קרועים: חוסר התמיכה של תעשיית האופנה אוכל את הדור הבא שלה

כי יותר משתלם לשווק בגדים מחו”ל, כי המתפרות גרועות, כי אין תמיכה מלמעלה, כי בלי יח"צנים אין טעם, כי הסינון לא קפדני מספיק. כך מחסלת תעשיית האופנה את מי שאמור להזרים לתוכה דם מחדש

לירי הלפרין, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
לירי הלפרין, עכבר העיר

מאז ומתמיד אהבתם לגזור, לתפור, לעצב. החלטתם לעשות את כל מה שצריך כדי להגשים את החלום, צלחתם את בחינות הקבלה לבתי הספר השונים, ואפילו סיימתם ארבע שנים מפרכות של לימודים. ובכל זאת, אולי כדאי שתחשבו פעם נוספת אם זה המקצוע שלכם לחיים או שאולי עדיף להקשיב לאמא שטיפטפה כל השנים להירשם ללימודי רפואה או משפטים. אם אתם בכל זאת מתעקשים לא להרפות, אולי כדאי להקדיש כמה דקות כדי להבין לאיזה ג’ונגל אתם מכניסים את עצמכם. כי להיות מעצב ישראלי צעיר במציאות הנוכחית זה רחוק מלהיות זוהר.240 - פרויקט אופנה אורבני - כל הפרטיםבכל שנה נשפכים אל השוק יותר מ־100 מעצבים מוכשרים מבתי הספר השונים לעיצוב אופנה, והמציאות טופחת על חשבון הבנק שלהם במהירות. השאיפה לנפק אמירה מקורית ולא להיבלע בפס הייצור של התאגידים הפכה לפנטזיה אוטופית שלא ניתן להגשימה.את המצב הזה הניעו כמה תהליכים כאשר הראשון, ואולי המשפיע ביותר, הוא שיטת המכירה המונהגת בשוק הישראלי – קונסיגנציה. מאחורי המונח הסטרילי הזה עומדת אימתם הגדולה של המעצבים. מדובר בשיטה בריונית שבה המעצב מקבל כסף רק לאחר שהסחורה נמכרה. עבור הפריטים שהוזמנו ממנו על ידי הספקים ולא נמכרו, הוא לא רואה שקל. כלומר, המעצב מתכנן, קונה בדים ותופר ובסופו של דבר אוסף את רוב הקולקציה מהחנות שהזמינה ממנו. בעל הבוטיק מצדו יכול להחזיר למעצב את העיצובים שלא נמכרו מבלי לשלם על כך פרוטה. המוצא היחיד של המעצבים הוא להמתין עם העודפים למכירות סוף העונה בירידי האופנה השונים. ההסדר הזה הופך את עיצוב הקולקציה לבלתי משתלם בעליל, גורר את המעצבים לחובות כבדים ומפחית את האפשרות לייצר קולקציות נוספות.בלית ברירה חוזרים למכירות סלון תמר פרימק הקימה לפני כשלוש שנים את המותג אישתר לבגדים, וכמו רבים אחרים, החלה לעבוד בשיטת הקונסיגנציה. אלא שמהר מאוד היא הבינה כי באופן הזה לא ניתן להתקיים בכבוד. "צריך לייצר כמות גדולה של פריטים עבור הבוטיקים ואחרי זה נתקעים עם סחורה", מסבירה פרימק ומספרת שהקונסיגנציה דחקה אותה לעבוד בסגנון מיושן של מכירות סלון, כשהלקוחות מגיעים לפגישה אישית ומזמינים פריטים בהתאמה אישית."