שסידורן התארגן באופן ריבועי סביב המעלית, לכל דירה היו שלושה כיווני אוויר לפחות, לשביעות רצונו של הדייר הישראלי.שנות ה־70 וה־80 הן שנים של הפרטה בדיור הציבורי, ונוצרים בהם סטנדרטים קשיחים של דירות: דירת שלושה חדרים - גודלה 64 מ"ר, דירת ארבעה חדרים - 78 מ"ר, ויש תקנות קבועות גם לגודלי החדרים עצמם. האופנה השלטת היתה שבירת קירות המטבח ואיחודו עם הסלון כדי להגדיל את החלל. נוצרת סטנדרטיזציה שבאה לידי ביטוי בעיקר בערים שנבנו מן היסוד, אך ניכרת גם ברמת אביב, בשכונות הצפון ובכל מגרש פנוי בעיר. "שנות ה־70 היא התקופה בה בית הדירות הישראלי מנצח את הבניין התל אביבי", מסכם אפרת בצער, "מרגע זה כל בניין שייבנה הוא מעין וריאציה על בנייני ה־H, עם יותר קיפולים ובליטות על מנת ליצור יותר כיווני אוויר". בנייני H ניתן למצוא היום בכל אזור נווה אביבים, רמת אביב ג', אזור נווה אליעזר וכל מה שנבנה ממזרח לאיילון. במרכז העיר ישנם בניינים בודדים כאלו בלבד.מה אתה עושה בתל אביב, בניין זר? רחוב ליפסקי 4 (צילום: טליה מרגלית)אינדיבידואליזם: כמו שנות ה-30, רק עם מטבח גדול יותר (1990-2000)

החזרה לעיר הושפעה מטרנדים עולמיים בהנהגת תיאורטיקנים כג’יין ג’ייקובס ורוברט ונטורי, שהזכירו את היתרונות הגלומים בצורת החיים העירונית, עם ריבוי השירותים, הויתור על הרכב, וההימצאות בלב אוכלוסייה הטרוגנית, פלורליסטית ותוססת. אלא ששיקומה של התדמית האורבנית היה רחוק מלהיות הרמוני.ראשוני החוזרים למרכז תל אביב מצאו עיר מוזנחת עם תשתיות מתפוררות ובתים רבים שעומדים נטושים ומטים לנפול. אחת הסיבות המרכזיות לכך היתה הדיור בדמי מפתח, שהיה נפוץ באותה תקופה. העובדה ששכר הדירה היה נמוך באופן בלתי נתפס גרמה לכך שלבעלי הבית לא היה שום עניין בשיפוץ הדירות. אמנים ומעצבים לקחו על עצמם את האתגר ושיפצו בעצמם. "כשנכנסנו לדירה הראשונה שלנו בעיר, ברחוב בלפור בשנת 91', ההורים שלנו היו על סף בכי", מספר בן נון, "תל אביב לא היתה מקום לגור בו ולגדל ילדים. האזור היה צפוף, מלוכלך ולקוי בכל הנוגע לשירותים עירוניים. בתים רבים בלב העיר עמדו נטושים, ושאר הדירות היו פרוצות, מפורקות, בלי חלונות ודלתות, ובחללים היו מפוזרים מזרקים וכדומה. אבל אנחנו זיהינו את הפוטנציאל והחלטנו להישאר ולשפץ את המקום".עיצוב הפנים נעשה דומיננטי. דירה ברחוב חיסין (צילום: סטודיו יונתן בלום)בן נון מספר שהרנסאנס של לב העיר נסמך בעיקר על הדירות שנבנו בשנות ה־30, שהיו מרווחות, עם תקרות גבוהות ועם כיווני אוויר רבים. עם זאת, חלוקת החדרים והמטבח הקטן, שלא איפשר הצבת פינת אוכל, דרשו שיפוץ מחדש כדי להתאימן למשפחות. במוקדים שונים בלב העיר, מאלנבי ועד בן גוריון, החלו הדירות להשתפץ, תוך התאמה לצרכים החדשים, בדגש על אינדיבידואציה וגיוון בעיצוב הפנים. "אני למשל בניתי את המטבח מאבן משום שזה היה חומר זמין לאדם שעבדתי אצלו בזמנו", מספר בן נון, "וגם אחרים מצאו פתרונות יצירתיים. מאז בעצם החלה התקופה של האינדיבידואליזם בדירות לב העיר. בסופו של דבר, מדובר בדירות שבנויות מצוין, עם מרחב ראוי, ולכן יש בסיס שאפשר לעבוד איתו בכל מיני צורות. דירות שנות ה־30 גם מתאימות מאוד למגורי שותפים היות שלרוב יש בהן שני חדרי שינה וסלון".