בלי שיחות חולין: פרידה מפרופ' מוטי עומר

הוא לא התרגש כמעט אף פעם, היה מרצה ענייני, מדויק, מבריק. לזכרו של פרופ' מוטי עומר, בראש ובראשונה אוהב אמנות

הילה שקולניק־ברנר, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
הילה שקולניק־ברנר, עכבר העיר

יום שלישי בערב, קורס אמנות ישראלית. במשך שנה שלמה הייתי תלמידה של מוטי עומר. הקורס האינטנסיבי לתלמידי תואר שני באוניברסיטת תל אביב היה תמיד מלא. לא היו בדיחות, לא היו שיחות חולין לפני או אחרי – רק הרצאה עניינית, מקיפה ורצינית. פרופ' מוטי עומר היה מגיע לאולם, חבוש כובע הקסקט הנצחי, מעורר יראה אקדמית של מרצים מרוחקים, ומתחיל מיד להרצות.הידע הנרחב שלו, ההשוואות שקיים תמיד עם אמנות בינלאומית, בייחוד אמריקאית, והסקירה המקיפה שלו, מראובן רובין ועד אמנות שנות ה־70 - עומר יצר לנו איקונוגרפיה ואיקונולוגיה, והקפיד על רצף של אבות ובנים מורדים במהלך ההיסטוריה הקצרה של האמנות הישראלית. הקריאה שלו וההבחנה שיצר התמקדו במתח בין קדושה לחילון, בין רפרנטי למופשט, והתוו לנו את הדרך לבחינת האמנות הישראלית.פרופסור מוטי עומר הלך לעולמורק פעמיים ראיתי אותו מתרגש – כשלימד על מרדכי ארדון, אמן עתיר סימבוליזם שעסק בנושאי קבלה ושואה אך נדחה על ידי הבון טון האמנותי של אמני "אופקים חדשים", וכאשר לימד על פנחס כהן גן והציע קריאה לדמות האדם שלו. בפרשנות הפילוסופית שהעניק לו, בהתפעמות שבמפגש שוב ושוב עם הדמויות שלו, הראה לנו שהוא לא רק מרצה וחוקר, אלא קודם כל ובראש ובראשונה אוהב אמנות.חייך למראה פרצוף מוכר. פרופ' מוטי עומר (צילום: רמי זרנגר)במהלך ביקורים במוזיאון תל אביב, כאשר הייתי רואה אותו, נדמה היה לי שהוא מזהה משהו מוכר, זאת שישבה וכתבה כמעט כל מילה. כשנפגשנו לשיחה, כבר מתוקף עבודתי ככתבת אמנות, הוא חייך ואמר שנחמד סוף סוף לפגוש פרצוף מוכר. ולמרות כל הביקורת עליו, התרגשתי. בכל זאת, יראת כבוד של תלמידה למורה שבמושגים שהוא לימד אותי אני משתמשת עד היום.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