חסרה גילדה מקצועית". המעצבת תמר פרימק (צילום: אורן זיו)גם דקלה קדם היתה מנפגעות הקונסיגנציה בתחילת דרכה. "כיוון שאתה צעיר וחסר ביטחון אתה עושה כל מה שהם מבקשים – הורדנו מחירים, לקחנו והבאנו סחורה. בסופו של דבר נתקעים. היתה חנות שדיווחה לנו בסוף החודש שמכרנו רק ב־1,000 שקל, כשאצלם שכבה סחורה בשווי 50 אלף שקל. אתה נשאר עם סחורה בסכומי ענק ואף אחד לא דוחף אותך בחנויות", אומרת קדם, ומוסיפה שכשהבינה שלמרות המאזנים הלא מחמיאים אנשים אוהבים את הסחורה שלה, החליטה להפסיק ליישר קו עם השיטה: "הגעתי אל החנויות ואמרתי להם שאני מתחילה לעבוד עם חשבוניות. מי שרוצה לעבוד איתי שיקנה". היום היא מפעילה שתי חנויות תחת המותג שלה.מעצבת התכשיטים הדס שחם יצרה את המותג Hf לפני כשש שנים ונכוותה לא פחות כשעבדה עם כעשר חנויות בשיטת הקונסיגנציה. "היה לי מאוד קשה לנהל מעקב אחר הסחורה שלי. מקבלים דוח מכירות בסוף כל חודש, ואתה לא שם לב ופתאום מגלה שלא חזרה אליך סחורה. לא ניתן להשגיח ולעקוב לבד על האופרציה הזאת. היו פעמים שחנויות החזירו לי מלאי מתיישן. קיבלתי שרשראות שהשחירו, סוגרים שצריך להחליף. נוצר מצב שצריך שוב להשקיע כסף ועבודה באותה סחורה". גם שחם סירבה להמשיך כך והחליטה להתרכז ביצוא סחורה לחו"ל, בעיקר לצרפת ולשווייץ.דוחפים חו"ל, מצניעים את הסחורה המקומית הקונסיגנציה היא רעה חולה מקומית. באירופה ובארצות הברית השיטה הוגנת יותר. הקניינים מגיעים לחדר תצוגה ובו כמה מעצבים מציגים את סחורתם בו זמנית. אם אהבו את מה שראו, הם מבצעים הזמנה ולרוב אף משלמים מקדמה למעצב. כך גם עובדות החנויות בארץ שמייבאות בגדים מחו"ל. בעלי הבוטיקים נוסעים לתערוכות וקונים סחורה של מעצבים בינלאומיים. המעצבים מקבלים את הכסף בו במקום, בלי התניות ובלי החזרים. כך מפסידים המעצבים הישראלים פעם נוספת: הבוטיקים והחנויות דוחפים לקונים את היבוא מחו"ל שאותו כבר רכשו, ומצניעים את הסחורה הישראלית, שאותה תמיד אפשר להחזיר."במפעלים עובדים אנשים בני 60-70 ואין דור חדש". שני בר (צילום: דניאל צ'צ'יק)הקונסיגנציה היא כאמור מכשול משמעותי, אלא שמתברר שהקשיים מגיעים עוד הרבה לפני שלב המכירה. המתפרות, שבעבר שימשו תשתית איכותית למעצבים הישראלים, הלכו והידרדרו, ועמן ירד גם טיב הבגדים המיוצרים בארץ. "המתפרות שהוקמו בארץ על ידי דלתא עמדו בתקנים המחמירים של חברות ענק כמו מרקס אנד ספנסר או מותגי על דוגמת קלווין קליין", מזכירה נורית בת יער, כותבת הספר "שיכרון עיצובים – אמנות האופנה בישראל", "הבעיה היא שרובן חדלו מלפעול".ואם לא די בכך שהמעצבים הישראלים נאלצים להתמודד עם העלות הגבוהה שגובות המתפרות בארץ, הרי שרובן משתמשות בטכנולוגיה מיושנת. כך נוצר פרדוקס שאיתו הקניין והצרכן הסביר מסרב להשלים (ובצדק): בגדים יקרים ולא איכותיים. "מצב המתפרות איום ונורא, את כל בגדי הערב שלי אני תופר בעצמי", מספר המעצב יוסף פרץ, ומצר על כך שבקולקציית הקז'ואל שלו, שמיוצרת בכמויות גדולות, הוא עדיין צריך להיעזר במתפרות, "אני צריך להתמודד עם סחורה שלא מגיעה בזמן או לתקן אותה. מעצבים צעירים לא יודעים לעשות את התיקונים הסופיים לבגד. המתפרות בארץ לוקחות מחיר מטורף כאילו זה איטליה. תפירה באירופה זה משהו שלומדים, כמו עיצוב אצלנו, במשך ארבע שנים. יש לי חברה שתופרת במתפרה בדרום איטליה. עלות התפירה שם היא 25 אחוז פחות מהעלות בארץ"."