מגדלים: 400 מ"ר מוקפים באוטוסטרדה (שנות ה-2000) אמנם נהוג לראות במגדלים שמציפים את העיר כתופעה שמקורה בשנות ה־2000, אך למעשה חזון המגדלים בפארק היה קיים החל משנות ה־50, ביוזמת ראש העיר ישראל רוקח ומהנדס העיר דאז שיפמן, בהשפעת מגמות עירוניות עולמיות. הרעיון היה להקים מבנים גדולים ומסיביים, על מגרשים ובלוקים מבודדים. ריבוי הקומות אמור היה להביא לשדרוג איכות החיים, עם אוויר צח ומבט אל הנוף. ד"ר טליה מרגלית, אדריכלית שחקרה את ההיסטוריה של הבנייה לגובה בתל אביב, מספרת כי מגדל הדירות הטיפוסי הראשון הושלם ב־1961 ברחוב פיכמן פינת רדינג והוא מנה 13 קומות. את דירת הפנטהאוז רכש יגאל אלון, שהיה שוהה בה בגיחותיו לתל אביב. מגדלים נוספים של תשע קומות נבנו ב־1962 בפינת הרחובות ויצמן ודויד המלך, וגם בפנקס פינת ליפסקי הוקם מגדל, כבר בשנת 1963. ב־1965 אוכלסה קבוצה של שמונה מגדלים של 12 קומות בנוה אביבים, שנחשבו למפוארים במיוחד מאחר שהיתה בהם גם חניה ומעלית שמובילה ישר למטבח, בשביל השליח מהסופר. קיימות דוגמאות נוספות, אך רק בשנות ה־70 החלה בנייתם של מגדלי יוקרה פר־אקסלנס, עם דירות מרווחות מאוד, סלון מפואר, שוער בכניסה ללובי, בריכה וחדר כושר לדיירים בלבד. המגדלים הראשונים שכללו את כל המרכיבים הללו נבנו במתחם דויד המלך בשנת 1977.400 מ"ר לדירה ממוצעת. מגדל בארי (צילום: סטודיו יונתן בלום)המגדלים של היום הם לרוב וריאציה מתוחכמת על השלד החיצוני של מבני ה־H משנות ה־70. עם זאת, הדירות עצמן, שבשנות ה־70 נצמדו לסטנדרטים קבועים, הן עתה שונות זו מזו בתכלית. "הדירה במגדלים כיום היא טיפוס ייחודי, בעיקר מאחר שההתייחסות לנוף היא שונה", מסביר בן נון, "כיום ברור שזהו היתרון העיקרי, ולכן בדירות הללו יש הרבה יותר חלונות מאשר בכל דירה אחרת, לפעמים מהרצפה ועד התקרה. הסטנדרטיזציה שהיתה מקובלת בזמנו אינה קיימת עוד כי היום מי שקונה חלל גדול במגדל יוקרה מעצב אותו כרצונו עם האדריכל שלו. זהו שלב נוסף בהתפתחות האינדיבידואליזם. יחד עם זאת, בכל זאת מדובר ב־200 דירות באותו מגדל, ולכן האינדיבידואליות היא עניין יחסי ביותר. מקובל לומר שאנשים מבקשים בעצם 'דירה אחרת, כמו של כולם'".מה שכן משותף לכל דירות המגדלים הוא גודל החלל. "הסטנדרט הממוצע כיום הוא דירות של 400 מ”ר”, אומר מעצב הפנים תומר שפירא, "ובסדרי גודל כאלה אין חדרים אלא כמעט אגפים – לילדים, להורים. הסלון והמטבח יכולים להיות גם סגורים. הרי המרחב כל כך גדול שאין צורך לחבר אותם כדי ליצור תחושה של נפח כמו בדירה תל אביבית סטנדרטית”.אולי נכון יותר לומר שהאנונימיות היא המאפיין המרכזי של מגורים במגדל, וגם היא קונסטלציה של התפתחות המגורים בבניין ה־H. "אם בבניין ה־H המעלית איפשרה להקטין את המגע עם השכנים, הרי שבמגדל, המגע מצומצם עוד יותר. מהחניון יש מעלית היישר לדירה, והגדלים גורמים לכך שלפעמים הדייר קונה את הקומה כולה", אומר בן נון, "הקלף השיווקי של חזון המגדלים בפארק היה בזמנו ההבטחה שבתמורה לבנייה לגובה, שחוסכת בקרקע, מסביב למגדל יהיו שטחים ירוקים ויהיה לילדים איפה לשחק. בפועל, התוצאה היא שבסביבת המגדלים אין רחוב ואין את הקהילתיות שנובעת ממנו. המרחב שמקיף את המגדלים הוא בעיקר אוטוסטראדות".