אין אפשרות ליצור חידושים כמו באירופה". החנות של שני בר (צילום: דניאל צ'צ'יק)המצב העגום של המתפרות בארץ הפך לקיצוני אף יותר במה שנוגע למעצבי הנעליים הצעירים. טכנולוגיית הייצור הדומיננטית בשוק תואמת את זו שהיתה נהוגה בשנות ה־50, והמוצרים נעשים לרוב בעבודת יד, ומחומרים לא איכותיים דיים בהשוואה לסטנדרטים הנהוגים בעולם. "אין אפשרות ליצור חידושים כמו באירופה וארצות הברית", טוענת שני בר, מעצבת נעליים שהצליחה לצלוח את הקשיים והיום יכולה להרשות לעצמה לייצר גם באיטליה. "עורות במפעלים שוכבים עשר שנים ואין אפשרות לעבוד איתם כי הם מתפוצצים בעת הייצור". בר, שסיימה בשנת 2002 את לימודיה בבצלאל, היתה בין היחידים במחזור שלה שפנו לעיצוב נעליים. כיום פועלים בארץ 15-12 מעצבי נעליים רלוונטיים אך את מספר המפעלים לייצור הנעלה ניתן לספור על יד אחת. "נותרו רק כמה שנים של חסד לתעשייה הזאת", צופה בר, "בעבר היתה כאן תעשייה משגשגת יחסית למדינה קטנה כמו ישראל. כשהתחילו להגיע סחורות מסין זה גרם לקריסה. המון מפעלים גדולים נסגרו ונשארו כאן רק הקטנים. לדוגמה, היום יש רק מפעל אחד לייצור סוליות ונוצר מצב של הומוגניות. העובדים במפעלים הם אנשים בני 60־70. אין דור חדש"."למעצבים הצעירים אין מושג בניהול עסק" גם כשהפריטים כבר נמכרים, מי שגוזר את רוב הקופון הם בעלי הבוטיקים, שמרשים לעצמם לגבות מחירים מופקעים על סחורה ישראלית, בידיעה שהסיכון על אי מכירתה נמוך יותר. "רוב הבוטיקים מכפילים פי 2.6 את מחיר המכירה של הפריט שבו נקב המעצב", מסביר שי טיראן, המפיק של שוק מעצבי העיר ומיוזמי הפרויקט 240 שבמסגרתו חנויות ברחוב דיזנגוף מספקות במה למעצבים צעירים, "נוצר מצב שהמעצב מרוויח 100 שקל מחולצה שעולה 260 שקל. למי הולך שאר הכסף? לבעל החנות, שלא שילם על עלות הייצור שלה".יש אינפלציה במספר מעצבי האופנה, "כמו עם עורכי דין". יוסף פרץ (צילום: אורן זיו)נתון נוסף שמקשה על שוק האופנה הוא האינפלציה במספר המעצבים שפועלים בתל אביב. "זה כמו מספר עורכי הדין", מאבחן יוסף. בכל שנה מספר המעצבים גדל, ובשיעור גדול יותר מכוח הקנייה ששומר על מגמה קבועה. שורש הבעיה נעוץ באקדמיות, לדברי טיראן. "כל אחד פולט מספר מרשים של מעצבים. הם יוצאים משנקר עם ידע לעיצוב בגדים אבל אין להם מושג בניהול עסק. לא יודעים לתמחר, מהן העלויות, איפה קונים בדים, מסים. המעצב הצעיר פועל בתחום הניהולי על עיוור שנה וחצי ואז מגלה באיזה ברוך הוא. אני רואה יותר מדי התרסקויות", הוא אומר.בעבר היתה בשנקר הגבלה על מספר התלמידים המתקבלים לכל מחזור, שנקבעה לפי צרכיה הצפויים של תעשיית האופנה, אלא שכיום תכתיבים כאלה אינם קיימים. לאה פרץ, ראש מחלקת עיצוב אופנה בשנקר, דוחה את הטלת האחריות הזאת וטוענת שכלל אין אינפלציה בתחום. "שנקר לא מוציאה אנשים לבוטיקים קטנים. אנחנו מלמדים אופנה גלובלית ברמה בינלאומית והתלמידים שלנו נקלטים בבתי האופנה הגדולים בארץ ובחו"ל. יש לנו 13 בוגרים שעובדים בסין ואחרים עובדים בארצות הברית או בארץ. אנחנו בוחרים את מאות המועמדים בפינצטה ומעבירים אותם מסלול של ארבע שנים, שבסופו הם יוצאים מעצבים מקצועיים", פרץ מספרת, ומוסיפה שכל 46 בוגרי המחזור האחרון בשנקר השתלבו בתעשיית האופנה. לטענתה, השאלה הגדולה היא כיצד אנשים שכלל לא למדו עיצוב ולא יודעים מהי גזרה או קולקציה פותחים חנות, ויש לה אפילו השערה כיצד זה קורה – התחזות לבוגרי שנקר. אתם מלמדים גם שיווק או ניהול עסק?פרץ: “אנחנו קודם מלמדים את הסטודנטים להיות מעצבים. יש גם קורסים בבניית מותג וניהול”.בת יער טוענת כי הריבוי הוא עניין נתון, והמעצבים צריכים לשנות את שיטות העבודה שלהם אם ברצונם להתבלט ולשרוד. "בשנים הבאות מעצבי האופנה יצטרכו להעז יותר ולצאת מקונכיית הגוונים הניטרליים והכביכול בטוחים שבה הם נמצאים, להעלות את רמת הגימורים בתפירה ולמצוא נוסחה שתעניק לבגד פרקטיות שתענה על צרכיה התפקודיים של הלקוחה, עם מגע יצירתי שיתכתב עם עולם החלומות והפנטזיה שלה".מישהו מטפל בך. והמישהו הזה - יחצ"ן ואולי הגזרה, הגימור והבד הם פחות משמעותיים משנדמה, ורק מערך יחסי ציבור משומן הוא שמבדיל בין פריצה לאנונימיות, בין ביטחון כלכלי למלחמת הישרדות יומיומית. אופנה תמיד היתה כרוכה בשיווק מסיבי, אלא שבעבר הוא היה מנת חלקן רק של חברות מסחריות גדולות. לפני כעשור, עם פריצתם  של מעצבים צעירים ומסקרנים כמו יוסף, סיגל דקל ונעמה חסין לטובהל’ס, התקשורת החלה להתעניין בפרסונה של האנשים עצמם ולחלל המתווך נכנסו אנשי היח"צ. שילה מגר, בעלת משרד יחסי ציבור הנושא את שמה, מתמחה בתחום האופנה. אחד מסיפורי ההצלחה שלה החל לפני כארבע שנים כשפגשה את קרן וולף, אז עוד מעצבת צעירה עם סטודיו קטן בנוה צדק. שיתוף הפעולה ביניהן הפך את וולף למעצבת מובילה בקנה מידה ארצי, המייצאת גם לשווקים באירופה ובצפון אמריקה. "ההצלחה של קרן ושלי משותפת", מסבירה מגר, "קרן שיתפה פעולה עם פעילויות יחסי הציבור והבינה את הכוח הטמון בהן לשיווק שלה"."המלצה של עיתונאי אחד מביאה מאות לקוחות". שילה מגר (צילום: אסף הינדן).עד כמה ההצלחה של מעצב צעיר תלויה במשרד יחסי ציבור?"משרד יחסי ציבור טוב יבנה למעצב את כל המעטפת השיווקית. דהיינו, לעשות את הצילומים הנכונים שיתאימו לכתבות, הפניה לנקודות מכירה מתאימות, קישור למובילי דעת קהל מתאימים שילבשו פריטים בעיצוביו ובעיקר יצירת באזז בקרב הלקוחות הפוטנציאליים. יחסי הציבור הם מהכלים החשובים והמשמעותיים ביותר להצלחת המעצב. זאת אם הקולקציה אכן טובה ואיכותית. זה יותר זול ובעיקר יותר אפקטיבי מכל פרסומת או פרזנטור. המלצה של אחד מעיתונאי האופנה המובילים מביאה לפניות של מאות לקוחות".