לופטים: חלל אחד, הרבה ברזל הזינוק במחירי הדירות במרכז העיר והצפיפות המתגברת, דחפו רבים מצעיריה ומאמניה לחפש פתרון בשוליים וליישם את הנוסחה הניו יורקית - הסבת לופטים תעשייתיים בסוהו למקומות מגורים. אזור הלופטים הראשון היה רחוב המסגר, ובהדרגה התפשטה המגמה לאזור שוק הפשפשים, פלורנטין, קרית המלאכה, נחלת יצחק ושכונת מונטיפיורי, כשבכל פעם העירייה מערימה קשיים בטענה שהמבנים מיועדים למסחר ולתעשייה ולא למגורים. "בלופטים מתבטלת ההפרדה בין הפרטי לציבורי", מסביר בן נון, "הכל פתוח. הרעיון הוא להפוך את גודל החלל של הדירה לאלמנט המרכזי, במקום לחלק לחדרים נפרדים. זה התחיל מאנשים שנזקקו לחללים רחבים בשביל העבודה שלהם, לרוב אמנים, בדרך כלל מדובר בצעירים ללא ילדים, כך ששאלת הפרטיות פחות דוחקת, ואז אפשר לשלב בין חלל המגורים לחלל העבודה ביתר קלות". לדבריו, למרות שהלופטים מתאפיינים לרוב בסגנון עיצובי ואסתטי אינדיבידואלי לפי טעמו של הדייר, יש אלמנטים שחוזרים על עצמם. "בסך הכל, רוב דיירי הלופטים הם אנשים שאין להם המון כסף להשקיע בשיפוץ, ולפיכך הם השאירו את המראה התעשייתי – בלוקים חשופים, רצפת בטון, שימוש רב בברזל, קורות פלדה חשופות, לפעמים מחלידות, כל מיני עגלות על גלגלים גדולים, שהפכו כבר לפריט עיצובי שגור. אלה פתרונות אסתטיים שהפכו לאלמנט סגנוני שמזוהה עם צורת המגורים הזאת".הלוק התעשייתי נשמר. סטודיו מילכברג פורת (צילום: יח"צ)דירות מחולקות: מעט חלונות, עיצוב זול תופעה נוספת שנבעה מהרצון למצוא פתרון למצוקת הדיור היא כמובן הדירות המחולקות. מאזן האימה ידוע: השוכרים מוכנים לשלם מחיר גבוה יחסית, ובלבד שיוכלו להימנע מחלוקה של מדף היוגורט במקרר עם שותפים טורדניים; המשכירים גורפים רווח כפול ולעתים אף משולש. מדי פעם העירייה מנסה להילחם בתופעת הדירות המחולקות, שרובן מזכירות מחילות או תאים, ואולם, עדיין מדובר בשוק פרוץ. לדברי בן נון, דירות כאלה מתאפיינות לרוב בעיצוב פשוט. "מאחר שהשיקול שמוביל לחלוקת דירות הוא כלכלי, רובן המוחלט מתאפיינות בבנייה זולה ובשימוש בחומרים הזולים והשכיחים ביותר, מהקרמיקה שעל הרצפה ועד סוג הברזים", הוא אומר, "נוסף על כך, מאחר שמדובר בדירות שחולקו, בדרך כלל יש בהן מעט חלונות, ולכן הן לא מוארות במיוחד". תופעה שמתרחשת בשנים האחרונות באגף הדירות המחולקות היא דירות המושכרות לתקופות קצרות. בן נון מספר שהעירייה מאפשרת בשנים האחרונות חלוקה של דירות ברחובות המסחריים הגדולים, כגון קינג ג'ורג', דיזנגוף ובן יהודה, עד לגודל של 35 מ”ר, באמצעות הישענות על עמימות מסוימת בתב"ע (תוכנית בניין עיר) של האזורים הללו. חלוקה ממוסדת זו נותנת פתרון לאלו שבכוונתם לשהות בעיר במשך תקופה קצובה מראש של כמה חודשים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