מעצבי כל העולם, התאגדו העובדה שלמעצבים אין איגוד או ארגון גג התומך בהם היא אחד הליקויים הקשים בעולם האופנה הישראלי. "כולם נרקיסיסטים. אין מי שעוזר לך, במיוחד בהתחלה", אומר יוסף, שממרום הצלחתו יכול לאפשר לעצמו לאמץ מדי עונה מעצב צעיר ולספק לו מדף בחנות שלו, מבלי לדרוש אחוזים או לכבול אותו לשיטת הקונסיגנציה. "חסרה גילדה מקצועית שתשים קאט לשיטת הקונסיגנציה ותטווה שיטת עבודה מסודרת", אומרת גם המעצבת פרימק, "היו ניסיונות להקים דבר כזה בעבר אך כל אחד עסוק במאבקי ההישרדות היומיומיים שלו"."המדינה החלה לתמוך בהייטק ונטשה את האופנה". נורית בת יער (צילום: טלי שני)אחת ההשלכות של חוסר התיאום בין המעצבים באה לידי ביטוי בתאריכי היציאה למבצעים. היעדר הסולידריות גורם לכך שכל חנות יוצאת בהנחות של עד 50 אחוז בזמנים שונים, וחלקן אפילו בתחילת העונה. האופן הנמהר שבו מעצב אחד מכריז על מכירת חיסול גורם לכדור שלג שבסופו טווחי העונה מצטמצמים משמעותית ואיתם גם הרווחים.בת יער מספרת ש"עד לפני כעשור וחצי יצרני האופנה היו מאוגדים תחת כנפי מכון הייצוא שאירגן שבועות אופנה בארץ ובחו"ל, וקידם את הענף. אך המדינה החליטה להשקיע בהייטק וחדלה לתמוך ולסבסד את יצואני האופנה". בחנות אמברלה שנפתחה לפני כחצי שנה ברחוב דיזנגוף פועל מיזם יצירתי שמשתדל לדמות תחושה של ערבות הדדית בזעיר אנפין. אמברלה מאגדת תחתה שמונה מעצבים מתחומים שונים – תכשיטים, בגדים, נעליים ותיקים – וכל אחד מהמעצבים משתתף בעלויות השוטפות של העסק. "עלויות הארנונה, החשמל והביטוח מחולקות בין כל השותפים", מספרת אלן רובין, מעצבת תיקים ונעליים, על המודל העסקי. לכל מעצב קופה אישית ועל כל מכירה המעצב־שותף מרוויח את מלוא התמורה מבלי להפריש אחוזים.כוח במספרים. המותג השיתופי אמברלה (צילום: אורן זיו)אך עם כל הכבוד ליוזמות חברתיות כאלה, אין ביכולתן להגדיל את נפח העבודה של המעצבים הצעירים או להפוך את העיצוב לכדאי יותר. בשבועות האחרונים רוחשת הסצנה שמועות על הפקתו של שבוע אופנה בישראל כפי שהיה בשנות ה־80 בארץ או כמו שקורה בבירות אופנה כלונדון, פריז וברלין. האיש ששמו משורבב ליוזמה הזו הוא המפיק מוטי רייף (שמסרב להתייחס לנושא). ייתכן שאירוע כזה ייתן דחיפה רגעית לשוק ויספק הזדמנויות חדשות למעצבים צעירים. ועדיין, רק שינויים יסודיים יותר – ביטול הקונסיגנציה, הקמת ארגון גג למעצבים, הוזלת מחירי הייצור, רענון השורות במתפרות – יוכלו להביא להחלמתה של התעשייה. אחרת, בשנים הבאות נישאר עם בגדים מיובאים בלבד.240 - פרויקט אופנה אורבני - כל הפרטים

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